אז כנראה הבעיה אצלך.

כי אם לא אז הייתי מציעה לך להניח לה- זה עניין שלה מול הקב"ה

השולחן ערוך אומר (אבן העזר קטו, א) אומר שאישה ששערה מגולה עוברת על דת יהודית, הגמרא (כתובות עב) מרחיבה את האיסור יותר ואומרת שמדובר על איסור דאורייתא, רבי ישמעאל אומר מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, אלא שכאן יש לשאול האם יש איסור דאורייתא על אשה לצאת מהבית ללא כיסוי ראש בגלל חוסר צניעות או גירוי יצר גברים?

אפשר להסביר ככה, אבל אם תסבירי ככה מה ההבדל בין אישה נשואה לרווקה(שולחן ערוך אורח חיים ע"ה), מיום החתונה השתנה מעמדו של השיער משיער לא מגרה מינית לבעל גירוי מיני? אני חושב שקשה להסביר ככה (רק הערה כי אולי @ימ"ל  יקרא את זה בטעות, כל מה שאני כותב פה הוא טוב ונחמד ומתקבל על הדעת, אפשר לחלוק על הרעיון הזה, מי שבוודאי חולק על כל מה שאומר הוא יהודי יקר בשם הרמב"ם שבאמת לא מחלק בין שער רווקה לשער נשואה). אם כנים דברינו עד כה נאלץ לקבל את הטענה שכיסוי הראש הוא לא בגלל צניעות ופריצות אלא בגלל סיבה אחרת, אם יש רעיון חדש אשמח לשמוע אני אציע רעיון שאפשר להתווכח איתו אבל זו ההבנה שאני אוחז בה היום:

בהלכה יש איסור ניאוף גם אצל גויים, יש לשאול, מה הופך בני זוג לנשואים הרי אין להם טקס חתונה רבני, הרמב"ם בהלכות מלכים טוען שהמציאות היא המגדירה דהיינו, מגורים ביחד של שני אנשים זה נישואים והפרדת דירות זה הגירושים אלא שיש לשאול איך עבד ושפחה נשואים מתגרשים הרי הם צריכים להמשיך לגור אצל האדון? הפתרון שמביא הרמב"ם על בסיס הגמרא (הלכות מלכים פרק ט הלכה ב) שהשפחה מתגרשת מהעבד כשהוא פורע שערה בשוק.

דומה שכן מתגלה תפקיד כיסוי הראש, כיסוי הראש הוא סימון לנישואים (כמו טבעת בימנו) ובסימטריה לכך פריעת כיסוי הראש היא סמל להפרדה בין בני הזוג. אם ככה הצורך בכיסוי ראש הוא לא חשיבות הצניעות אלא סימון הנישואים, ללא כיסוי ראש האישה משדרת לסביבה שהיא פנויה לנישואים חדשים.

הראיות עוד ארוכות אבל יש לסכם ולומר שאם אני צודק עד כה, מדובר על התחייבות של האישה כלפי הבעל שבא לסמן את שליטתו עליה ואת חוסר המרידה שלה בו (כמה שזה לא פוליטלי קורקט זה שפת חז"ל) אם ככה, כמו שהאישה יכולה למחול על התחייבות הבעל כלפיה (מחילה על שאר וכסות) ככה הבעל יכול למחול לאישה על כיסוי ראש(כי מדובר על התחייבות כלפיו להראות שלטונו וכאמור פה אין צורך להראות שלטונו כי מוחל עליו)

אני מקווה שקראת הכול, אבל גם אם לא העיקר שפרקתי את החשיבה שלי על זה, הערה אחרונה שיש לי להעיר היא שכגבר קשה לי להתעסק בנושא הזה, זה לא הניסיון שלי ולא התמודדות שלי ולא מעניין אותי, אבל! תורה היא וללמוד אני צריך, מצאתי סברא להקל אני יכול למצוא יותר להחמיר וסך הכול יראה הלומד וישפוט. 

שהיא כן הולכת עם כיסוי ראש אבל קשה לה מאוד עם זה והיא צריכה חיזוקים נפשיים/רגשיים/אמוניים למצווה הזו.

זו הייתה כוונתך?

הרי יש הרבה מצוות שקשות לנו וחיזוקים יכולים לעזור, אבל זה לא אומר שבינתיים אנחנו לא מקיימים את המצווה...

סתם שתדע שזה די מעצבן לקבל הערות מהבעל על כיסוי ראש.

האישה מנסה לשנות את הלבוש של בעלה,

והאיש מנסה גם הוא ככל יכולתו.

תחושה טובה או רעה כתוצאה מכך, תלויה בטיב הקשר ביניהם יותר מאשר תוכן ההערה עצמה

אפחד לא אוהב שמעירים לו. אין דבר כזה ביקורת בונה.

אם היא תלך בצניעות - זה גם הרבה יותר יפה.

מה זה "תסתיר את עצמה"?.. מכל העולם? 

את כתבת "חילוק", שאשה מעירה לבעלה זה כי היא רוצה שייראה יותר טוב בחיצוניות (לדעתה..); וגבר, רוצה ש"תכסה את עצמה"..

אז עניתי, שבעיניו זה גם יותר יפה חיצונית, שהולכת בצניעות. אדרבה, ההיפך: חוש יופי שקשור לערכים, הוא הרבה מעבר לשיפוט סובייקטיבי של אשה, שמשהו יותר יפה בעיניה שבעלה ילבש..

ב. כלל לא דומות הדוגמאות. הליכה של אשה לא בצניעות מול כל העולם - זה גם ענין של האיש. הם נשואים, אי אפשר לרקוד על "שתי החתונות"..

ג. חבל לחזור שוב ושוב על "בכפיה". בינתיים, לא ראיתי שדיברו כאן על כפיה. 

זה לא רק "עבודת ה' שלה", זו הליכה בחוסר צניעות ברבים. זה גם "שלו".

ב. מספיק להקצין. "פרופורציות", זה לא להעמיד כאילו קיימות רק שתי קיצונויות שהזכרת. זה לגמרי מענין את האיש אם כולם רואים את אשתו, הנשואה לו, הולכת עם שערות גלויות, בוודאי אם מראש לא התחתנו כך. וגם גברים מבחינים בין תחושה של "נשואה" כשמכסה את ראשה, לבין אם לא.

ג. שוב לא נכון - כעת לכיוון השני. כל ההערה על ה"יופי" לא היתה כי זו הסיבה העקרית לכיסוי ראש. לא להוציא דברים מהקשרם: כתבת חילוק, למה לאשה לגיטימי להעיר (כי יותר יפה בעיניה שבעלה ילך כך..), ולאיש אסור (כי רוצה ש"תתכסה"). נענית, שבעיניו זה גם יותר יפה. וזה שיקול לא פחות מהאסטטיקה החיצונית שלה. "יופי" יונק מכל מיני מושגים. פעם אצל נשים דווקא "מלאה" היה נחשב יפה. אז אמרנו שעוד יותר לגיטימי תחושת יופי שבאה ממושגיו.  זה בהתייחס לטיעון שהעלית למה לגיטימי, כביכול, שהיא תעיר ולא שהוא יעיר.... אבל בוודאי שלא זו סיבת ההליכה בכיסוי ראש וסיבת הלגיטימיות שלו להתערב בכך.

ד. כ"כ "מתנשא" אם אשה חושבת שמה שהיא "משפרת את המראה של בעלה זה לטובתו".. משל מדובר באיזה ילד מפגר שלא יודע איך הוא רוצה להיראות...  היא מעירה לא פעם, כי יפה לה יותר שייראה כך, לפי מושגיה מה זה "יפה". וזה לגיטימי, כל זמן שנעשה בצורה נורמלית. לפעמים אכן חושבת שזה "לטובתו".

והוא מעיר, קודם כל כי זה נוגע גם אליו. שאשתו לא תלך בצורה לא צנועה בחוץ. מעבר לכך, אכן כי חושב שזה באמת יותר מכבד אותה. וכשחושב על הצד שזה יותר יפה, אז הוא חושב כך לא פחות ממה שהיא חושבת מה יפה לו. בניגוד למה שכתבת. הוא לא חושב רק "על עצמו". לא יודע מאיפה המושגים הללו על "גברים". בוודאי שאין בהם "הבנה של מחשבות הזולת".

והוא, בד"כ, ממש לא חושב על כך ש"הוא רוצה להיות היחיד שייהנה מהיופי של אשתו"... (אגב, מחשבה לגיטימית לגמרי. לא פעם קראנו פה על נשים שמגיבות בזעם על אחרות ש"מתענינות" במראה בעליהן. מה קרה? הן רוצות להיות היחידות שייהנו מיופיו?.... כן. צודקות. הוא התחתן איתה). הוא מרגיש בושה שכל העולם רואה אותה כך. חבל לדבר "בשם אחרים" מה שלא לגמרי מבינים (ומה זה, בעצם קצת גם לא אישתו.. גם כשהיא רוצה בלעדיות על בעלה היא רוצה קצת גם לא רק על בעלה?.. מוזר מאד מאיפה המושגים הללו לקוחים).

בהנחה שמדובר על אנשים שמראש מתחתנים על דעת שהיא הולכת כדין, דהיינו עם כיסוי ראש.

זה לא רק ענין "שלה", אם היא הולכת לא בכיסוי ראש, או בצורה בולטת שלא כדין, בכל מקום.. התחתנו.

זה לא אומר שלא צריך להשתדל בצורה מעודדת ומחזקת. וזה מה שהוא שאל.

והערה קטנה: אולי התכוונת כמשחק מילים ואולי לא, אבל המילה המקורית היא *הדוניסטית (נהנתנות בעברית).

הוא לא כתב אם ויתרה לחלוטין או הולכת חלקית. שאל "איך לחזק בענין".

ש"זה לא איסור הלכתי", זו המצאה שאינה נכונה.

לפי רוב הפוסקים, זה איסור הלכתי לגמרי. אלא שיתכן הבדל בחומרת האיסור בין לגמרי לבין לא - ציטטתי במקום אחר. אני בטוח שלגבי נושא רפואי, איש לא היה אומר בקלילות ש"זו לא בעיה". מדוע בהלכה אפשר "לפסוק" לפי חוברת ליקוטים מכיתה י"ב? ומי אמר אם "אפשר לסמוך" לכל אחד או לא, במקום שיש רוב מובהק שאומרים משהו? אולי רק לתלמידיהם ממש ניתן להיסמך על כך? אלו שאלות הלכתיות, שלא בקלות מחליטים שזה "לא איסור הלכתי".

לגבי חצאית - אכן זה אחרת מבחינה מסויימת. כי פשט דברי המשנה ברורה הוא להקל. זה לא כמו בנושא זה שמדובר על דעות שממש לא "במרכז".

אבל, לגבי מה שהעלית, אני חושב שבאמת אם מישהו התחתן עם מישהי שהולכת ארוך (לא בגגלל אופנה - אלא מתוך שנוהגת כדעה הזו במודעות),, ובפרט אם זה במקום שכולן כך - הרי מלבד שבפשטות צריכה התרת נדרים, זה אכן גם ענין של בעלה..  ולא צריך להגדיר את זה "לא זכותו של הבעל להטיף לה מוסר".. כל השיח הזה על מה בין איש לאשתו אינו טוב. יש מקום לדבר על זה. הנהגות צניעות של אשה נשואה - שזה איך היא הולכת מול כל העולם - אינן רק ענין "שלה" עם כל הכבוד.

[וזה שאת קוראת "גישה שתלטנית של גברים" - אולי מראה מה שיש בראש שלך, שמביא תגובות כאלה. לא היתה שמץ "גישה שתלטנית", אלא תפיסה מה בענייני הלכה, נוגע לשניהם - ומה נעשה, גם דברי חכמים בגמרא הם שיש לאיש "נגיעה" בנושא זה. אני מניח שאינך חושבת שגם הם היו "שתלטנים", אחרת באמת הבסיס שונה]

כך פוסקים הלכה?...

אני דיברתי על "ציבור שלי" (מי זה? מה גם שאינך מכירה אותי כלל.. אבל זה לא הנושא בכלל)?

