אם כי אחד הילדים שלנו הצמיח עד גיל שנתיים+ .

שזה הוא התעורר בדיוק מהשינה לא אומר שאין סיבה לבכי,

אולי קרה משהו לפני והוא זוכר, או אולי יש סיבה יותר כללית לבכי

לשדר בחיבוק גם תמיכה והכלה, וגם גבול פיזי.

לעטוף אותו.

אני חושבת שאם הילד עובר גבולות בגיל הזה כבר צריך להראות סמכות ולהגיד שאת לא מסכימה לזה, לנסות להושיב על הספה או לחכות שירגע.

ואז לדבר, ולהסביר, להראות שאת מבינה שקשה לו, אבל צריך להתנהג אחרת. להראות שאת אוהבת אותו, הרבה מגע ומילים טובות.

כשהוא במצבים רגועים ועושה דברים טובים לשבח הרבה ולהגיד לו כמה שהוא נפלא.

זה גיל קשה, אני מרגישה על הבן שלי גם. נראה לי צריך נשימה עמוקה ולזכור שהם עוברים את זה בע"ה.

לא איבד את התאבון?

לפעמים התנהגות כזאת היא בגלל מחסור בויטמין B2  או B3 בעיקר.

אמנם הוא כבר הבין שאת בהריון אבל זה מתקרב ובאיזה שהוא מקום מאיים עליו.

אצלנו נוסף עכשיו תינוק למשפחה כשהגדול בן שנתיים ושלוש. הוא תמיד היה ילד טוב ולאחרונה החל להרביץ- לנו ולתנוקות במשפחתון, לעומת זאת מעניין שאת התינוק החדש הוא רק מלטף כל היום...

ברור לי שזה קשור ללידה, מה שצריך זה הרבה עטיפה- הוא עוד קטן וקשה לו שלוקחים לו את המקום. לשדר לו שהוא ילד טוב, שזה לא מלחיץ אותנו. וכשהוא מתפרץ- מרביץ, לומר בתקיפות שכך לא מתנהגים אצלנו אבל באותה נשימה לומר לו שהוא ילד טוב, לחבק וכו. לפעמים כשהוא בא להרביץ- אני מיד אומרת לו- נכון שרצית ללטף, איזה מתוק אתה! ואז הוא מתבלבל ולא מרביץ.

עוד דבר שעוזר- לספר לו סיפורים שאת ממציאה על ילד דמיוני שזה בעצם הוא ולהכניס בפנים תכנים שאת רוצה.

לספר על ילד שעוד מעט נולד לו אח ושהוא אוהב אותו... שהוא קם בבוקר רגוע ומחייך לכולם וכו..

והכי חשוב- להבין שהם עדיין קטנים בגיל הזה.. בודקים אותנו ואת העולם. אין צורך להתחיל לרוץ לטיפולים והתפתחות הילד. מה שהם צריכים זה אמון בטוב שלהם והרבה הרבה חום ואהבה- תמיד, אבל בפרט בגילאים האלה.

לפעמים חוויות שאנו עוברים מעצימים את התחושות שלנו

גיל מאתגר! יכול להיות מלווה בתחושות של חוסר אונים מוחלט!! 

אני רואה בבית מרחב תרגול לחיים בשביל הילד. מרחב שמאפשר פיתוח מידות ותכונות ושאיפות טובות.

18 שנים (בערך) שבהם הוא רוכש כישורי חיים חשובים.

כל פעם הילד מגיב שצורה מסוימת ונדרש ממנו לטווח לו את המציאות.

למידה זה תהליך.

תחשבי על עצמך כמה פעמים תרגלת את לוח הכפל עד שזכרת בע"פ? 

כמה פעמים קיפלת כביסה עד שלמדת לקפל בצורה משורטט ומדוגמת כמו בחנות?

להבין שהילד נמצא בתהליכי למידה. הוא רוכש דרכי תגובה למציאות. דרכי תגובה לחוסר מימוש ציפיותיו ורצונותיו

ולכן בפעם הראשונה ולא השניה והשלישית הוא ימשיך לחזור על הדפוס הישן.

יש  להגיד לו מה לא ואז איך כן. אפשר להגיד לו אני מבינה שאתה מרגיש ככה וככה.. 

בו נחשוב איך תוכל לבטא זאת בצורה שמתאימה לבית שלנו... 

בהמון סבלנות. בלי כעס ומעורבות ריגשית. מתוך הבנה שהילד לומד. ואת כאמא מדריכה אותו ומלמדת אותו.

בהצלחה!!!!!

ומכירה את המקום והקושי הזה ממש!!

ממליצה על קורס הורים בגישת שפר. באופן אישי לא אימצתי הכל. אבל אין ספק שמעלה קומה.

לאחר תוספים של די, סי וברזל

ההתנהגויות החלו לאחר וירוס+חיסון מחומש+דלקת ראות+ אנטיביוטיקה

א. אני חושבת שגיל שנתיים הוא גיל מאוד קריטי להתפתחות של הילד.

לכן אין ורך להיות מתוסכלים כי זה הדבר הכי טוב ונכון שצריך לקרות.

ב. לכן צריך להעיר לילד בעדינות ובנעימות.

קודם כל שיהיה ברור לך שאת האמא! את קובעת הגבולות והכללים!!

הוא זוכה להצטרף ולהיות חלק מבית שנותן לו גבולות וביטחון והמון בריאות נפשית!!!!

ואח"כ להציב גבול. הכי רגוע וברור בבית שלנו לא מכים.

אם הוא ממשיך פשוט לקחת אותו למיטה שלו או מה שנראה לך ממקום אוהב ולהגיד לו שהוא לא יכול להיות עם כולם כשהוא מתנהג ככה, אני אומרת שזה מצער אותי וכשאני כל כך אוהבת שאנחנו ביחד וחבל לי.. או משהו בסגנון. בלי טיפת מעורבות רגשית כאב או הימשכות אחריו בלי נאומים ציון עובדה

רכושנות בשלב הזה- זה דבר טבעי וחשוב(!)

כדי שיוכל לחלוק עליו לדעת מה שלו.

התפרצויות- תנסי בשלב זה או להניח לזה, כשזה קורה

או לחבק. לפעמים החיבוק ממתן ומרגיע- ולו הוא באמת זקוק.

עוד קצת אורך רוח,

להוציא אותו הרבה למקומות שיכול לפרוק בהם אנרגיות- טרמפולינה, בימבה, ריצה וכו'

לעשות איתו פעילויות שקשורות למגע- צבעי ידיים, ממש לטבול את כל היד ולמרוח על משטח נשטף,

לשחק הרבה בחול (להלביש בבגדים פשוטים בהתאם)

אנחנו קנינו כלי תחבורה ייעודיים לזה, מפלסטיק שנשטף בקלות בנוסף לכלי חול רגילים-

יש לו טרקטורים, משאיות עפר, מערבל בטון וכו' ואנחנו מרשים לשחק איתם רק בחול.

ללוש בצק, לעשות כדורי שוקולד- עם כל הלכלוך.

תנסו לקלוט מתי הוא מתחיל לאבד סבלנות עוד לפני ההתפרצות ואז להציע (יותר נכון לקבוע עובדה)

שיוצאים לטיול.

ואם קורה- לתת לצרוח, הם זקוקים לזה לפרוק תסכול שהם לא יודעים לבטא בדרך אחרת,

מבחינת מכות- אפשר ממש שק אגרוף, לנו היה נחום תקום והיינו בועטים בו ביחד. (האמת שהנחום תקום היה של אחותו התינוקת אז בכלל הוא התלהב שהבאתי לו את זה ובעטנו ביחד... חח)

מנסיון שלי, לחנך ולהציב גבולות זה דווקא בשעת רוגע כשאפשר לדבר על משהו, תוך כדי עצבים של הילד שום עונש לא יעזור.

מה שכן למשל אם הוא היה זורק חפצים אז הייתי לוקחת את החפץ ואומרת "לחפץ" אוי, אי אפשר עכשיו אותך, תחכה לנו פה למעלה,

והייתי מביאה במקום דברים שאפשר לזרוק, לפעמים ממש מלחמת כריות, ולפעמים סתם דברים בהישג יד שלא היה אכפת לי שיהרוס אותם לחלוטין.

עצם זה ששיתפתי פעולה עם "ההתפרצות" במקום להילחם בה, זה הרגיע אותו מאוד מהר,

לגבי הסחת דעת,

צריך במקרים האלו שזה יהיה משהו די בומבסטי,

אי אפשר להציע לצייר ציור למשל כשהילד צורח...

אז עוד דוגמה הייתי לוקחת מזרק או רובה מים והייתי משפריצה עליו קצת,

הוא כמובן היה מתלהב והייתי נותנת לו להחזיר לי במשהו יותר "רציני",

אבל עד שהוא היה הולך למלא, צריך להתרכז בלשאוב את המים פנימה במזרק, לכוון, וכשהוא היה מצליח הייתי עושה הצגה שלמה של "אוי נרטבתי, מה זה פה מאיפה יורד גשם... והוא היה נקרע מצחוק שהצליח "לעבוד עלי"

ואז שוב צריך למלא וחייבים להתרכז אז עצם זה שהוא היה יושב ומנסה למלא מים כבר הבחור היה נרגע.

וכמובן אח"כ הרבה הרבה חיבוקים ותשומת לב.

זה לא קל בכלל, זה דורש המון המון אנרגיות ויצירתיות, אורך רוח וסבלנות,

אבל זה אופי של ילדים חזקים, ואני מעדיפה את זה ככה.

לדעתי לקראת גיל 3 עד 3.5 רואים שיפור מאוד משמעותי.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....