אין להם זכות, או היתר, לגעת בחיים האישיים שלך. כלומר- אין להם זכות להתערב בבן הזוג

שלך, או בבחירת המקצוע שלך. או בסגנון הלבוש שלך. או בצורת הדיבור. או בדרך התנהלות הכלכלית

שאת בוחרת. 

מצד שני- אסור לך לצער אותם. אסור לך לפגוע בהם בצורה ישירה. 

כלומר- את יכולה לבחור בחיים שלך מה שתרצי, ואין להם זכות להיפגע שם. זו בחירה שלהם להיפגע

בנושאים הללו. אבל אסור לצעוק, אסור להעליב- ולא משנה מה הם עושים.

אחרי החתונה יהיה לך יותר קל- כי אז אין לך שום חיוב כלפי כיבוד הורים. זו מצווה, אבל לא חיוב.

למעשה- את מחוייבת ליצור עצמאות בשביל עצמך ובשביל הבית.

את לא מבינה איזה נזק זה הורים חונקים בזוגיות. עדיף להתרגל ולהרגיל אותם מראש שיש לך חיים

משל עצמך. לפעמים זה מצריך לקחת מרחק מראש, ולהתקרב בחזרה. לפעמים אפשר להתרחק לאט

אבל בטוח- ולתת גבול ברור.

למשל- אבא שלך לא יכול לא להסכים לך להיפגש עם הבחור. זו זכותך לפגוש את מי שאת רוצה ולהתחתן

עם מי שתבחרי.

אבא שלך יכול לייעץ לך, הוא יכול להישכב על הכביש כדי למנוע ממך, אם הוא חושב שאת מזיקה לעצמך.

ואת עדיין תצטרכי לבחור בעצמך- האם הוא אומר דברים נכונים בעינייך או לא.

אם הוא "לא מוכן" כי הבחור מכור לסמים ועבריין- הוא עושה את זה בשבילך.

אם הוא "לא מוכן" כי הבחור ספרדי\אשכנזי\מתנחל\דוס\לייט\עשיר\עני - הוא עושה את זה בשבילך.

בשני המקרים את צריכה לחשוב האם זה משמעותי לך. ואם את לא רואה בזה בעיה- אין לו את הזכות

לאסור עלייך.

לכן- הורים זה דבר מורכב.

עצמאות זה דבר חשוב ביותר.

ונכון שהורים זה עסק מורכב.

אבל רוב הפעמים שלי יצא לצפות במקרים כאלה שההורים התנגדו לחתונה כלשהי זה היה כרוך בהרבה מריבות וסכסוכים ואי נעימויות.

אז נכון שיש פעמים שבסוף ההורים מקבלים.

ונכון שבסוף זה אומר במובן מסויים שאת "טבילת האש" הראשונה של מבחן הזוגיות עברתם.

אבל בכל זאת, לענד צריך לעשות את השיקול האם הבחור מספיק שווה את המלחמה.

כי זו לרוב תהיה מלחמה.

ובאהבה כמו במלחמה כל האמצעים כשרים.

שיהיה בהצלחה רבה.

המלחמה מתרחשת רק כי אנשים מסרבים להתבגר- ואז מנסים להכניס תהליך התבגרות של עשרות שנים

לתוך שלושה חודשים של ארגון חתונה(פחות או יותר).

העצמאות הזו צריכה להגיע לפני- ההורים צריכים להיות מוכנים ומרוככים בגישה הכללית שלהם, כבר

הרבה לפני. הורים שהפנימו כבר תקופה שהילד\ילדה שלהם הם לא חלק מהגוף שלהם והם לא נתונים

לשליטתם, שלילד או לילדה יש רצונות וצרכים אחרים- שהם מחפשים משהו ומישהו אחר ממה שההורים

רוצים. ושהם יודעים להקשיב ולקבל מההורים, בלי לאבד את עצמיותם ועצמאותם. שכבר היו מלחמות 

על הסגנון לבוש, על בחירת מקום הלימודים, על צורת ההתנהלות עם שעות שינה על סגנון הבילוי עם

חברים\חברות. שהיו כבר דיונים על השקפות עולם- וההורים נוכחו לדעת שאולי הילד\ה שלהם חושבים

אחרת, אבל יש להם היגיון ויש להם קו מחשבה. אז כבן\בת הזוג מגיע\ה זו לא הפתעה להורים, שיש שוני,

והם כבר למדו לשמוח בילד\ה כפי שהם.

יש המון ילדים שבוחרים בדרך עיקשת את הדרך שלהם לאורך כל הדרך וגישת ההורים בסדר עם זה.

כשזה מגיע לחתונה כל השדים מתחילים לצאת.

כמו כן יש גם מצבים שעד לרגע בחירת הבן/ת זוג לא היו ניגודי אינטרסים ככ גדולים בין ההורים לילדים.

אז מה?

צריך לחנך את הילדים להתעקש דווקא על ההפך מההורים כדי להרגיל את ההורים לעצמאותם?

ומתוך כך גם את עצמאותם. 

צריך לחנך ילדים להביע בגרות ולהביע דעה. 
וכן ליצור מערכת יחסים בריאה עם ההורים זה לא להסכים לכל מה שהם אומרים.