אנחנו שאלנו על "משאל דעת קהל" - או על הלכה. דיברנו על הלכה. את ציטטת איזו חוברת שמלמדים ממנה בנות בכיתה י"ב ועניתי לאיזון הדברים. התייחסנו להלכה. וזו אכן הדעה המרכזית בהלכה. הלכה של כל עם ישראל.

[ואת שמה לב לסגנון שלך?.. "כאן אתה תקפוץ ותאמר".. ומתוך שאת כבר יודעת מה "אומר" אז "אבל כאן, שוב, אתה תציג התנשאות"... אז את כבר יכולה לנהל את הדיון בינך לבינך....]

אני לא אומר משפט כזה, "הציבור לא מקפיד על הלכה", כי אני לא מדבר כך על ציבור.

ובוודאי שאם יש כאלה שאינם מדקדקים בהלכה מסויימת, זה לא משנה את ההלכה. ולא הופך את מי שמצטט את ההלכה ל"התנשאות"... מה הקשר? גם המשנה ברורה?

והאמירה, "גם הם הולכים לרבנים ונשענים על פסיקותיהם".. אם זה היה אכן כך - אין בעיה. אם לאדם יש רב מסויים והוא הולך על פיו, אז זה דיון לא איתו אלא בין פוסקי הלכה, כדרכה של תורה.

אבל זו אשליה: יש אכן כאלה שהולכים על פי רב מסויים.

אבל בכללי, זו אשליה גמורה, לדעתי, לחשוב שמי שהולך כך זה פשוט "כי יש לו את רבותיו"... יש כאלה שלא בדיוק שואלים רבנים על כל דבר..

איזו ראיה היא מיהדות אמריקה. לדוגמה, הרוב שם מתבוללים - זה גם כי "שאלו רב"?.. לא. יש חולשות לצערנו, ולא צריך להופכן לאידיאל.

[וגם - מי שלכל דבר בוחר את ה"מיקל התורן", אין דבר כזה בהלכה]

לגבי "קל לצמצם דעות של אחרים". לא נכון. את אמרת שזה המקור. והסקת ממנו כאילו יש "מגוון דעות".

על כך אמרתי שלא פוסקים לפי דבר כזה. ולא משנה שמפרט עשרות שמות רבנים ומפנה לספרים נוספים.

את לא טענת שעיינת בספרים הנוספים הללו. ואדרבה, אם מתוך "עשרות שמות" אלו המתירים שזכרת, זה אומר משהו.  

אין מה לעשות, כמו שבכל מקצוע אחר - לא "יקבעו הלכה" על סמך ספר כזה, חשוב ככל שיהיה - קל וחומר בהלכה, שאנשים יושבים שנים על שנים ללומדה ואת דרכי פסיקתה.

לא "פקפקתי" בכך שאת לא נוהגת כך. האמנתי לזה לגמרי, כמובן.  אמרתי שאיני יודע האם יש לך, בפנים, הזדהות כלשהי עם הטיעונים שהבאת או לא. סיבה פשוטה, שאת חלקם הבאת באופן שלא מובן האם הוא רק "מצטט אחרים", או גם מזדהה איתן חלקית מבפנים, גם אם לא נוהג כך (כנ"ל, זה לא ענייני).

והספק הזה נשאר גם כעת: מה זה "להכיל אחרים"?.. לדעת שיש כאלה, גם אני יודע. לקבל במשהו הצדקה של זה (לא של דבר שמישהו מסתמך על דעה אחרת, אלא מסוג האמירות "בגלל שגברים כתבו הלכה"..) - אינני רואה בכך גבורה גדולה. 

ואת סיימת באותו סגנון שבו פתחת, "אולי כדאי שתנסה ותראה שזה אפשרי".. שוב, במקום לדון לגופו של ענין - לנסות לעקוץ אישית, באופן שלדעת פוגע בכותבו בלבד... הרי כלל אינך מכירה. אולי אני "מכיל" יותר ממך, גם כאלה שאיני מוכן לקבל מילימטר מדעתם?.. זה לא קצת "נסיון התנשאות"?... איפה ה"הכלה"?...

