ואני כועסת על עצמי נורא כי זה בלתי הפיך. הלוואי שהוא ישכח. ושאני אשכח.
(למה בכלל אני מאשימה אותו. למה אני מצפה אם אני לא עומדת בגבולות שלי)
(עדיין. לא באלי לפגוש אותו יותר לעולם)
(וגם אותו)
(והשקרים. חומות של מה?)
ואפשר לחשוב ששכחתי או לא שמתי לב. ידעתי שאני עושה את זה ובכל זאת הייתי עצלנית מכדי להפעיל את שרירי המשמעת העצמית שלי.
(אולי זה מה שמתסכל אותי. שכבשתי שטח במלחמה ואז הפציצו אותו מהאוויר.)
(כמה שזה גרוע לחכות כשהסיר רותח. זה עלול להישרף במקרה הטוב. או להתפוצץ. אבל אין לי זמן להוריד אותו מהאש)
נרדמתי בשמירה.
אל תדאגי!! יהיה טוב!! את צודקת שזה מתסכל! ואם באלך לדבר על זה מוזמנת. 
חחח