ושוב, נפילה. ושוב, ריחוק. ושוב, בלבול.
מגיע הערב, התבוננות. המחשבות עולות, השאלות צפות, האם לאדם הזה ייחלתי? האם לזה השקעתי את כל חיי? ומה יהיה? ומה ניתן לעשות? ואיך אפשר לשפר, ולתקן? סערה.
ובבוא הבוקר, עבודה. המחשבות הנוקשות נדחקות הצידה, השאלות החודרות שוקעות במעמקי הנפש. והתשובות מוצאות להן את דרכן דווקא מתוך השקט שאחרי הסערה. אותו השקט שלפני הסערה. הרי תהיה עוד סערה. ואני יודע, יודע שאני טוב, יודע שאני אהוב, ויודע שהכל חיצוני. כבר לא הכל רעוע.
ושוב, נפילה. ושוב, ריחוק. ושוב, סערה.
אבל הפעם אני מוכן. הפעם אני לא מפחד מהגלים המאיימים. בפעם הקודמת לא הייתי מוכן, חשבתי לחצות את הים עם רפסודה. אבל הפעם באתי בספינה חזקה. הרי אני כבר יודע שאני טוב, הגלים לא ייכנסו פנימה, לא יפגעו בי.
ושוב, נפילה. ושוב, ריחוק. ושוב, בלבול.
אבל באתי בספינה! איך נפגעתי שוב? הגלים היו ממש חזקים, אפילו בשביל ספינה. ואני כבר לא יודע מה לעשות. אז לא אחצה את הים? או שמא יש דרכים אחרות? ואיך זה קרה, והשאלות נוקבות. הנשמה פצועה, מדוכדכת.
אנסה שוב! הפעם ארחף מעל פני המים, כך בוודאי אנצל מהסערה. אמרתי, ועשיתי. להימנע ממגע, זה הכי טוב.
ושוב, נפילה. ושוב, ריחוק. חוסר אונים.
והנפילה משמי מרום יותר כואבת מהכל. לרחף בשמיים זאת עבודה קשה, ועם כל הסופות האלה, כבר נגמר לי הכח! ואי אפשר לעצור לנוח שם למעלה, בשביל זה צריך קרקע מוצקה, איזו ספינה טובה. אבל אני עם ספינות סיימתי, בפעם האחרונה זה לא נגמר טוב. איך צולחים את הים? איך?
איך?
אולי לא?
וישבתי, וחשבתי. והחלטתי ללכת במסלול אחר. אח, כמה טיפש הייתי שלא הספקתי להכיר את הים. הוא עקשן. גם במסלול הקצר וגם בארוך, גם בישיר וגם בעוקף, הוא סוער, מעלה ומוריד, בולע ופולט, ומפיל. מפיל אותי. שוב ושוב.
ושוב, נפילה. ובאמת כבר נגמרו האפשרויות.
חזרתי לנקודת ההתחלה. עכשיו אני פצוע, ואחריי באים כרוכים זכרונות זכרונות. זכרונות מכאיבים. איך נפלתי לים פעם אחר פעם. איך נפלתי. אז, עם הרפסודה, כשהייתי ממש מתחיל, חשוף וחלש, וכל גל קטן איים לערער אותי מהיסוד. ואחר כך, בספינה, כשכבר הייתי יותר חכם, אבל עדיין היו גלים שהצליחו לחדור פנימה. וגם כשויתרתי על כל חספוס עם המים וניסיתי לרחף ממעל, שכחתי מה הכוחות שניחנתי בהם, שכחתי שזה מעבר ליכולתי.
ועכשיו כואב, ואי אפשר לרפא. והנה אני עומד על סף יאוש, כמעט וגומר אני בדעתי שאין לי מה להתאמץ יותר. אז מה אם לא אגיע אף פעם אל מעבר לים? אז מה אם אשאר קטן? וחוץ מזה, אני מכיר אנשים שהגיעו לשם, ושלחו משם מכתבים, והם שולחים משם כל הזמן מכתבים ותמונות. אני יכול להסתפק במכתבים שלהם כדי לדעת מה הם רואים שם! אין צורך שאהיה שם בעצמי... למען האמת, התיאורים שלהם, הם אלה שגרמו לי לנסות ולהגיע לשם בעצמי. אבל זה היה לפני שנפצעתי... מאז עברתי הרבה ייסורים בדרך, הרבה נפילות קשות, וכבר ויתרתי. ויתרתי?! איך אני מסוגל להגיד את זה? הרי אני כל כך מלא בזה! אני כל כך משתוקק להיות שם כבר. אני שומע את זה, זה קול פנימי שאומר לי: "אל תוותר! אל תיכנע! תהיה גדול, תהיה אתה, ותנסה שוב. והפעם באמת. והפעם באמת..."
אני לא מבין! עד היום לא ניסיתי באמת? מאז הרפסודה ידעתי שאני טוב באמת, ובכל זאת נפלתי! מה עוד נשאר? מה עכשיו אני צריך לעשות?
אני יושב על החוף. הים הסוער מולי. היום הוא סוער מתמיד, ברור שאני לא אצליח להתמודד עם הגלים האלה. אין בכלל טעם לנסות.
אני עוצם עיניים, שוקע בתוך עצמי.
ואז אני מבין.
אני קם, צועד אל הים, וצולל. שוקע בתוך הים.
ופה בפנים יש עולם שלם, מופלא. והמים מרפאים את כל הפצעים. והנשמה מיטהרת. ודממה.
פה בפנים אין סערה.
וברגע אחד הכל מתבהר! כל התיאורים של החכמים, זה לא מעבר לים, זה פה! עולם אחר, בעולם הזה.
טעיתי כל השנים האלו, חשבתי שצריך ללכת רחוק, חשבתי שצריך להתנגד לים, ולא הבנתי למה אני נפצע בדרך, למה הנשמה נכווית. היום אני מבין שהכל נמצא כאן, באותו ים מפחיד ומרתיע. רק צריך להיכנס לעומקו של הים, ובפנים רואים איך שהכל רגוע ושליו. רואים איך שהכל חי, הכל מתאים, הכל במקום. אני שמח. מצאתי את מקומי.
הדברים נכתבו בתפר שבין חודש אדר לחודש ניסן. מתפרסמים היום. חשבתי שעוד אערוך את זה בהזדמנות, אבל בסוף השארתי כמו שזה, רק הוספתי כמה מילים בודדות.
הקשר לכאן הוא לא ישיר, כתבתי על עבודת ה', אבל אפשר לקרוא הרבה מזה במשמעות של זוגיות.
סוף.
מגיע הערב, התבוננות. המחשבות עולות, השאלות צפות, האם לאדם הזה ייחלתי? האם לזה השקעתי את כל חיי? ומה יהיה? ומה ניתן לעשות? ואיך אפשר לשפר, ולתקן? סערה.
ובבוא הבוקר, עבודה. המחשבות הנוקשות נדחקות הצידה, השאלות החודרות שוקעות במעמקי הנפש. והתשובות מוצאות להן את דרכן דווקא מתוך השקט שאחרי הסערה. אותו השקט שלפני הסערה. הרי תהיה עוד סערה. ואני יודע, יודע שאני טוב, יודע שאני אהוב, ויודע שהכל חיצוני. כבר לא הכל רעוע.
ושוב, נפילה. ושוב, ריחוק. ושוב, סערה.
אבל הפעם אני מוכן. הפעם אני לא מפחד מהגלים המאיימים. בפעם הקודמת לא הייתי מוכן, חשבתי לחצות את הים עם רפסודה. אבל הפעם באתי בספינה חזקה. הרי אני כבר יודע שאני טוב, הגלים לא ייכנסו פנימה, לא יפגעו בי.
ושוב, נפילה. ושוב, ריחוק. ושוב, בלבול.
אבל באתי בספינה! איך נפגעתי שוב? הגלים היו ממש חזקים, אפילו בשביל ספינה. ואני כבר לא יודע מה לעשות. אז לא אחצה את הים? או שמא יש דרכים אחרות? ואיך זה קרה, והשאלות נוקבות. הנשמה פצועה, מדוכדכת.
אנסה שוב! הפעם ארחף מעל פני המים, כך בוודאי אנצל מהסערה. אמרתי, ועשיתי. להימנע ממגע, זה הכי טוב.
ושוב, נפילה. ושוב, ריחוק. חוסר אונים.
והנפילה משמי מרום יותר כואבת מהכל. לרחף בשמיים זאת עבודה קשה, ועם כל הסופות האלה, כבר נגמר לי הכח! ואי אפשר לעצור לנוח שם למעלה, בשביל זה צריך קרקע מוצקה, איזו ספינה טובה. אבל אני עם ספינות סיימתי, בפעם האחרונה זה לא נגמר טוב. איך צולחים את הים? איך?
איך?
אולי לא?
וישבתי, וחשבתי. והחלטתי ללכת במסלול אחר. אח, כמה טיפש הייתי שלא הספקתי להכיר את הים. הוא עקשן. גם במסלול הקצר וגם בארוך, גם בישיר וגם בעוקף, הוא סוער, מעלה ומוריד, בולע ופולט, ומפיל. מפיל אותי. שוב ושוב.
ושוב, נפילה. ובאמת כבר נגמרו האפשרויות.
חזרתי לנקודת ההתחלה. עכשיו אני פצוע, ואחריי באים כרוכים זכרונות זכרונות. זכרונות מכאיבים. איך נפלתי לים פעם אחר פעם. איך נפלתי. אז, עם הרפסודה, כשהייתי ממש מתחיל, חשוף וחלש, וכל גל קטן איים לערער אותי מהיסוד. ואחר כך, בספינה, כשכבר הייתי יותר חכם, אבל עדיין היו גלים שהצליחו לחדור פנימה. וגם כשויתרתי על כל חספוס עם המים וניסיתי לרחף ממעל, שכחתי מה הכוחות שניחנתי בהם, שכחתי שזה מעבר ליכולתי.
ועכשיו כואב, ואי אפשר לרפא. והנה אני עומד על סף יאוש, כמעט וגומר אני בדעתי שאין לי מה להתאמץ יותר. אז מה אם לא אגיע אף פעם אל מעבר לים? אז מה אם אשאר קטן? וחוץ מזה, אני מכיר אנשים שהגיעו לשם, ושלחו משם מכתבים, והם שולחים משם כל הזמן מכתבים ותמונות. אני יכול להסתפק במכתבים שלהם כדי לדעת מה הם רואים שם! אין צורך שאהיה שם בעצמי... למען האמת, התיאורים שלהם, הם אלה שגרמו לי לנסות ולהגיע לשם בעצמי. אבל זה היה לפני שנפצעתי... מאז עברתי הרבה ייסורים בדרך, הרבה נפילות קשות, וכבר ויתרתי. ויתרתי?! איך אני מסוגל להגיד את זה? הרי אני כל כך מלא בזה! אני כל כך משתוקק להיות שם כבר. אני שומע את זה, זה קול פנימי שאומר לי: "אל תוותר! אל תיכנע! תהיה גדול, תהיה אתה, ותנסה שוב. והפעם באמת. והפעם באמת..."
אני לא מבין! עד היום לא ניסיתי באמת? מאז הרפסודה ידעתי שאני טוב באמת, ובכל זאת נפלתי! מה עוד נשאר? מה עכשיו אני צריך לעשות?
אני יושב על החוף. הים הסוער מולי. היום הוא סוער מתמיד, ברור שאני לא אצליח להתמודד עם הגלים האלה. אין בכלל טעם לנסות.
אני עוצם עיניים, שוקע בתוך עצמי.
ואז אני מבין.
אני קם, צועד אל הים, וצולל. שוקע בתוך הים.
ופה בפנים יש עולם שלם, מופלא. והמים מרפאים את כל הפצעים. והנשמה מיטהרת. ודממה.
פה בפנים אין סערה.
וברגע אחד הכל מתבהר! כל התיאורים של החכמים, זה לא מעבר לים, זה פה! עולם אחר, בעולם הזה.
טעיתי כל השנים האלו, חשבתי שצריך ללכת רחוק, חשבתי שצריך להתנגד לים, ולא הבנתי למה אני נפצע בדרך, למה הנשמה נכווית. היום אני מבין שהכל נמצא כאן, באותו ים מפחיד ומרתיע. רק צריך להיכנס לעומקו של הים, ובפנים רואים איך שהכל רגוע ושליו. רואים איך שהכל חי, הכל מתאים, הכל במקום. אני שמח. מצאתי את מקומי.
הדברים נכתבו בתפר שבין חודש אדר לחודש ניסן. מתפרסמים היום. חשבתי שעוד אערוך את זה בהזדמנות, אבל בסוף השארתי כמו שזה, רק הוספתי כמה מילים בודדות.
הקשר לכאן הוא לא ישיר, כתבתי על עבודת ה', אבל אפשר לקרוא הרבה מזה במשמעות של זוגיות.
סוף.