אם תחמיא לה באמת כמה אתה אוהב את המראה שלה עם הכיסוי השלם, כמה זה הולם אותה, כמה זה מייפה אותה וכו' - אני מניחה שיהיה לה יותר קל להתרגל לזה

זה אולי יעשה לה את זה יותר?

אם זה בא "לשנות" מצב - זה כבר יותר עדין..

יישר כח על המאמץ ומה שמצליחה "בינתיים"..

[ולא הייתי מציע לסמוך על זה שיש "רבנים שמתירים" כפי שכתבת בהודעה הבאה.

הפשט הפשוט אינו כך. וזו כלל אינה דעה מקובלת.

אבל אשרייך שאת, כפי שכתבת, מחנכת את ילדייך לתורה ומצוות ומשתדלת מאד להקפיד על ההלכה. אפשר רק להבין מזה כמה זה כנראה נסיון קשה לך. וכבר אמרו חכמים, "לפום צערא אגרא" - כמה שקשה, גם השכר על ההצלחה גדול יותר.

אפשר להתפלל על זה, וגם ללמוד על הערך והענין - ומן הסתם גם זכות המצוות האחרות שיש לך, תעזור. מצווה גורר מצווה..]

אינני יודע אם זה נכון. צריך לראות מקור מפורש.

[וזה שאשתו הלכה בלי, אינו "דוגמה נפלאה להיעדר כפיה".. גם אצל אנשים גדולים, לא צריך להיכנס במה שבין איש לאשתו; ואין אנו יודעים איך הרגיש עם זה]

לגבי מה שכתבת מהרב משאש, וכו', זה מה שציינתי, שמיעוט קטן. 

ועם כל החיבה לכך שמלמדים בנות בשמינית על קצה המזלג בנושאים אלו, זו גם הסכנה שיש בכך, שבגלל שלא כ"כ מכירים את מרחב הפסיקה ודרכיה, עלולים "לפסוק" בקלילות, ממה שהובא רק כדי להרחיב קצת את הדעת.

והאמת, שאין להקל ראש בנושא הזה. הגמרא בכתובות (עב) אומרת במפורש שזה אסור מהתורה - לא רק "דת יהודית".

המשנה ברורה, אומר שזה איסור תורה. וכותב "ודע עוד, דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש כדרך הפרוצות אסור.. כיוון שצריכות לכסות הראש מצד הדין... וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות בזה מימות אבותינו ועד עתה".

לגבי כיסוי חלקי, יש שכתבו שזה משום "דת יהודית" ויש פסקו שגם כן אסור מהתורה (והם רבים).

אומר שהיו ציבורים בדורות הקודמים שהתרגלו ללכת ללא כיסוי ראש, שזה נבע מחולשות ומהשפעות זרות.

אפילו נשים של רבנים הלכו כך, והרגישו חובה למצוא להן היתר, עד כדי כך זה נהיה מקובל.

ההלכה היא (שלא משתנה עם הדורות) ללכת עם כיסוי ראש מלא. כמו שאי אפשר לשנות הלכה אחרת בגלל שהזמנים השתנו. והרב שלנו מתיר איפה שיש צורך ואיפה שהלכה מאפשרת.

אני חושבת שלומר את האמת מהי הלכה לפי רוב הפוסקים זה לא התנשאות וחוסר ההכלה, זה לומר את האמת. לא כל תפיסה צריך להכיל. אפשר להבין שלבן אדם יש חולשות, ובע"ה הוא יכול גם להתגבר עליהן, אבל גם לא להסכים איתו, לא חייבים להגיד שהוא צודק.

ואגב, הגישה ההלכתית היא שההלכה נקבעת על פי הרוב ולא על פי מיעוט הדעות בפוסקים. בד"כ מביעים דעות מקילות בלימוד כדי שידעו מהן ולא כדי שיסיקו מה ההלכה.

הייתה דעה בהלכה שאיסור אכילת בשר בחלב זה רק בבשר בהמה, ובעוף כן מותר.

ולמה היום אנשים שומרי מצוות לא אוכלים עוף בחלב? כי הלכה נקבעה לפי רוב הדעות של הפוסקים,  שאסור לאכול עוף עם חלב.

אינה שהן "חייבות לכסות כל סנטימטר מעצמן".. אלא מה שצריך עפ"י דין. 

