בס"ד
בשעת כתיבת שורות אלו טראמפ כבר בדרכו להמשך המסע ברומא, ובישראל סוף סוף נושמים לרווחה, ויש להם הרבה סיבות למה. אז איך מסכמים 28 שעות של ביקור נשיאותי וסלפי אחד של אורן חזן?
הרבה חשש ליווה את הביקור הזה. אף אחד לא ידע מה טראמפ, הבלתי צפוי, עלול להנחית עלינו. רבות דובר על רצונו לעשות שלום אזורי, אבל אף אחד לא ידע איך זה יבוא ואם אלו דרישות.
עכשיו, כבר אפשר לדעת בוודאות. תם עידן אובמה והחל עידן אחר בארה"ב. הנשיא שירד אולי לא יעביר את השגרירות לירושלים וגם לא ימלא את יו"ש בישובים חדשים, אבל הוא כבר מדבר אחרת.
מספיק היה לראות את הייחס בין ראש הממשל לנשיא, ויתרה מכך בין משפחת נתניהו לבין משפחת טראמפ, בשביל להבין שמשהו השתנה. ראו את זה כבר בירידה מהמטוס שהייחסים הם לא כמו מה שהיה. זה כבר לא אובמה ששם לנתניהו רגליים על השולחן ומדלג על ישראל בביקור שלו. זה נשיא שמחבק את משפחת נתניהו ונשיא שהחליט שישראל תהיה אחד הייעדים במשא הראשון שלו כנשיא, מחוץ ארה"ב. מעבר לכך שהוא גם הנשיא הראשון שמבקר בכותל תוך כדי כהונתו, ורואים את התייחסותו למקום כמקום קדוש לעם היהודי.
הבוקר בנאומו בבית לחם יחד עם אבו מאזן, בנאום שככל הנראה יזכר כנאום הלוזרים, בחר טראמפ לתקוף דווקא את המדיניות של הרש"פ שמדברת על שלום, אבל ממנת את הטרור תוך כדי. טראמפ אמר לעבאס שזה סותר אחד את השני ומי שרוצה באמת שלום לא יכול לתמוך בטרור. זהו תמצית העמדה הישראלית לאורך שנים.
אצל אובמה זה היה הפוך. אצל אובמה האמירות היו שההתנחלויות צריכות להעצר, אצל טראמפ הטרור הוא זה שצריך להעצר. אובמה דיבר על הילדה הפלסטינית המסכנה שגדלה עם צבא זר ששולט בה, ואילו טראמפ דיבר על כך שאסור לגדל ילדים לשנוא ולהרוג.
גם הנאום המסכם שהיה במוזאון ישראל היה לם ולבבי מאוד. מחיאות הכפיים שחזרו על עצמן והקימות שקמו לכבודו של טראמפ תוך כדי הנאום, מעידות על כך. "גם אני אוהב אתכם" אמר טראמפ באחת הפעמים, וזה בהחלט הרגיש כך. טראמפ דיבר על יופייה ויחודה של ירושלים ועל מחוייבותה של ארה"ב לישראל. נדמה שדווקא מהנאום שכולם חששו מפניו, שממנו תצא הרעה, דווקא הוא זה שעשה את הביקור כל כך טוב.
ומהמילים שנאמרו למילים שלא נאמרו.
טראמפ לא דיבר על פתרון 2 המדינות וגם לא על מדינה פלסטינית ואפילו לא על הכרה של ארה"ב באחת כזאת (כפי שפורסם בידיעות אחרונות לפני כחודש). גם טראמפ לא הציב דרישות בפני ישראל או ויתורים שהיא צריכה לעשות על מנת לקדם את המשא ומתן, אלא הוא רק ציין שכעת מדובר בנקודת זמן היסטורי שמאפשר לעשות מו"מ.
ועוד שתי מלים שחזרו על עצמן כמה וכמה פעמים במהלך הביקור, וצריך לשים אליהן לב כי הן חשובות - ערב הסעודית. כן, המקום ממנו הגיע טראמפ לישראל מסתבר כחלק משמעותי בפיוס עתידי, אם יצא אחד כזה אל הפועל. שם, בוועידת מדינות ערב נוצרה קריאה יוצאת דופן להתחלת ייחסי השלום בין ישראל לערבים. ואם אכן זה יצא לפועל (דבר שעדיין רחוק מאוד מהמציאות), ככל הנראה ערב הסעודית תהיה חלק מאוד משמעותי, יחד עם טראמפ, בהישג הזה.
