אני מאמינה בזה.

אבל גם לא כדאי להפסיד את הכיבוד הורים בגלל הרצונות של ההורים..
ויש איזון נכון ודק,
וד"ל ודו"ק

כי גם לעשות הכל הכל בסדר אבל אף פעם לא להיות עצמך זה לא טוב. אמרת יפה, צריך למצוא את האיזון.

בגלל שיש לו ערכה וכבוד עליהם.

וזה טעות להסתכל על הורים בתור אנשים ש"חוסמים" לך תחלומות.טעות גדולה.

אני אומרת שלפעמים הורים מתוך דאגה או סיבות אחרות חוסמים את הילדים שלהם מדברים. זה אפילו דברים ממש חשובים אבל זה דברים שאני אומרת אוף. פיספסתי. ובגלל שזה לא דבר אחד ולא שני דברים, זה המון דברים אז אני אומרת שלא תמיד צריך לפספס דברים. וכן, אני רואה בנות ש*לא עושות כלום*, ואני לא מגזימה, שהם רוצות רק בגלל שההורים מפחדים, חושבים שזה לא מתאים וכו. ואת צודקת, צריכה להיות הערכה להורים, הם אלה שילדו אותי, שגידלו אותי ואני מעריכה אותם על זה מאד. אני גם חושבת שמאד הגיוני שהורים יגבילו וכו, הם בכל זאת ההורים שלי. אבל גם הם צריכים לשים לב ולהרפות, לשים לב איפה להפסיק להגביל ואיפה להגביל מאד. וכשאני רואה שאני לא פוגשת חברות כמעט בכלל כי ההורים לא הרשו ככה ולא רצו ככה אז זה מבאס אותי. כי מה רצינו? לנסוע לירושלים? (וגם בטח את יודעת על מי אני מדברת, אבל לא, זה ממש לא רק עליה.) חוצמזה, ההורים שלי גם היו פעם ככה, הגבילו מאד ופחדו מהכל אבל אני לא השארתי את זה ככה. ולא שעשיתי את זה בדרך מגעילה שהם הרגישו שאין לי כבוד והערכה אליהם, ממש לא. כן,הם פשוט קיבלו את זה. הורים לפעמים אפילו לא שמים לב כמה הם מגבילים. וכן. אני חושבת שאם זה משהו שחשוב לי אז חבל לפספס אותו בכלל ההורים. פשוט צריך לא להעליב אותם בדרך.. לשים לב שאני לא גורמת להם להרגיש שהם לא חשובים לי, שאני לא מעריכה אותם.

אני דיברתי על נקודה אחרת.

אבל גם מה שכתבת זה קצת נכון לגביה..

יש לי גם חברה שהיא באותו מצב כמוך ובמשך כל התיכון לא עשינו כמעט כלום בגללה

 

עכשיו אנחנו עושות קצת יותר והיא נשארת בצד, אני מרחמת עליה, הלוואי שהיא תפרוץ קצת גבולות

גם לי יש חברה כזאת.
ובחלק מהפעמים גם הורים לחוצים כאלה.

הלוואי שהיה מצב שזה מה שיקרה!

אשכרה.