נשמע שאת סגורה על הנושא, מה תועיל דעתנו?

אישית, אני מבטל את דעתי לדעת חז"ל, שאמרו "אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו".

חשוב לדעת, שתפילה במניין זה דבר חשוב מאוד, אבל יש הרבה דברים חשובים ממנה. אין שום הכרח הלכתי לבטל נסיעה למשל בשביל תפילה במניין. זה דבר שאם מתאפשר - הוא חובה, אבל לא חובה לאפשר אותו מלכתחילה.

חוץ מזה, הרבה פעמים תפילה ביחיד מרגישה טובה יותר: לאנשים רבים קל יותר להתרכז, להתפלל בקצב שלהם... אפשר להבין.

אז אני חוזר:

תפילה במניין היא חובה כאשר היא מתאפשרת. אבל אין חובה לארגן את כל סדר היום מראש כדי שהיא תתאפשר.

למשל, אין שום איסור לצאת לטיול, גם אם אפסיד בגללו 2000 תפילות במניין. אבל אם יש מניין באזור (יש כללים הלכתיים עד איזה מרחק, לא זוכר את הפרטים כרגע) - חובה ללכת.

"אני שואלת בכנות, מה יותר חשוב מלהתפלל לפני ה'?"

את מערבבת בין תפילה בכלל לבין מניין, כדאי לסדר את הראש בנושא...

אם השאלה אינה הלכתית אלא 'הרגש' - שאדם ירא שמים אמור להתפלל כל תפילותיו במניין - אז מצטער, לדעתי ההרגש הזה הוא יצר הרע כפשוטו. למה? כי אין חובה כזו כאמור, הוא גורם לך נזק, ואין לך זכות לדון את האדם עד שתגיעי למקומו.

*'מקום להתחשבות' - לדעתי זה בכלל לא במקום. זה עניין שלו מול בוראו, את לא אמורה להתחשב מכיון שאין לך זכות להיכנס לשם. אם זו היתה חובה הלכתי מילא. אבל זה לא כאמור.

קודם כל, תפילה במנין זה חשוב מאד וגם אותי חינכו לשלוש תפילות במנין כדבר שצריך להיות מובן מאליו.

למעשה לא תמיד זה אפשרי ויש עוד דברים חשובי וצריך לדעת לשקול מה עדיף כרגע.

עם העבודה יוצא לי מדי פעם לסוע למקומות בלי מנין. שמעתי מכמה שאין עם זה בעיה, אם מישהו מכיר דעה אחרת אשמח לשמוע ולהבין למה.

(לאחרונה יצא לי לסוע ללמוד כמה ימים באיזו ישיבה ולכן הפסדתי מנחה וערבית במנין, זו דוגמה שברור שזה היה טוב..)

מה שאמרתי שזה טפל ודמיונות זה ביחס לדברים אחרים, צריך לקחת כל דבר בפרופורציה הנכונה ולא לנפח או להקטין בטעות.

(אשרייך. ממש.)

נגיד אני יום אחד בשבוע לומד באיזה מקום מהבוקר עד הערב ויש הפסקות קצרות ואין מניין של מתפללים ככה שאין לי לאן ללכת. אז בקביעות אני מתפלל יחיד באותו יום. באופן עקרוני אני הכנסתי את עצמי למצב הזה. האם, לדעתך, צורך כזה הוא בלית ברירה או אשמתי?

הרצון עד כדי צורך קיומי להקפיד על קלה כבחמורה מרגש מאוד מאוד.

אלא מה? שאני חושב שזה פחות המקום. הן בגלל שזו עבודה פרטית שלו ולא שלך, הן בגלל שהחיוב הוא מזערי כפי שהסברתי, והן בגלל שיש מקומות אחרים חשובים ודחופים הרבה יותר שכדאי להקפיד בהם...

