כמה זה נשמע בומבסיטי וגדול.
אבל כולנו,זה השאיפה שלנו,שכל דבר שאנחנו נעשה יהיה לשמו,לשמיה。
לעשות רצונו בעולם.
וזה כל כל קשה,בסוף.
שלא משנה כמה שיעורי אמונה נשמע,וכמה נעבוד על האמונה שלו,אני מרגישה בסוף שאני נכשלת.
מאכזבת את הקב'ה ומאכזבת את עצמי.
איך ,איך יכול להיות שלפעמים בשעות האלה הקטנות בלילה,עולות בי ספקות בכוח של בורא עולם לשנות הכל ובהרף עין.
קצת קשה קצת מאתגר,אז זהו?נגמר הכוח של השם?
הוא כל יכול,ויש לו תוכנית לכל אחד ואחד מאיתנו שהכי טובה בשבילנו,וב'ה אנחנו כאלה קטנים,שלא נבין ונראה את גודל התוכנית.
ופה הקושי שלי,הרצון שלי להקים בית ועכשיו(או לפני שנה,ושזה יהיה בקלות ולא בקושי) לבין הרצון של ה',שכל פעם בא ואומר,זוהרת לא עכשיו.
אבל..מה? זה ה' זה רצון שלך!שלך שנקים לך בית.
נשבר לי הלב,שאני שומעת את חברות שלי מכל הגילאים בוכות בלב נשבר ונדכא ופשוט מבקשות
אבא。.. רחמים! ואני שואלת,אבא?רחמים?
זה מרגיש לי הסתר פנים כל כך גדול וקשה.
אולי יש פה חשבון נפש לנו,בטוח.
ולכל אחד יש איפה להשתפר.
ועדין בכל אחת מהחברות שלי,,בין בנות 30 וגם בנות 20 אני שומעת צעקה חרישית,באמת רצון לראות את אבא.
ולא להתבייש לבקש ולהגיד אבא די.
אל תנסה לראות את קצה גבול היכולת שלנו..
המבחנים באמונה הם הכי קשים.
ואנחנו לא רוצים להיכשל בהם.
אפילו בהסתרה,שבתוך ההסתרה,גם שם ודאי..נמצא ה' יתברך.