אז נכון, שלום עדיין לא באופק. ההצהרות של נתניהו, ובעיקר של אבו מאזן, לשלום עוד רחוקות מהמימוש שלהם. אבו מאזן לא יוותר כל כך מהר על התמיכה שתומכת הרשות בטרור, וגם אנשי הרשות לא ישמחו להצטרף למהלך שכזה. בנוסף לכך אם ישראל לא תמלא את רשימת הדרישות שלהם, מבחינתם אין מה לדבר, וחלק מהרשימה הוא הרבה מעבר לקו האדום שישראל מוכנה להסכים לו. זה נראה גם טראמפ מבין שזה תהליך קשה שבכלל לא בטוח שיוכל לצאת אל הפועל.
בשורה התחתונה מדובר בהישג נאה לישראל. גם אם לא מדובר בנשיא החלומות שיאפשר לישראל לעשות כרצונה וכחפצה כמט שהיינו רוצים שיהיה, התגלה שיש בבית הלבן אדם שאוהב את ישראל ובאמת מוכן לעמוד לצידה. אין ספק שבצמרת הפוליטית נושמים הערב לרווחה ורושמים להם עוד הישג. ובצדק.
ולסיום נחזור שוב לאותו הסלפי של אורן חזן. בין אם מדובר במבוכה גדולה ובין אם מדובר בבדיחה נחמדה ותו לא, המבוכה הגדולה באמת לכנסת ישראל מתפרסמת אחרי צאתו של טראמפ. לפי הדברים שאמר יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, בארה"ב ביקשו שנאומו המרכזי של טראמפ יהיה מעל בימת הכנסת. אלא שבממשלת ישראל לא יכלו להתחייב שלא יהיו קריאות ביניים מצד ח"כים במליאה ולכן הנאום התקיים במוזאון ישראל. אז אולי חזן הוא ליצן, אבל עדיף ליצנות של סלפי מאשר ח"כים שלא יכולים לשלוט בעצמם שנשיא ארה"ב מגיע לכנסת לדבר.
בשעת כתיבת שורות אלו טראמפ כבר בדרכו להמשך המסע ברומא, ובישראל סוף סוף נושמים לרווחה, ויש להם הרבה סיבות למה. אז איך מסכמים 28 שעות של ביקור נשיאותי וסלפי אחד של אורן חזן?
הרבה חשש ליווה את הביקור הזה. אף אחד לא ידע מה טראמפ, הבלתי צפוי, עלול להנחית עלינו. רבות דובר על רצונו לעשות שלום אזורי, אבל אף אחד לא ידע איך זה יבוא ואם אלו דרישות.
עכשיו, כבר אפשר לדעת בוודאות. תם עידן אובמה והחל עידן אחר בארה"ב. הנשיא שירד אולי לא יעביר את השגרירות לירושלים וגם לא ימלא את יו"ש בישובים חדשים, אבל הוא כבר מדבר אחרת.
מספיק היה לראות את הייחס בין ראש הממשל לנשיא, ויתרה מכך בין משפחת נתניהו לבין משפחת טראמפ, בשביל להבין שמשהו השתנה. ראו את זה כבר בירידה מהמטוס שהייחסים הם לא כמו מה שהיה. זה כבר לא אובמה ששם לנתניהו רגליים על השולחן ומדלג על ישראל בביקור שלו. זה נשיא שמחבק את משפחת נתניהו ונשיא שהחליט שישראל תהיה אחד הייעדים במשא הראשון שלו כנשיא, מחוץ ארה"ב. מעבר לכך שהוא גם הנשיא הראשון שמבקר בכותל תוך כדי כהונתו, ורואים את התייחסותו למקום כמקום קדוש לעם היהודי.
הבוקר בנאומו בבית לחם יחד עם אבו מאזן, בנאום שככל הנראה יזכר כנאום הלוזרים, בחר טראמפ לתקוף דווקא את המדיניות של הרש"פ שמדברת על שלום, אבל ממנת את הטרור תוך כדי. טראמפ אמר לעבאס שזה סותר אחד את השני ומי שרוצה באמת שלום לא יכול לתמוך בטרור. זהו תמצית העמדה הישראלית לאורך שנים.