חשוב להבין הבדל גדול בין משפחה לבין רווקים ונשואים טריים (הבדל שזועק מתוך כל דברייך) -

כתבת שאצלך בבית מקפידים ורגילים בזה ולכן זה חשוב לך. אני מניח שלאבא שלך יש סדר יום קבוע, כמו לרוב העולם. הוא ישן (כמעט) כל לילה באותו בית, עובד באותה עבודה שמתחילה באותה שעה ומסתיימת באותה שעה ונמצאת באותו מקום וכו'.

חיים כאלה שונים לחלוטין מחיים של רווק, כמו שאת יודעת על עצמך (ואני מרשה לעצמי לשער שאצל בנים החיים נזילים יותר מבנות. לא יודע למה, הרגש שלי). כשהכל כל כך נזיל, כשלא מחויבים למסגרת נוקשה, כשמסתובבים בעולם - תורה, לימודים, חברים, דייטים, ועוד - סדר היום משובש לגמרי, וממילא המניין קצת נדחק.

בדיוק כמו שזוגות צעירים רבים מתקשים לרדת ברמת החיים - משום שבבית הוריהם הם הורגלו לרמת חיים מסוימת וקשה להפנים שמדובר בתהליך שאורך שנים רבות. כך גם כאן.

לכן, פעמים רבות דווקא ל'אדם נשוי עם ילדים' קל יותר להתפלל במניין מלרווק.

אם לרוב לא יוצא להתפלל במניין - אז באמת צריך לבדוק. אם לא מדובר בנסיבות חריגות אין סיבה שאדם יגיע למצב כזה. אך גם אז - חשוב לזכור שפעמים רבות לא מדובר בעבירה על ההלכה אלא בקרירות מסוימת כלפי מניין. 

לגבי ג - הבנתי... ניסיתי להעביר את המסר שהקושי לדמיין את בעלך כך הוא לא בעיה של בעלך. כלומר, צריך לצאת מנקודת הנחה שזה דמיון לא רציונלי (כמו למשל מראה חיצוני) שיש לו משקל, אחרי הכל אנחנו לא רק רציונליים, אבל לא עומד מאחוריו אף עיקרון אלא רק התחשבות *בעצמך*.

אני לא יודע האם המעשה בפועל מעיד על הרצון. זו שאלה טובה מדי ואני לא חושב שיש לה הכרעה. 

כדאי לבדוק את זה על עצמנו - האם יש משהו שאנחנו מאוד רוצים אך לא מצליחים לבצע בפועל.

בסופו של דבר, אני נוטה לומר שלמעשה בפועל יש קשר לרצון אבל הוא נסיבתי בלבד. כלומר, אם אדם בד"כ לא מתפלל במניין - זה מעלה את הסבירות שפחות אכפת לו מזה, ולכן צריך לבדוק (בפשטות, לשאול אותו. בלי כל השטויות של מבחנים ובירורים - זה לא יעבוד). אבל יכולות להיות סיבות נוספות.

ושוב, גם אם פחות אכפת לו, צריך לזכור שמדובר בעניין בעל חשיבות פחותה מהרבה דברים אחרים שאת לא בודקת, והוא נבנה בעיקר כתוצאה מסדר יום קבוע. 

לגבי הנקודה הראשונה - מותר לך הכל. השאלה היא כמה זה יהיה חכם, כמאמר 'אל תהיה צודק - היה חכם'. את בודקת גם איזו כשרות הוא אוכל ואיזו לא? האם הוא מטיל תכלת בציצית, האם הוא מקפיד על טבילת עזרא, שניים מקרא, מעמיד דמעמיד בסוכה, תיומת לא חלוקה בלולב, אתרוג עם או בלי פיטם, שרויה או לא, 6 שעות או 5 או 5.5 או 3 בין בשר לחלב, תפילה כוותיקין (הידעת שתפילה כוותיקין חשובה יותר מתפילה במניין? עדיף להתפלל ותיקין ביחיד מלהתפלל אח"כ במניין) ועוד אינסוף פרטים הלכתיים? למה זה חשוב לך?

תבדקי איפה עובר הגבול בין מה שבאמת חשוב לבין מה שאת רוצה כי לכך התרגלת. יכול להיות שזה יהיה בפנים ויכול להיות שלא, רק מעלה את הנקודה.

לגבי הנקודה השניה - שוב אותו בלבול. נשמע שתפילה שאינה במניין אינה נחשבת עבורך כתפילה, ובהלכה זה ממש הפוך! תפילה היא ביחיד. נקודה. ויש מעלה גדולה לתפילה במניין.

תנסי להפנים את זה וההשקפה שלך תשתנה.

לגבי הנקודה השלישית - באתי להדגיש שהמסגרת רלוונטית יותר מכמות הזמן לעניין תפילה במניין. ולכן שוב, ההסתכלות שלך לא נכונה.

מכל זה עולה התשובה לנקודה האחרונה - למה לך להתעסק בזה? עצם ההתעסקות לא נכונה בעיני. את לא מבינה את הסיטואציה, לא מכירה את ההלכה בנושא, לא ניסית את זה מעולם ואין לך מושג מה זה בדיוק אומר. מכאן, שהדמיון הזה הוא בעייתי. שוב, אין כאן מה להכיל, כי אין לך יכולת להבין. זה כמו שלמישהי יהיה דמיון שבעלה אוהב ללמוד ר' חיים ולא אוהב ללמוד חזו"א. מה זה שייך אליה? מה היא מבינה בזה? 

תתעסקי בדברים שמשפיעים על הקשר, על הבית. לא בלנסות ללמוד על אנשים מתוך המעשים שהם עושים, שאין לך יכולת שיפוט בהם. כן, יש דמיונות שאנחנו צריכים להתגבר עליהם.

אני מדגיש: ודאי שתפילה במניין משפיעה על הבית, וצריך לקחת את זה בחשבון. אבל: א. אין קשר הדוק בין הרגלי התפילה של רווק לבין הרגלי התפילה של נשוי. ב. זה דבר טכני שקל לשנות, בדיוק כמו כשרות. ג. הנושא הרבה הרבה פחות מרכזי ממה שאת עושה אותו.

עריכה: ציטוט שלך מתגובה אחרת: "נשמע לך הגיוני שבחור *שלרוב* לא מתפלל במניין,ושזה *לא בשאיפה* שלו- הוא מקפיד ומדקדק על הלכות? קשה לי לדמיין. בדר"כ זה הולך ביחד".

נו, זה בדיוק מה שאני אומר... על סמך מה את אומרת את זה? דמיונות. אין לזה שום קשר למציאות. אל תנסי ללמוד מדברים שלא שייכים אלייך על האדם. 

במחילה

אם חשובה לך שמירה על ההלכה, תשאלי אותו עליה.

אם חשוב לך הרצון, תשאלי אותו עליו.

אם חשובה לך ההשתדלות, תשאלי אותו עליה.

לשאלתך, אם חשובה לך ההשתדלות, והוא לא משתדל - נו, אז מה השאלה?

אני חושב שהבהירו מספיק את הגדרים ההלכתיים, ועד כמה המציאות בפועל לא משקפת. לא חושב שיש לי עוד מה להוסיף, ולכן אשתדל לא להגיב יותר אא"כ יעלה משהו חדש. תבררי מה חשוב לך כמו שכתבתי למעלה, כי כרגע נראה שהדברים קצת מעורבבים

נכון אולי זה לא חובה בכל מצב...

אבל אל תשכח שיש בזה המון דברים חשובים

"מי שיש בית כנסת בעירו ולא נכנס להתפלל שם נקרא שכן רע"  

"אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת"

"רבי נתן אומר: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, שנאמר: הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב: פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עימדי"

ועוד תראה את התגובה הזאת מפניני הלכה:

אחרי כל זה... אם אדם מפספס ככה בקלות

כל שכן אם הוא הולך לטיול בידיעה שהוא יפספס תפילה במנין..ודאי יש פה חוסר ביראת שמים.

אמר רבי יוחנן: למדנו יראת חטא מבתולה, שרבי יוחנן שמע, אותה בתולה שנפלה על פניה ואמרה: רבונו־של־עולם, בראת גן עדן, בראת גיהנום, בראת רשעים, בראת צדיקים, יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם״ (סוטה כ״ב.)״  

אף על פי שהתלבשה בצניעות עדיין היא התפללה שלא יכשלו... מכאן אתה מבין שאדם שאומר "מה שמותר מותר וזהו לא אכפת לי יותר" זה חוסר יראת שמים.

אדם אמור להיות תמיד בשאיפה להתקרב לה' ולקיים מצוות כמה שיותר טוב...  

אבל אם הוא נותן עדיפות לטיולים וכו' כנראה שסדר העדיפויות שלו משובש.

אין דבר העומד בפני הרצון! 

אם אדם כל הזמן מפספס משהו כנראה שזה לא כל כך מעניין אותו.

בוא אני אספר לך משהו, יש לי חבר, שכל הזמן שאני מתקשר אליו כדי לסוע לאיזה מקום..

המילים הראשונות שיצאו לו מהפה זה

"רגע, התפללת כבר?  איפה מתפללים? "    הבנאדם לא זז בלי תפילה במניין..

הוא רווק, שנמצא הרבה בדרכים, ועם כל זה הוא ככה... 

אז יכול להיות שאותו אחד שמפספס הוא בחור טוב, מן הסתם... 

אבל יש בו חיסרון, חיסרון גדול אפילו, כן.

אני מניחה שמועטים האנשים שמעולם לא פספסו תפילה במנין.

השאלה אם הבחור משתדל ובדר"כ מצליח או שלא כ"כ אכפת לו.

יש הרבה מצבים בחיים שבהם המנין מתפספס. 

אין לי כ"כ למה להשוות לך את זה במצוות שגם את עושה, אבל תחשבי שאם היית מחויבת לעשות משהו 3 פעמים ביום- לא היה קורה לך מדי פעם שלא היית מצליחה? ומה זה היה מעיד עלייך? כלום, נראה לי...

זה תלוי על אילו ערכים גדלת, אצלינו לדוג' במשפחה זאת בכלל לא שאלה אם להתפלל במניין או לא, זה אלף אלף נקודה. לא משנה טיול או לא יודעת מה..

ואני גם מכירה בחורים כאלה, שמוסרים נפש על זה (אגב לא תמיד אדם נמצא בסיטואציה שהוא צריך למסור נפש על מניין, לפעמים זה מסתדר עם הסדר יום..)

כי אם את מבינה שלכל אחד יש את הקושי שלו- את לא יכולה להתביית על הלכה ספציפית, ולהגיד שאם את זה הוא לא מקיים- אז הוא לא יירא שמיים.

אז בטח שזה מדומיין.

תפילה זה אכן חשוב, יחד עם זאת, סה"כ בנאדם זה דבר מורכב, כמוני כמוך. וחשוב מאד להסתכל על האדם כמכלול ולא לבחון דבר מסוים ועל פי זה להחליט על קנקנו.

מעבר לזה, לפי מה שהבנתי, תפילה במניין מהווה קושי להרבה בנים שלא נמצאים במסגרת ישיבתית. (ואולי אני טועה, אל תתפסו אותי במילה)

אבל זה מאד תלוי מה מפריע לו בדיוק ואם זה מצב זמני או קבוע.

בסוף זו החלטה שלך, תנסי להרגיש איתו מה הסיבה האמיתית ואם יש דרך להתגבר

זה השיעור הקבוע שאתה הולך אליו כמה פעמים בשבוע, זה הלימוד היומי...

את אומרת שחשוב לך "מבחינה פנימית מהותית" אבל את שמה את הפרוז'קטור על הדבר הלא נכון, לדעתי.

לא סתם תפילה, אלא תפילה במניין! כאילו, גם תפילה בפני עצמה זה מאבק! והוא עושה את זה! אז לפסול על תפילה במניין?

זה חשוב לברר מבחינה הלכתית, אני לא אומרת שלא, ובאמת, בחור שלא מקיים אוסף של דברים בסיסיים, צריך באמת להעלות לך נורה אדומה-

אולי הוא בתחילת דרכו? אולי הוא "חפיפניק"? אולי עולם התורה הוא לא בראש מעייניו..?

אבל עם הבירורים האלה, (אם אין באמת אוסף של עניינים הלכתיים אלא רק דברים ספציפיים)- צריך לשאול על הדרך הכללית שלו. ובעיקר על כמה הוא מחובר לתורה, לרבנים וללימוד שלה, כי ז-ה חשוב! זה מעיד על רצון להתקדמות וז-ה המפתח לעליה מתמדת.

ואפשר לברר את זה טלפונית עם חברים. 

ואם סה"כ הבחור תורני, אז תשאלי את עצמך, אם את יכולה לראות את עצמך חיה עם בנאדם שללכת ל3 תפילות ביום זה לא הדבר שהכי חשוב לו בחיים, אבל יש לו הלכות שהוא יותר מדקדק בהן, כי הוא כן בחור תורני, שמחובר מאד לתורה, לומד ומיישם אותה.

לקחת את התורה כמו "איך שמרגיש לי"...

אם חז"ל קבעו שאין מעלה כמו תפילה במניין, וששם התפילות מתקבלות יותר, אז מה שייך לומר מה אני מעדיף...

אם אין ברירה, ניחא.. אבל לכתחילה... מוזר. 

הרב קוק מדבר על הלילה, באופן כללי, כזמן שהוא יותר של רשות היחיד, מול הזמן החברתי של היום.

לא סותר את התפילה הקבועה של שמונה עשרה בתוך הציבור. והלימוד של העיקרון הוא מיעקב אבינו ע"ה, בעת שהיה הולך בדרכו לבדו מבית אביו לחרן "ויפגע במקום".

זה ממש להעביר מדברי אגדה רוחניים שבאים להסיבר רעיון עמוק, אל ההלכה למעשה, אבל "בהיפוך". אין ספק, שאם הרב היה רואה "מסקנה" מעשית כזו מדבריו אלה, היה מתרעם על כך..

צדיקים יחידים ו"רבעס" עילאיים, עם הנהגות מיוחדות (רוב תלמידי החכמים והצדיקים, כמובן התפללו במנין..),

אז זו אינה ראיה. וכידוע, אצל כאלו עם טעמיהם הספציפיים, זה לא היה דווקא בערבית.

התבודדו שנים על גבי שנים, ומסתמא שמניינים באמצע היערות/מדבריות זה לא דבר מצוי

הבא?

מציע ללמוד את ספר חובת התלמידים קצת, ללמוד לפרגן.

רובם המוחלט לחלוטין של גדולי ישראל לא היו כאלה כשהיו קטנים.

וגם חלק מאלה שניכרה בהם גדולה פנימית, בוודאי לא היו גדולי ישראל כשהיו רווקים.

לכל אחד יש נסיונות משלו, וכל עוד זה ללכת על עיקר הדין ולא לעבור שום עבירה - אין בזה שום בעיה!

זה לא שהאדם אומר "לא נוח לי, לא אתפלל בכלל".

גם על תפילה ביחיד יש מלחמה עם יצר הרע.

אוטומטית.

בוודאי שלא אמרתי שצריך לסמוך על זה וובדאי שלא לכתחילה.

אבל לסמן כל אחד שקשה לו במשהו שמעיקר הדין מותר כבעייתי - זה גם יזיק לו/ה בהמשך השידוכים לאור המצווה שמהדרים בה הרבה והיא "לשון הרע".

ותרשה לי לנטוש את הדיון הזה איתך, כי אתה מתעקש להתווכח במקום להבין.

לא קראתי לך בשום מקום מדבר לשון הרע, אתה צריך להרגע דחוף.

כדאי שתקרא פעמיים ושלושה לפני שאתה מנסה להטיל על אנשים אחרים עבירות.

סייעתא דשמיא.

מצווה מדברי חכמים להתפלל במניין, וחייבו אדם לטרוח וללכת למניין אפילו אם הוא רחוק מביתו כשיעור מהלך מיל (960 מטר), שהוא כשמונה עשרה דקות (מ"ב צ, נב). ואם הוא נמצא בדרכו, אם תוך מהלך של שבעים ושתיים דקות (כשיעור מהלך ארבעה מיל) הוא עתיד להגיע למקום שיש בו מניין, אף  שתכנן לעצור למנוחה, עליו להמשיך בדרכו כדי להתפלל במניין.

וכתוב בהמשך לגבי היתר: 

"הנצרך לנסוע לשם סידורים דחופים או לטיפול רפואי, ואם יתפלל במניין לא יוכל להספיק להגיע למחוז חפצו בזמן, כיוון שיש לו מזה הפסד, רשאי להתפלל ביחידות."

אני מאמינה שאדם ירא שמיים אמיתי ייתייעץ עם רבו לפי המצב הנתון שלו ויראה אם יש לו התר להתפלל יחיד.

בתפילה בלי להפריע לאחרים (צריך להתפלל בקול) או שקשה לו להתרכז כי אחרים עושים רעש.

מצאתן על מה להתעקש, בנות ישראל הכשרות. חסר סיבות יותר משמעותיות לפסול?

מישהו שעושה את זה מתוך זלזול, סביר להניח שיש פה בעיה כלשהי. אבל יש הרבה סיבות להתיר.

היה חשוב לי שהרצון הכללי של הבחור הוא להתפלל במניין. וגם להתאמץ להתפלל במניין כמה שיותר. אבל, אם הבחור נמצא בסיטואציות שונות, בהם הוא לא יכול להתפלל במניין , אין בזה שום בעיה. לא הלכתית ולא תורנית. 

יש שמקלים אם יש שומר שלא אוכל , ויזכיר לו להתפלל.

צוחקת איתך

דברים זניחים, כשהלכות חמורות מאוד לא מקיימים (גם אלה שפוסלים, רח"ל).

אם בחור אומר שהוא לא יכול להתפלל במניין, לצערו, אז, אם אתה מאמינה בבחור את צריכה לקבל את זה. 

גם אני, עד שסיימתי את הישיבה הכול היה כל כך קל. נכון, יש הרבה שטיבלך, ב"ה. אבל שנכנסים לעולם של עבודה/לימודים ומשפחה פתאום לא תמיד אפשר. גם אם הכי מתאמצים.

בסופו של דבר, אם מעריכים את הבחור ומאמינים למה שהוא אומר, בעיניי נגמר הדיון. כי אין לזה סוף. למה אתה לומד רק שעה וחצי ביום? תלמד 3 שעות! תתאמץ! הרב הזה והזה ישנו רק שעה וחצי בלילה! ועוד ועוד 

אבל זו מידת חסידות.
על מניין צריך לחזר עד 18 דק' הליכה. אם יש לך רכב אז 18 דק' נסיעה. ויותר מזה אין חובה.

אם זה בתוך הדרך אז עד 72 דק'.

ברור שתפילת מנין עדיפה בסופו של דבר. אין עניין לעשות מתפילת היחיד אידאל.
אבל חשוב לדעת גם להתייחס לתפילה במניין במקומה הראוי. והוא כפי שחז"ל ציוו בו.

כדי שרבים יוכלו להתפלל במניין, עלינו לעזור לכך. לרבים באמת ובתמים אין הרבה זמן. אז חשוב לא למרוח את התפילה בצורה מוגזמת. אפשר לומר קורבנות גם ביחיד. כשיש צורך ניתן לעשות תפילה קצרה.

מצרף את דברי הרב מלמד משבוע שעבר:

מנחה קצרה בעבודה – אפשרית | רביבים

הוא לא מצליח.

לעומת בחור שמתפלל במניינים אבל לא קובע עיתים לתורה, לא בן תורה וגם אין לו שאיפות להיות ת"ח.

השיקול הזה יחסית מזערי, בהנחה שיש סיבות הלכתיות להתיר תפילה ביחיד (נדירות אמנם, אבל יש).

יש דרכים הרבה יותר משמעותיות לראות אם הבחור/ה רציניים לגבי יראת שמים.

עוד לא נתקלתי במצב שהתפילה העידה על כך.

ב"ה עם ישראל צדיקים, וכולם כמעט לכל הפחות מקיימים תפילה דאורייתא.

כמו שכתבו למעלה, כלומר סיבות שהן לא חוסר יכולת להגיע למניין, זה התדיר.

מדובר על מקרים של קשיים בריכוז או בתפילה בכוונה וכדומה, זה לא מצוי כי הרוב מתפללים במניין יותר טוב.

לגבי השאיפות, יש דברים חשובים יותר שמעידים יותר על יראת שמים.

מנסיוני, תפילה במניין לא מעידה דבר על יראת שמים - אלא על יכולת לסדר בחיים.

סדר בחיים זה דבר שחשוב לבדוק בשידוך, נכון. אבל אין שום קשר ליראת שמים, בטח לא במקום שמותר.

במקרים שיש עניין להתפלל ביחיד, זה לא נקרא הידור, ההפך.

עד שאנחנו בודקים דברים זניחים, כדאי שנבדוק דברים יותר משמעותיים.

כמו שמירה על הלכות צניעות וריחוק מדברים שלא צריכים להתקרב אליהם.

על שאיפות לשמור קלה כבחמורה, ולא רק מה שכולם עושים (או שאיפה נסתרת רק להדרדר).

קביעת עיתים לתורה. שאיפות תורניות בכלל.

בהנחה שהיראת שמיים של שניהם שווה, מה את מעדיפה? ת"ח שמתפלל ביחיד, או עם הארץ שמתפלל במניין?

אני מקווה שהשאלה הזאת מבהירה את מה שחשוב יותר.

מה גם שעם תפילת יחיד מדקדקים, עם תפילת רבים לא

זה מצוין וטוב ויפה שחשוב לך תפילה במניין. זה מקסים.
אבל השאלה המרכזית היא האם זה בוחן את עבודת ה' של האדם?

זה מאוד תלוי סיטואציה. קשה לשפוט אנשים כשהכול קרוב, ונוח, וגם בכלל 
לא מכירים את החיוב.
תפילה במניין היא מצווה חשובה ובעלת ערך גדול. היא מקרבת את האדם לבורא,

מקרבת אותו לאנשים יראי שמים. אבל היא מצווה בעלת גבולות.
כמו שאמרו פה, מבחינה הלכתית יש גבולות עד כמה צריך להתחשב בשיקול של המניין 

בכל מיני שאלות.

מי שמחשיב דברים מעבר לגבולות שלהם, יוצא מזיק לעצמו ולאחרים.
זה טוב ויפה לארגן טיול ולדאוג שיהיה מניין לכל אורכו. אפילו ראוי בעיניי.
אבל אם זה מתנגש עם מצווה אחרת- כיבוד הורים למשל, עדיף להתפלל יחיד.

אני יכול להעיד על עצמי שכשגרתי בתוך הישיבה, כמעט ומעולם לא נזקקתי לתפילת יחיד.
בטח ובטח כשהיו עוד כמה וכמה מניינים מסביב. אבל בד"כ התפללתי עם הישיבה.

