אם כי אחד הילדים שלנו הצמיח עד גיל שנתיים+ .

שזה הוא התעורר בדיוק מהשינה לא אומר שאין סיבה לבכי,

אולי קרה משהו לפני והוא זוכר, או אולי יש סיבה יותר כללית לבכי

לשדר בחיבוק גם תמיכה והכלה, וגם גבול פיזי.

לעטוף אותו.

אני חושבת שאם הילד עובר גבולות בגיל הזה כבר צריך להראות סמכות ולהגיד שאת לא מסכימה לזה, לנסות להושיב על הספה או לחכות שירגע.

ואז לדבר, ולהסביר, להראות שאת מבינה שקשה לו, אבל צריך להתנהג אחרת. להראות שאת אוהבת אותו, הרבה מגע ומילים טובות.

כשהוא במצבים רגועים ועושה דברים טובים לשבח הרבה ולהגיד לו כמה שהוא נפלא.

זה גיל קשה, אני מרגישה על הבן שלי גם. נראה לי צריך נשימה עמוקה ולזכור שהם עוברים את זה בע"ה.

לא איבד את התאבון?

לפעמים התנהגות כזאת היא בגלל מחסור בויטמין B2  או B3 בעיקר.

אמנם הוא כבר הבין שאת בהריון אבל זה מתקרב ובאיזה שהוא מקום מאיים עליו.

אצלנו נוסף עכשיו תינוק למשפחה כשהגדול בן שנתיים ושלוש. הוא תמיד היה ילד טוב ולאחרונה החל להרביץ- לנו ולתנוקות במשפחתון, לעומת זאת מעניין שאת התינוק החדש הוא רק מלטף כל היום...

ברור לי שזה קשור ללידה, מה שצריך זה הרבה עטיפה- הוא עוד קטן וקשה לו שלוקחים לו את המקום. לשדר לו שהוא ילד טוב, שזה לא מלחיץ אותנו. וכשהוא מתפרץ- מרביץ, לומר בתקיפות שכך לא מתנהגים אצלנו אבל באותה נשימה לומר לו שהוא ילד טוב, לחבק וכו. לפעמים כשהוא בא להרביץ- אני מיד אומרת לו- נכון שרצית ללטף, איזה מתוק אתה! ואז הוא מתבלבל ולא מרביץ.

עוד דבר שעוזר- לספר לו סיפורים שאת ממציאה על ילד דמיוני שזה בעצם הוא ולהכניס בפנים תכנים שאת רוצה.

לספר על ילד שעוד מעט נולד לו אח ושהוא אוהב אותו... שהוא קם בבוקר רגוע ומחייך לכולם וכו..

והכי חשוב- להבין שהם עדיין קטנים בגיל הזה.. בודקים אותנו ואת העולם. אין צורך להתחיל לרוץ לטיפולים והתפתחות הילד. מה שהם צריכים זה אמון בטוב שלהם והרבה הרבה חום ואהבה- תמיד, אבל בפרט בגילאים האלה.

לפעמים חוויות שאנו עוברים מעצימים את התחושות שלנו

גיל מאתגר! יכול להיות מלווה בתחושות של חוסר אונים מוחלט!! 

אני רואה בבית מרחב תרגול לחיים בשביל הילד. מרחב שמאפשר פיתוח מידות ותכונות ושאיפות טובות.

18 שנים (בערך) שבהם הוא רוכש כישורי חיים חשובים.

כל פעם הילד מגיב שצורה מסוימת ונדרש ממנו לטווח לו את המציאות.

למידה זה תהליך.

תחשבי על עצמך כמה פעמים תרגלת את לוח הכפל עד שזכרת בע"פ? 

כמה פעמים קיפלת כביסה עד שלמדת לקפל בצורה משורטט ומדוגמת כמו בחנות?

להבין שהילד נמצא בתהליכי למידה. הוא רוכש דרכי תגובה למציאות. דרכי תגובה לחוסר מימוש ציפיותיו ורצונותיו

ולכן בפעם הראשונה ולא השניה והשלישית הוא ימשיך לחזור על הדפוס הישן.

יש  להגיד לו מה לא ואז איך כן. אפשר להגיד לו אני מבינה שאתה מרגיש ככה וככה.. 

בו נחשוב איך תוכל לבטא זאת בצורה שמתאימה לבית שלנו... 

בהמון סבלנות. בלי כעס ומעורבות ריגשית. מתוך הבנה שהילד לומד. ואת כאמא מדריכה אותו ומלמדת אותו.

בהצלחה!!!!!

ומכירה את המקום והקושי הזה ממש!!

ממליצה על קורס הורים בגישת שפר. באופן אישי לא אימצתי הכל. אבל אין ספק שמעלה קומה.

לאחר תוספים של די, סי וברזל

ההתנהגויות החלו לאחר וירוס+חיסון מחומש+דלקת ראות+ אנטיביוטיקה

א. אני חושבת שגיל שנתיים הוא גיל מאוד קריטי להתפתחות של הילד.

לכן אין ורך להיות מתוסכלים כי זה הדבר הכי טוב ונכון שצריך לקרות.

ב. לכן צריך להעיר לילד בעדינות ובנעימות.

קודם כל שיהיה ברור לך שאת האמא! את קובעת הגבולות והכללים!!

הוא זוכה להצטרף ולהיות חלק מבית שנותן לו גבולות וביטחון והמון בריאות נפשית!!!!

ואח"כ להציב גבול. הכי רגוע וברור בבית שלנו לא מכים.

אם הוא ממשיך פשוט לקחת אותו למיטה שלו או מה שנראה לך ממקום אוהב ולהגיד לו שהוא לא יכול להיות עם כולם כשהוא מתנהג ככה, אני אומרת שזה מצער אותי וכשאני כל כך אוהבת שאנחנו ביחד וחבל לי.. או משהו בסגנון. בלי טיפת מעורבות רגשית כאב או הימשכות אחריו בלי נאומים ציון עובדה

רכושנות בשלב הזה- זה דבר טבעי וחשוב(!)

כדי שיוכל לחלוק עליו לדעת מה שלו.

התפרצויות- תנסי בשלב זה או להניח לזה, כשזה קורה

או לחבק. לפעמים החיבוק ממתן ומרגיע- ולו הוא באמת זקוק.

עוד קצת אורך רוח,

להוציא אותו הרבה למקומות שיכול לפרוק בהם אנרגיות- טרמפולינה, בימבה, ריצה וכו'

לעשות איתו פעילויות שקשורות למגע- צבעי ידיים, ממש לטבול את כל היד ולמרוח על משטח נשטף,

לשחק הרבה בחול (להלביש בבגדים פשוטים בהתאם)

אנחנו קנינו כלי תחבורה ייעודיים לזה, מפלסטיק שנשטף בקלות בנוסף לכלי חול רגילים-

יש לו טרקטורים, משאיות עפר, מערבל בטון וכו' ואנחנו מרשים לשחק איתם רק בחול.

ללוש בצק, לעשות כדורי שוקולד- עם כל הלכלוך.

תנסו לקלוט מתי הוא מתחיל לאבד סבלנות עוד לפני ההתפרצות ואז להציע (יותר נכון לקבוע עובדה)

שיוצאים לטיול.

ואם קורה- לתת לצרוח, הם זקוקים לזה לפרוק תסכול שהם לא יודעים לבטא בדרך אחרת,

מבחינת מכות- אפשר ממש שק אגרוף, לנו היה נחום תקום והיינו בועטים בו ביחד. (האמת שהנחום תקום היה של אחותו התינוקת אז בכלל הוא התלהב שהבאתי לו את זה ובעטנו ביחד... חח)

מנסיון שלי, לחנך ולהציב גבולות זה דווקא בשעת רוגע כשאפשר לדבר על משהו, תוך כדי עצבים של הילד שום עונש לא יעזור.

מה שכן למשל אם הוא היה זורק חפצים אז הייתי לוקחת את החפץ ואומרת "לחפץ" אוי, אי אפשר עכשיו אותך, תחכה לנו פה למעלה,

והייתי מביאה במקום דברים שאפשר לזרוק, לפעמים ממש מלחמת כריות, ולפעמים סתם דברים בהישג יד שלא היה אכפת לי שיהרוס אותם לחלוטין.

עצם זה ששיתפתי פעולה עם "ההתפרצות" במקום להילחם בה, זה הרגיע אותו מאוד מהר,

לגבי הסחת דעת,

צריך במקרים האלו שזה יהיה משהו די בומבסטי,

אי אפשר להציע לצייר ציור למשל כשהילד צורח...

אז עוד דוגמה הייתי לוקחת מזרק או רובה מים והייתי משפריצה עליו קצת,

הוא כמובן היה מתלהב והייתי נותנת לו להחזיר לי במשהו יותר "רציני",

אבל עד שהוא היה הולך למלא, צריך להתרכז בלשאוב את המים פנימה במזרק, לכוון, וכשהוא היה מצליח הייתי עושה הצגה שלמה של "אוי נרטבתי, מה זה פה מאיפה יורד גשם... והוא היה נקרע מצחוק שהצליח "לעבוד עלי"

ואז שוב צריך למלא וחייבים להתרכז אז עצם זה שהוא היה יושב ומנסה למלא מים כבר הבחור היה נרגע.

וכמובן אח"כ הרבה הרבה חיבוקים ותשומת לב.

זה לא קל בכלל, זה דורש המון המון אנרגיות ויצירתיות, אורך רוח וסבלנות,

אבל זה אופי של ילדים חזקים, ואני מעדיפה את זה ככה.

לדעתי לקראת גיל 3 עד 3.5 רואים שיפור מאוד משמעותי.

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...