אז נזרקתי.
ועכשו אין לי מושג,
ונדמה לרגעים שחזרתי אל הטוב,
אבל באמת אני תקועה עדין באותו מקום,
זה לא ממש הר של זהב,
והוא נטול מרגליות.
ואולי בכלל טוב שכך, שאין לי כלום להציע.
שהכל אפור שחור לסרוגין.
שכל מה שאת עובדת עליו מתנפץ לרסיסים.
שאת מבינה שכל הנקודות הבעייתיות דורשות תחזוק.
ונכון שנופלים וקמים וכל הסיפורים היפים.
אבל בתכלס?
איך אפשר לקום עוד פעם איך??? למה זה דורש כל כך???
אח...הבדידות הבדידות.
לפעמים אפילו יש בה משהו מתוק אפילו.
ואני מחכה ומחכה שהמשנה למלך שבתוכי יתעורר
ויקרא את האותיות שכתובות בדמעות.
מצטערת אם ביזבזתי למי שקרא דקה מהחיים.... 
לג בעומר שמח.
