פעם פאתוס היה בעל קונוטציה חיובית. היום הוא הוחלף בפתטי השלילי.
אבדה מהעולם התמימות של ההוד, ההערצה הפנימית כלפי משהו. הערכה אמיתית שנובעת מגודל, מהתפרצות של טוב שמופיע מול האדם.
אנחנו חיים בדור שזקוק לרבדים אחרים ולעוצמות אחרות של חיים. אנחנו בזים לקטנות, עד כדי שלילה מוחלטת של הכל.
חסר לנו גודל והשראה ואנחנו מתקשים לייצר אותם כי לא מספיק ספגנו מהם.
נדמה לי שאחד החולאים הגדולים הוא עולם היצירה והבידור של היום (קולנוע, מכשירים טכנולוגים, תקשורת, פרסום, אמנות וכו').
למעשה הוא מציג עולם מרשים, סוחף, מעורר הוד והערצה, מהפנט; אבל במידה שהוא מדהים ומפעים - הוא אשלייתי.
האדם נשאב אל תוכו ומתמכר לעוצמות הכבירות, אולם בתום החוויה הוא צונח במהירות אל קרקע המציאות ומתנפץ עליה בקול רעש גדול.
באותו רגע אוחזת בו ריקנות איומה שמזכירה לו איפה הוא עומד ביחס לאותה חוויה. איפה הוא באמת.
ההכרה שכל זה אינו שייך לו, שמדובר בסך הכל בדבר חיצוני לו, מייאשת ומדכאת. היא מקטינה את האדם ומשרישה בו תפיסה של אפסיות ושפלות. היא מנמיכה את קומתו ואת תדמיתו.
רובנו לא מאמינים שאנחנו מסוגלים לחולל משהו, לייצר דבר חדש, להביא רוח חדשה. אנחנו חשים קטנים וחסרי השפעה, נבלעים בהמולת העולם. מתוך כך אחוזי הדיכאון רק עולים ועולים והאדם מאבד את דרכו אל ייעודו הנשגב.
נדמה לי שאנחנו לא מספיק מבינים כמה זה טראגי. זה בפשטות מחריב את העולם.
היום פתאום נפלה עלי התובנה הזו והכתה בי.