אצל אובמה זה היה הפוך. אצל אובמה האמירות היו שההתנחלויות צריכות להעצר, אצל טראמפ הטרור הוא זה שצריך להעצר. אובמה דיבר על הילדה הפלסטינית המסכנה שגדלה עם צבא זר ששולט בה, ואילו טראמפ דיבר על כך שאסור לגדל ילדים לשנוא ולהרוג.
גם הנאום המסכם שהיה במוזאון ישראל היה לם ולבבי מאוד. מחיאות הכפיים שחזרו על עצמן והקימות שקמו לכבודו של טראמפ תוך כדי הנאום, מעידות על כך. "גם אני אוהב אתכם" אמר טראמפ באחת הפעמים, וזה בהחלט הרגיש כך. טראמפ דיבר על יופייה ויחודה של ירושלים ועל מחוייבותה של ארה"ב לישראל. נדמה שדווקא מהנאום שכולם חששו מפניו, שממנו תצא הרעה, דווקא הוא זה שעשה את הביקור כל כך טוב.
ומהמילים שנאמרו למילים שלא נאמרו.
טראמפ לא דיבר על פתרון 2 המדינות וגם לא על מדינה פלסטינית ואפילו לא על הכרה של ארה"ב באחת כזאת (כפי שפורסם בידיעות אחרונות לפני כחודש). גם טראמפ לא הציב דרישות בפני ישראל או ויתורים שהיא צריכה לעשות על מנת לקדם את המשא ומתן, אלא הוא רק ציין שכעת מדובר בנקודת זמן היסטורי שמאפשר לעשות מו"מ.
ועוד שתי מלים שחזרו על עצמן כמה וכמה פעמים במהלך הביקור, וצריך לשים אליהן לב כי הן חשובות - ערב הסעודית. כן, המקום ממנו הגיע טראמפ לישראל מסתבר כחלק משמעותי בפיוס עתידי, אם יצא אחד כזה אל הפועל. שם, בוועידת מדינות ערב נוצרה קריאה יוצאת דופן להתחלת ייחסי השלום בין ישראל לערבים. ואם אכן זה יצא לפועל (דבר שעדיין רחוק מאוד מהמציאות), ככל הנראה ערב הסעודית תהיה חלק מאוד משמעותי, יחד עם טראמפ, בהישג הזה.
אז נכון, שלום עדיין לא באופק. ההצהרות של נתניהו, ובעיקר של אבו מאזן, לשלום עוד רחוקות מהמימוש שלהם. אבו מאזן לא יוותר כל כך מהר על התמיכה שתומכת הרשות בטרור, וגם אנשי הרשות לא ישמחו להצטרף למהלך שכזה. בנוסף לכך אם ישראל לא תמלא את רשימת הדרישות שלהם, מבחינתם אין מה לדבר, וחלק מהרשימה הוא הרבה מעבר לקו האדום שישראל מוכנה להסכים לו. זה נראה גם טראמפ מבין שזה תהליך קשה שבכלל לא בטוח שיוכל לצאת אל הפועל.
בשורה התחתונה מדובר בהישג נאה לישראל. גם אם לא מדובר בנשיא החלומות שיאפשר לישראל לעשות כרצונה וכחפצה כמט שהיינו רוצים שיהיה, התגלה שיש בבית הלבן אדם שאוהב את ישראל ובאמת מוכן לעמוד לצידה. אין ספק שבצמרת הפוליטית נושמים הערב לרווחה ורושמים להם עוד הישג. ובצדק.
ולסיום נחזור שוב לאותו הסלפי של אורן חזן. בין אם מדובר במבוכה גדולה ובין אם מדובר בבדיחה נחמדה ותו לא, המבוכה הגדולה באמת לכנסת ישראל מתפרסמת אחרי צאתו של טראמפ. לפי הדברים שאמר יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, בארה"ב ביקשו שנאומו המרכזי של טראמפ יהיה מעל בימת הכנסת. אלא שבממשלת ישראל לא יכלו להתחייב שלא יהיו קריאות ביניים מצד ח"כים במליאה ולכן הנאום התקיים במוזאון ישראל. אז אולי חזן הוא ליצן, אבל עדיף ליצנות של סלפי מאשר ח"כים שלא יכולים לשלוט בעצמם שנשיא ארה"ב מגיע לכנסת לדבר.
