לא חייבים לשמוע כדי להקשיב, אתם מבינים?
גם לא חייבים לראות כדי להתבונן, ואולי בכלל כדי להתבונן באמת, חייבים לא לראות.
תום, שהוא חיוך עם קצת נמשים ורעמת תלתלים קטנה וחומה, יודע להקשיב.
הוא הולך ברחוב ומזהה את רגשות העוברים, רגשות אנשים שהלכו באותו מקום ממזמן.
ילד רגיל הוא תום, לומד בכיתה י' בבית הספר העירוני, יושב ליד מיכל שיש לה גומות, מדריך את כיתה ה' בצופים. ילד לחלוטין רגיל, אתם מבינים.
הצלילים שהוא שומע אחרים מצלילים ששומעים אנשים אחרים. תום לא שומע את הצלצול, אתם מבינים, אבל הוא יודע להרגיש את ההולכים והשבים.
כשהוא מתיישב באוטובוס, תום מרגיש את השמחה של מי שישבה שם לפניו. הוא לא יודע מי היא, אם היא אמא שלו או אולי המורה שלו למתמטיקה.
פעם אחת תום אפילו שמע את הרגשות שלו. הוא לא ידע שהוא שומע את הרגשות של תום של לפני חמש שנים. אבל זה קרה, בסמטה אלמונית בירושלים. תום לא ידע בכלל שהוא היה שם פעם.
איך הוא ידע להקשיב תום.
