אם מוציאים אז מוציאים. בלי מעצורים. ככה זה אצלי, בדרך כלל.
הבעיה היא ששחרור כזה מתאפשר לעתים רחוקות כ"כ עד שנחנקים בינתיים.
אילו היה לי מקום להתפתח מבפנים, לא רק לבד כל הזמן, הייתי עושה את מה שאני עושה בפי כמה עוצמות.

יש אפשרות לחיות במלאות, בתחושת שמחה שמלווה תמיד ברקע?
האטימות, הפחדים, הבדידות והכאב יכולים להרוג מבפנים. הקליפה נשארת יפה בחוץ, אבל בפנים הכל מת. זו הטרגדיה הכי גדולה, מתים בחייהם.
(וחיים במיתתם מעוררים השראה ומעבירים בי צמרמורת)

זה כמו דובר שפה מסוימת שמגיע לארץ אחרת. הוא מכיר את השפה של המקום החדש, אבל לא ברמת שפת אם. הוא לא באמת שייך לשם. יודע לשחק את המשחק, אבל המשחק דורש ממנו מאמצים מיוחדים. הוא מתגעגע ומשתוקק לפגוש אנשים שדוברים את שפתו, וכשהוא פוגש בהם הוא מנצל כל שניה. אבל הם כל כך מעטים, שהוא נקבר בתוכו בין מפגש למפגש.
(וזה לא לגמרי מקביל כי במשל השפה היא כלי טכני, ואני מכוונת למובן המהותי, אופי הדיבור ותוכנו.

זו תכונה יפה שיש בי, הסבלנות הזו כלפי המציאות, המסוגלות לגרור בחקירת שיניים בלי לשבור את הכלים מתוך תקווה לעתיד טוב יותר. היא מגיעה ממבט בוגר במובן מסוים, אבל פה טמונה גם הצרה - אני לא משחררת עד שאני בטוחה שזה המקום והזמן. ועד אז אני מתפרקת מבפנים, נאכלת ע"י הייאוש והכאב.

אני לא אני. מתגעגעת לתחושת המלאות הפנימית שהייתה בי בזמנו. לא מרגישה במקום שלי, לא מרגישה שלמה כמו אז, רגועה ושמחה.
זה סבל שקל להדחיק, למחוק ולהמשיך הלאה. אבל כשהוא צף הוא מתנקם ובגדול. אני פוחדת כל פעם מהגל הבא. יודעת שהצדק איתו. אני חייבת להתעורר. זה הכאבים של הנשמה, אני בטוחה. היא כבר לא מדברת אלי, היא צורחת תוך הבהובי נורות אדומות וצפצופי אזעקות.
הלוואי שהיינו מאפשרים לעצמנו להתרכך יותר. חלאס עם הקשיחות הזאת כל הזמן.