אוקי.
אחרי כמה וכמה וכמה הצעות
עכשיו אני מבינה פחות או יותר (הרבה יותר מקודם)
מה כל כך חסר לי.
"הדתיים הלאומיים" לא קיימים בכל מקום.
למען האמת, הם כמעט לא קיימים בכלל מחוץ לחוגים בהם הם קיימים בחבורה אחת גדולה ומגובשת.
כן, תספרו לי על החברים שלכם לעבודה, השכנים שלכם, החברה של הדודה של הסבתא. ברור שיש אנשים שנחשפים. השאלה היא כמה.
והתשובה היא- שבקושי. בקושי ממש.
אני באה משם. מהבית הדתי התורני הבועתי המטפח והמגונן.
אני חשבתי כל השנים שאני יודעת מה זה 'עם ישראל'.
תכלס, כולם היו כמוני, בהשוואה למה שיש בחוץ. כולם באים מבית סבבה, דתי טיפוסי, כל האחים דוסים, לומדים תורה, בית כנסת, שבת, הושענא רבא, ותן טל ומטר, אלא לראותם בלבד, ברכת האילנות, תפילת מנחה, חצאית ארוכה, מזמינים מאדיב אבל 3/4 ברור, או פיגמה בעצם, אז קצר, תשעת הימים, חוף נפרד, תעודת כשרות, לברור אורז, שמע ישראל, נטילת ידיים, ברכת המזון, כלכלתה וגפנה ועוד כל מני דברים.
כולם כאלה?
ומי שלא, הוא מה?
והאם הוא בכלל מכיר אחרת?
ולמה שירצה לשמוע?
האם יש לי מה ללמוד ממישהו שמקיים רק חצי, ולא את הכל?
האם זה יגרום לי לזלזל ישר במצוות?
האם לשלוח את ילדיי לבית ספר איזורי, לא פרטי, שמקבל את כולם, גם את האלה שנוסעים באופניים בשבת,
האם זה לייט?
האם זה אומר שילדיי לא יאמרו דברי תורה בשולחן שבת?
האם זה אומר שילדיי לא יוכלו להיות אנשי אמת, צדיקים , גדולים וגיבורים?
למה כל הדוסים
רוצים לחיות בתוך בועה.
ביישוב. איפה שכולם גדלים במעטפת הכי בריאה שיש.
שחלילה, לא יחחשפו ל"ערסים" שיושבים על ה"ברזלים" ב"שכונה". ואם ייחשפו, הם ידעו שזה לא טוב, שאם רוצים להיות חילוניים, אז עושים את זה ככה.
רק לי זה חשוב?
שהילד שלי יגדל במקום שבו יש את הכל, ואצטרך להתמודד?
לא אמרתי לגור בדרום תל אביב,
אבל באופקים, או טבריה, או באר שבע?
רק אני מאמינה שהוא יתמודד, כי אני מאמינה שהתיקון הגבוה ביותר בעולם הזה לר יבוא ממני, אלא מהדור הצעיר יותר?
שהגיל הקטן הזה אולי הכי קשה ומסוכן ומורכב שיש,
אבל יש בו יכולת נסיקה, השפעה ולמידה?
אולי הילד שלי לא ילמד עשרות דפי גמרא בשנה, במוסדות הכי טובים שיש, עם הרבנים הכי שאקלים ותותחים שיש.
אולי הוא ילמד רק 10 דפים.
אבל עם מי הוא ילמד, וכמה זה יהיה אחרת בשבילו ובשביל השאר,
אולי חברים שלו ישאלו בתיכון- אם באמת יש אלוקים, באמת, לא בקטע דכאוני של בייניש חמוד.
אולי חברים שלו יעשנו. (איזה שברון לב. יש כאלה בכל מקום, אבל שוין) אולי הוא ישאל אותי למה זה לא בסדר.
אולי יהיו לו משברים. אני מקווה ומאמינה שהוא יצמח.
יהיו לו עוד חברים. הרבה סוגים.
הוא ילמד מהם. הם ילמדו ממנו.
זה לא שווה את זה?
לחיות באמת עם עם ישראל,
לא רק עם מי שבאמת נראה כמוני.
מישהו שונה
דתי, אבל קצת אחרת.
לא מישהו שעושה הכל כמוני חוץ מאיך שהוא מתבל את החמין שלו בשבת בבוקר. ועוד קצת, אולי.
תגידו לי,
האם אני צריכה להתעורר?
רק דבר אחד.
אל תשאלו אותי למה זה שווה.
זה שווה
כי עמ"י לא יתאחה אחרת.
בעיניי, כמובן.
לא עושים את זה רק בצבא.
עושים את זה מהגן.
אחרי כמה וכמה וכמה הצעות
עכשיו אני מבינה פחות או יותר (הרבה יותר מקודם)
מה כל כך חסר לי.
"הדתיים הלאומיים" לא קיימים בכל מקום.
למען האמת, הם כמעט לא קיימים בכלל מחוץ לחוגים בהם הם קיימים בחבורה אחת גדולה ומגובשת.
כן, תספרו לי על החברים שלכם לעבודה, השכנים שלכם, החברה של הדודה של הסבתא. ברור שיש אנשים שנחשפים. השאלה היא כמה.
והתשובה היא- שבקושי. בקושי ממש.
אני באה משם. מהבית הדתי התורני הבועתי המטפח והמגונן.
אני חשבתי כל השנים שאני יודעת מה זה 'עם ישראל'.
תכלס, כולם היו כמוני, בהשוואה למה שיש בחוץ. כולם באים מבית סבבה, דתי טיפוסי, כל האחים דוסים, לומדים תורה, בית כנסת, שבת, הושענא רבא, ותן טל ומטר, אלא לראותם בלבד, ברכת האילנות, תפילת מנחה, חצאית ארוכה, מזמינים מאדיב אבל 3/4 ברור, או פיגמה בעצם, אז קצר, תשעת הימים, חוף נפרד, תעודת כשרות, לברור אורז, שמע ישראל, נטילת ידיים, ברכת המזון, כלכלתה וגפנה ועוד כל מני דברים.
כולם כאלה?
ומי שלא, הוא מה?
והאם הוא בכלל מכיר אחרת?
ולמה שירצה לשמוע?
האם יש לי מה ללמוד ממישהו שמקיים רק חצי, ולא את הכל?
האם זה יגרום לי לזלזל ישר במצוות?
האם לשלוח את ילדיי לבית ספר איזורי, לא פרטי, שמקבל את כולם, גם את האלה שנוסעים באופניים בשבת,
האם זה לייט?
האם זה אומר שילדיי לא יאמרו דברי תורה בשולחן שבת?
האם זה אומר שילדיי לא יוכלו להיות אנשי אמת, צדיקים , גדולים וגיבורים?
למה כל הדוסים
רוצים לחיות בתוך בועה.
ביישוב. איפה שכולם גדלים במעטפת הכי בריאה שיש.
שחלילה, לא יחחשפו ל"ערסים" שיושבים על ה"ברזלים" ב"שכונה". ואם ייחשפו, הם ידעו שזה לא טוב, שאם רוצים להיות חילוניים, אז עושים את זה ככה.
רק לי זה חשוב?
שהילד שלי יגדל במקום שבו יש את הכל, ואצטרך להתמודד?
לא אמרתי לגור בדרום תל אביב,
אבל באופקים, או טבריה, או באר שבע?
רק אני מאמינה שהוא יתמודד, כי אני מאמינה שהתיקון הגבוה ביותר בעולם הזה לר יבוא ממני, אלא מהדור הצעיר יותר?
שהגיל הקטן הזה אולי הכי קשה ומסוכן ומורכב שיש,
אבל יש בו יכולת נסיקה, השפעה ולמידה?
אולי הילד שלי לא ילמד עשרות דפי גמרא בשנה, במוסדות הכי טובים שיש, עם הרבנים הכי שאקלים ותותחים שיש.
אולי הוא ילמד רק 10 דפים.
אבל עם מי הוא ילמד, וכמה זה יהיה אחרת בשבילו ובשביל השאר,
אולי חברים שלו ישאלו בתיכון- אם באמת יש אלוקים, באמת, לא בקטע דכאוני של בייניש חמוד.
אולי חברים שלו יעשנו. (איזה שברון לב. יש כאלה בכל מקום, אבל שוין) אולי הוא ישאל אותי למה זה לא בסדר.
אולי יהיו לו משברים. אני מקווה ומאמינה שהוא יצמח.
יהיו לו עוד חברים. הרבה סוגים.
הוא ילמד מהם. הם ילמדו ממנו.
זה לא שווה את זה?
לחיות באמת עם עם ישראל,
לא רק עם מי שבאמת נראה כמוני.
מישהו שונה
דתי, אבל קצת אחרת.
לא מישהו שעושה הכל כמוני חוץ מאיך שהוא מתבל את החמין שלו בשבת בבוקר. ועוד קצת, אולי.
תגידו לי,
האם אני צריכה להתעורר?
רק דבר אחד.
אל תשאלו אותי למה זה שווה.
זה שווה
כי עמ"י לא יתאחה אחרת.
בעיניי, כמובן.
לא עושים את זה רק בצבא.
עושים את זה מהגן.
. )