הורה שאומר לילד בן 20- "אני לא מוכן" למעשים בחייו האישיים זה אומר שהילד מעולם

לא אמר להורים שלו- אני בן אדם מבוגר.

יש כל כך הרבה מקומות קטנים יותר והתחלתיים יותר לדאוג לבצע את ההיפרדות מההורים,

הרבה לפני בן\בת הזוג. בדיונים משותפים, בשיחות על דעות, במעשים שבאמת קטנים יותר.

צריך לא לחנך ילדים להיות רובוטים שאין להם עמוד שדרה ועצמיות מול ההורים. זה בעיקר.

עד כמה זה באמת משנה לאביך שתיצאו?? האם העניין מהותי עד כדי כך או שזה ישתנה בהמשך?..

אם זה עניין מהותי צריך לתת מחשבה שניה אם להמשיך?..

כי לפעמים שלצאת\להתחתן בלי ברכת ההורים פוגעת בזוגיות עם הבנזוג אם נרצה או לא....

זה יכול לפגוע בקשר של הזוג...

זה מבאס שאתה בא לשבת ואתה לא רואה פרצופים שמחים שבאתם

זה יכול לעורר ריבים בעתיד בין בני הזוג

יש נושאי טאבו בבית.. אני יודעת שהורי לא יהיו מרוצים בלשון המעטה אם אני אצא אם מישו מסוים, אז אני אפילו לא נכנסת לזה...מסרבת עוד בברורים..

יש הורים שלא יתפשרו..

ולא כל בחור שווה את המלחמה, ולא כל בחורה יכולה באמת להתמודד עם המלחמה הזו..

זה יכול ממש לתסכל שיודעים שסירבת להיפגש עם בחור רק בגלל שהוא לא מתאים להורים שלך

אם לא נפגשתי אני לא מרגישה פיספוס

לא נפגעת ולא פוגעת..

ואם היא בטוחה שזה הוא ואין לה כסף משל עצמה?? חח

שיתחתנו בגינה עם מניין וקוגל...

איך קשור כסף בצורה ישירה???

נראלי שבנות מרגישות צורך יותר מבנים, לשתף את ההורים בנושא הפגישות.

יש לו בעיה עם האופי שלו למרות שהוא לא פגש אותו

לא במקום רע, אלא במקום שזה קשה להורה, "לאבד" את הילדה...

יכול להיות שהוא מרגיש "לא מספיק" ושאת צריכה גבר אחר... 

בקיצור- גם אם זה נעשה מכוונה טובה ואהבה- זה לא בריא.

חוצמיזה- תשאלי את עצמך אולי לאבא שלך יש באמת נקודה אמיתית בדבריו.

גם אם אני מנסה להסביר לו.. הוא פשוט אטום ומחפש לריב איתי..

זה יכול להגיע לסכסןך רציני... לזה שהוא לא יהיה מוכן לעזור בהוצאות החתונה וכו..

איך אמא שלך? היא יכולה לדבר איתו?
ריבים וצעקות לא בטוח יעזרו. וחבל, הם עלולים לקלקל יותר.

אבא שלך צריך להבין דברים מסויימים- ולשחרר. אבל לך אין הרבה מה לעשות,

וגם לא יעזור שתסבירי לו.

תשאירי אותו מחוץ לתחום בעניין הזה. תסרבי לדבר איתו על זה.

תדגישי שאת אוהבת אותו ומעריכה אותו. אבל את לא מרגישה שהוא נמצא במקום שאת יכולה

להתייעץ איתו. אל תריבי. תדברי על זה עם מישהו שיכול להסביר לו את העניין.

בגלל זה שאלתי מה עם אמא שלך.

בקשר לעזרה לחתונה- הוא יתרכך כשהוא יראה שזה הבחור שאת רוצה ושהוא משמח אותך.

השאלה על הבחור- האם זה באמת הבחור שאיתו את רואה את המשך חייך?

אם כן, הרבה פעמים אין ברירה אלא לקפוץ למים ביחד ובמודעות.

אם לא- אין סיבה שאבא שלך יתערב או יהיה מודע לעניין.

חחח אהבתי את ההגדרה... כי פעם כבר זרקתי לאבא שלי פצצה שסגרתי אלול במדרשה וזה עבד.

אבל בכל זאת יש משהו לא טוב מהשורש שאני צריכה לפתור מול אבא שלי

ולכן אני מאמינה שאם אפתור את הבעיה מהשורש יהיה לי חיים יותר איכותיים=]

למרות הקושי הגדול לפתור את הסכסוך הזה

היא "לחנך" את ההורים שלך. זה קשה ומעיק. אבל בלי שהם יבינו שבדרך הזו הם מאבדים אותך

הם לא יזוזו מהמקום שבו הם נמצאים.

אבל לזכור שהם עושים זאת מאהבה. רק לא שמים לב.

כתבת את זה כאילו פשוט צריך לדבר עם אבא שלי, והוא יבין אותי.

לצערי היחסים ביני לאבא שלי לא ככ טובים.

ולא רק בעניין הכוונה בנישואים: מי יממן פעילות שההורים מתנגדים לה, אם הילד רוצה ללכת לא בדרכם של ההורים?

לדעתי, עצמאות מוחלטת יכולה להתקיים רק אם הילד בגר ומסוגל לממן בעצמו את דרכו בחיים.

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת