יוצאים חודש וחצי ועדיין מצלצל (אם בכלל) פעם ביום, מאוחר. וזה לא כי הוא עסוק.
לא שולח הודעות קטנות שמראות על מחשבה, לא שואל אף פעם אם הגעתי הביתה בשלום אחרי פגישה.
זו תמיד אני שיוזמת את הפגישות, הוא תמיד מובל וחסר דעה. השבוע ביקרתי ביישוב שלו, חצי מטר ממנו. הוא ידע ולא העלה בדעתו להציע שאולי ניפגש. לא כי הוא לא דעתן, ההפך. פשוט לא אכפת לו. זה לא חשוב.
מה קורה פה? הרי אני לא הראשונה שלך. זה נראה לך נורמלי דרך ההתנהלות הזאת?
הוא אומר שאני מושלמת לו, ששכלית יש התאמה מושלמת אבל שהוא תקוע מבחינה רגשית. דיברנו על זה והוא אמר לי שהוא צריך זמן ושהוא מעוניין בקשר הזה ובבנייה שלו. הוא אמר שהוא נרתם.כל כולו למשימה. נו? אני לא רואה את זה. אני מרגישה שאני מוליכה אותו ברצועה. הוא נפגש איתי כי השכל אומר לו שזה נכון, אבל הוא לא באמת רוצה. אחרת הייתה יותר התלהבות, יותר רצון טוב. כאן אין, פשוט אין.
אני מבינה שבנים בנויים אחרת מבחינה רגשית, באמת. אני מבינה שבכל מצב הגיוני שאני אקדים אותו מהבחינה הזאת, ועדיין זה לא תקין כי יש כללי משחק שהוא לא משחק לפיהם.
קשר מתהווה דרך השילוב ההדרגתי של האחד בסדר היום של השני. הוא לא יודע בכלל מה עבר עלי היום ואיזה יום עמוס היה לי. הוא אף פעם לא שאל איך עבר עלי היום, תמיד אני שואלת אותו. פשוט כי לא אכפת לו. לא אכפת לו.
מגעיל לי. לא טוב לי.
.