וה"השוואות" האלו ("טאליבן"), שהומצאו ממקומות זרים, אין בהן שמץ אמת.

ואין בכך שמץ שבשמץ של "דיכוי נשי"... (וגם היצר "לגלות", לא בא דווקא מ"חירות נשית"..), אם כבר, היכן שיש התייחסות לכך אצלנו - זה דווקא מצד כבודה של האשה.

לא מצאתי כרגע, שכתבתי "שחייבים עפ"י דין" כפי שאת מצטטת. אלא שזו הדעה המקובלת, לגמרי של הרוב.

ולא נכון הסגנון שאת אומרת כעת "יש הרבה דעות בנושא".. כך לא ניגשים להלכה. בפרט שהעדת שמה שאת מסתכמת עליו הוא חוברת לכיתה י"ב. זה לא מספיק בשביל ענין כזה.

ב. אני לא יודע מי זה "הן". אני לא כתבתי על אף "הן", ובכלל אין דרכי לכתוב בהכללה ש"עושות בגלל".. כתבתי על הדעת בהלכה, וספציפית - על מישהי שלגביה נשאלה השאלה, שהיה משמע שזה לא בגלל ש"הרב שלה" אמר לה אחרת.. וכמו כן - אבל בעידוד - אל מישהי שכתבה שהיא יודעת שזו לא הדרך הנכונה, אבל עדיין קשה לה (ואני יותר מעריך מישהי שלא עושה אידיאל ממה שיודעת שעדיין קשה לה - וכך לפחות יש לה כיוון ששואפת - מאשר מי ש"מוצאת רבנים" אחרי שהחליטה מה היא עושה ולא בגלל שכך הורו רבותיה).

ג. את מבלבלת בין שני דברים, במחילה: אם הייתי אומר ש"לא נכון" שיש כאלה שחשות כמו שאמרת.. אז את יכולה לומר שאת  חושבת שאת מכירה יותר כאלו ממני - ויש שחשות כך.

אבל אני לא דיברתי על זה, אלא שאובייקטיבית, ההשוואה הזו (עם הטאליבן..) אינה נכונה. היא אווילית. אנשים יכולים לחוש גם דברים אוויליים. בד"כ זה בא מחוסר ידע. 

מהצורה שאת "מסבירה" אותן - אני לא כ"כ מבין אם את מזדהה עם תחושתן או לא. מכל מקום, זה בוודאי לא ענייני.

אבל, מי שחושבת שה"דרישה לכסות חלקים מהגוף היא מקוממת"... אז כנראה שהשיח הוא באמת שונה לחלוטין. לדעתי, זה כבר עיוות עמוק. בא מתרבויות מטורפות לחלוטין. צר לי - לא כאן המקום.

בסדר, מי שחושבת כך - אז היא לא מסכימה עם התחושה הנורמלית שהיתה לבנות ישראל מעולם, התחושה שהיתה גם באנושות עד לפני שנים לא רבות - ובוודאי דרכה של תורה. 

אז אני מרשה לעצמי לא לדון על זה כאן. כאן נמצאים "בתוך" איזו  מטריה מסויימת. אפשר להסביר גם למי שתחשוב כמו שכתבת, לא כאן הבמה.

וגם מי שחושבת שבכלל הלכות צניעות נוצרו מ"שליטה מוחלטת של גברים בפסיקה ההלכתית במשך דורות, והתוצר הוא פסיקה מצמצמת ומדכאת כלפי נשים"... אין לי אלא לרחם עליה.

מפסידה את העושר של דברי תורה, לא מבינה על מי היא בכלל מדברת. שלא לדבר על כך שאינה מכירה שתושבע"פ גם היא מהשמיים, שיש לה כללי פסיקה, תורת ה', וחושבת שזו סתם "המצאה אנושית" לפי התקופה.

[זה מזכיר שיר שחיבר, דומני, אחד בתקופת ה"השכלה", על עגלון שהרב חייב אותו לפי השו"ע על כך שלא עמד בהובלה. ההוא שאל את הרב, לפי מי זה, אמר - שו"ע. שאל ולפי מה השו"ע, ענה - לפי התורה. מתי ניתנה התורה - ענה, בחודש סיוון. אמר - אה... אם התורה היתה ניתנת בימות השלגים, היתה אומרת אחרת....]

