הרגשתי שמה נראה לו והוא לא הבהריון אז איך הוא מרשה לעצמו להיות במצבי רוח במקום להכיל את שלי.
ידעתי על אמת שהוא בתקופה לא פשוטה עם עצמו, השתדלתי להיות שם אבל הוא לא רצה להכביד גם בזה קיצר.. היה לא פשוט בכלל. בכלל. שבת שעברה הרגשתי שקשה לי במיוחד, התפללתי לה' שישים בפי את המילים ופשוט התחלתי לשתף אותו.
אמרתי לו שלא פשוט וכו' ביקשתי שהוא ידבר גם, הוא אמר דברים שבכלל לא חשבתי עליהם..
בסוף השיחה הרגשנו שנינו הקלה, פתרון עוד לא מצאנו וגם לא נהפך להיות פתאום קסום ואגדתי, אבל התחלנו.
ובמשך השבוע לאט לאט עוד קצת כל אחד השתדל וכו' ובאמת עזר. מרגישה שאנחנו במקום אחר ואחד הדברים שעזרו זה להבין שהשיחה התחילה את התהליך ולא צריך מעשה גרנדיוזי בשביל זה.
חושבת שמה שעזר לי להתחיל איתו את השיחה הזו היה שעברתי תהליך של נסיון להכלה, ושל לזכור שגם לו זה לא פשוט שאני "מישהי אחרת" כרגע. גם לו קשה להכיל אותי והוא עושה אתזה מדהים כבר יותר מחצי שנה, אז אני צריכה לעשות את זה גם. וזה בסדר.
בקיצור חיבוק יקרה! מקווה שאיכשהו עזרתי לך, וגם אם לא לפחות תדעי שאני מבינה אותך מאוד! חוויתי. וזה עובר בסוף. באמת. תהיי שם בשבילו כי הוא צריך את זה כמו שאת צריכה את זה בדיוק.
בהצלוחה (: