בעל המקום היה משמע את דעותיו הפוליטיות ומנסה להתווכח עם עובדיו במקום.
יום אחד החלטתי גם להכנס לוויכוח והוא כ"כ כ"כ צרח עליי . היו לי כאבים בצד מרוב ניסיון לשלוט בעצמי ולא לרעוד. היו לי מחשבות לא לברר בברכת המזון שיברך את בני הבית הזה, אבל כל פעם כשהגעתי לברכה ניסיתי ממש לכוון לכך שהוא אדם טוב (ואני באמת חושבת שהוא כזה בדברים מסויימים) ושה' יכוון אותו למחשבות הנכונות. אבל היה לי קשה נורא. הייתי בטוחה שהוא שונא אותי.
אח"כ אמרו לי לא להכנס לשיחות פוליטיות, אבל זה קשה נורא כשמשהו מכריח אותך לשמוע אותו והוא גם מצפה לשמוע ממך משהו שהוא יסכים לו, כי אם לא הוא מתחיל לרתוח ואתה מתחיל להרגיש עצבני.
אז הבנתי שבמקומות עבודה אתה לא מכניס רגשות, אתה זהיר מאוד. אולי לא להגיד "חשדן" כי זה עושה הרגשה לא טובה. אבל החברים שלך האמיתיים, לא יהיו שם, אלא אם כן באמת אתה במקום של אנשים שיכולים להבין אותך.
אולי בגלל זה כדאי להיות בבית חולים. שם תמיד עוזרים אחד לשני . לא מדברים איתך על פוליטיקה . אתה אוהב את כולם וכולם אוהבים אותך.
למה רק כשאדם צועק הצילו אנשים קמים פתאום לשמוע אותו?
הרהרתי אם אותו אדם שצעק, אם היה יודע שגלעד שליט הוא מתנחל כתום, גם אז היה רץ כ"כ להפגנות להצילו.
יש לי כ"כ הרבה בלגן בראש מכל הדברים האלה שלפעמים כ"כבא לי לא לעבוד בכלום.
)