כעת, לכתוב על דברים שאחרים מסבירים, בשפה בהירה, "קצת פחות התנשאות", זו בעיני אולי ההתנשאות.. נהיתה שיטה היום - אדם מסביר משהו, דברים בהירים - אפשר לחלוק ואפשר להסכים - אז במקום להתמודד עם התוכן, "התנשאות"... לא מיניה ולא מקצתיה.

"שיח כנה והבנה של האחר", אינו קבלה, אפילו במילימטר, שהאחר עומד באותה מדרגה של רבותינו מהתלמוד ועד היום ו"הבנה" של דבריו על זה ש"הגברים קבעו"... לא. אנשים לא מוכנים "להבין ולקבל" דברים הרבה פחות גרועים, כולל ביחס לעצמם. רק ביחס לדברי תורה וכבוד חכמים, צריך "להבין"...

"הבנה של האחר", זה למשל, מה שכתבה פה מישהו שקשה לה... צריך להבין - ואם אפשר לעזור, מה טוב. אפשר גם "להבין" טעויות גמורות ("הגברים"..), אבל במובן של הבנת חוסר-ההבנה, כדי ליישר דברים. אולי גם כדי לתפוס היכן השני עומד. זה ענין אחר.

אינני יודע למה את "מסבירה" לי שהמשפט "כל כבודה" לא ממש ישכנע.. הרי אני לא ציטטתי אותו - וגם לא הייתי עושה זאת במסגרת כזו. כך לא מסבירים למי שמסובכת עם תפיסות כמו שהבאת.

[אבל מצד האמת - זה באמת כן כך. לגמרי. בת מלך.

וזה כבודה. ו"הצטנעות" אינה הכנעה.. לפחות לא כלפי בני אדם. כלפי ה' - כן. גם אצל גברים. כמו"ש, "מלוא כל הארץ כבודו", ומובא בהלכה]

וגם יכולות לפגום בשלום בית וחבל.. ורק מחמאות שנשמעות טבעיות ולא מציקות ומגמתיות יכולות להשפיע

מאד  מזדהה עם מה שכתבת.

בית נבנה יחד, כשכל אחד מתחזק ומחזק בנצרך.

שיהיה לך בהצלחה ותיבנו יחד בית של קדושה.

בקיום תורה ומצוות, יראת שמים וכו

בטוח ישפיע...

ובכן - אל תטיף לה בכלל

ואל תגיד לה שאשה שמתהלכת בשיער פרוע - ומתנאה בשערה - מחטיאה גברים וגורמת לגברים להרהר בה - ואל תצטט לה את מה שכתוב בזוהר פרשת נשא -  עד כמה חמור העניין ואיזה "ברכה" הוא גורם.  

פשוט - תתחזק בעצמך

בשמירת העיניים.

שמירת הברית.

תקפיד על טלית קטן,

לך למקווה כשצריך,

תתלבש בבית באופן צנוע,

לך לתפילות בזמנן, ואל תתפלל בבית,

ואל תחפף -

ותלמד יותר - וממילא כשאתה תתחזק היא תתחזק יותר.

כמו שאומר אדמין- זכותם של אנשים לעשות את הטעויות שלהם בעצמם,

בלי שיפוטיות ובלי ביקורתיות.

וכאן אני מוסיפה-

רוצה שאשתך תלך עם מטפחת כזו וכזו?

א אל תאמר לה כלום!!!

ב תאמר לה רק שבחים ומחמאות

ג תקנה לה שוברי מתנה מתאימים לנושא.

רמז עבה מידי.

היא תבין מצוין מה עומד מאחוריה.

זה קצת כמו נזיפה...

כמה זה חשוב לך, כמה זה עושה לך טוב, מה אתה מרגיש שאתה רואה אותה ללא כיסוי... והכל בנועם וברוגע ובידיעה שעומדת מולך בן אדם עם דעות ורצונות משל עצמו.... בדיוק כמו שלך יש דעות ורצונות....

רוב הפעמים זה עבד...

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..