והנה עכשיו אני במיטה, עם עיניים אדומות ולחיים רטובות וזה בסדר לבכות, זה בסדר לבכות
בטקס עמדנו והקריאו את כל הנופלים בני העיר עכו. הרגליים מתחילות לכאוב ואני שמה לב שאנחנו רק באות א. כמה שמנות, כמה פרצופים, כמה משפחות, כמה זוגות עיניים שהישירו מבט למצלמה עם חיוך חובק עולם
ובאיזשהו שלב שלא היה לי אחפה להניח את הדממעות הרמתי את הראש למעלה והסתכלתי על השמיים
וראיתי את הירח. ה' באייר, תחילת חודש, מה שאומר שהירח חסר בצורת בננה. או ערסל, תלוי איך מסתכלים על זה
והרגשתי שכל הפרצופים שעברו לי מול העיניים יושבים עכשיו שם על הערסל ומסתכלים עלינו
גם משה היה שם. ואבשי וצ׳יקו ואבנר ונועם וליאל והחבר ההוא של יצחק והבחור שגר בשכונה. כולם כולם הצטופפו שם (בכל זאת 23,544 נשמות זה לא מעט) אולי גם נדנדו רגלים, מסתכלים עלינו. נמצאים איתנו מרחוק
והכוכבים הם בעצם הדמעות שלהם כשהם רואים כמה כואב לנו כשהם לא פה והם רק רוצים לשלוח מנשהו שיזכיר
יש לנו שושנה בכוכבים. והיא צוחקת
וזה בסדר לבכות
זה בסדר לבכות
יש מי שאוהב אותי.

- לקראת נישואין וזוגיות