אחרי החתונה אני גר במרחק נסיעה של בערך שעתיים ביום לכל כיוון. המניין היחיד שיש לי שחרית נמצא חצי שעה ממני, וזה אומר לקום ב5 בבוקר כל בוקר בשביל להגיע אליו ומיד אחרי להמשיך, אני חוזר בשעות הערב

המאוחרות ככה שאני לא יכול לישון מוקדם מספיק בשביל להיות מתפקד במהלך היום, המניין ערבית שיש אצלנו

הוא משתנה ולא קבוע, ככה שגם אם כבר הגעתי אליו הרבה פעמים התפילה תהיה ביחיד. 
המניין היחיד שיש לי קבוע הוא מנחה במהלך היום בישיבה. אז ניסיתי כמה וכמה פעמים, כל מני אפשרויות,
בסוף התקבעתי על יחיד בבוקר ובערב. ככה אני יכול לשלב גם לימודי כולל גם עבודות מזדמנות גם זוגיות וגם

לעשות את הכל לא חצי קלאץ'...
אז מתוך מגוון האפשרויות בחיים בתקופה הזו אני פחות מתפלל במניין, זה לא כיף או קל, אבל זו לא פחות עבודת ה', אלא החלטה שהגיעה מתוך עבודת ה' מתוך חישוב צורת החיים ודרך החיים.
 

ולמה שכתבתי בכותרת- את מי אנחנו עובדים? את מנהגי המשפחה או את רבש"ע? אם עובדים את ה' יתברך, אז כל מצווה צריכה לעמוד על פי חשיבותה האמתית ולא יותר מזה, ולפי זה לשקול את המעשים ובמקרה הזה את השידוך. אם הוא מזלזל במצוות תפילה במניין, זה דבר אחד. אבל אם יש קושי אמתי והתמודדות? 

במניין שאותה כולם מתירים בתנאי מסויים, ופה זה לא מוסכם לכולי עלמא.

@אופטימיות

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

לא באמת אפשר לדעת בלי ניסיון

וגם כשיש ניסיון אנשים יכולים לטעות בבחירה שוב

נותנת את ההבנה שלא צריך לפחד לטעות, אנחנו מבררים וחושבים רק מה שבמסגרת הכלים שלנו

תודה 🙏

באופי ובהרגלים מהבית. כי הרבה מהרצונות והצרכים שלנו טבועים בנו מתוך הרגלים שרכשנו בבית ההורים בשנות ילדותינו ובגיל ההתבגרות, ועיצבו את האופי שלנו.

ברור שיש את הדברים המאוד בסיסיים:

התאמה באורח החיים הדתי וההשקפה הדתית, מציאת חן פיזית ורגשית, הרגשת משיכה ותשוקה מאוד כייף לנו ביחד ויש געגוע וחוסר כשלא נמצאים ולא מתראים כמה ימים…

היכולת לנהל שיחה פתוחה, מקשיבה ומכבדת, בייחוד בזמנים של חוסר הסכמה

ויש נושאים שעלולים להיות יותר מורכבים בדרך להחלטה, ומקור לספקות וחוסר ביטחון מה יקרה בעתיד:

מצבים רפואיים ידועים ומחלות כרוניות, האם יש שקיפות מלאה בקשר הזוגי או שיש הרגשה שיש חורים מהעבר שלא ידועים, כסף - האם יש בטחון כלכלי להקמת בית ומשפחה, כלומר לפחות אחד מבני הזוג כבר יכול לפרנס בצורה סבירה, או שהפרנסה תלויה בניסים ונחיה בהתחלה מהיד לפה?

אם כל צד מבני הזוג מגיע מעדה ותרבות אחרת, אשכנזים מול עדות המזרח, עשויים להיות פערי מנטליות.

גם הייתי מכניס כאן את היחס של כל צד בנושא חלוקת אחריות במטלות היומיום, ניקיון, ואחזקת הבית. יכולים להיות כאן פערי מנטליות… הגבר למשל בא ממשפחה שבה האבא לא לוקח חלק בעול תחזוקת הבית ואצלם הכל האמא עושה, אבל אנחנו בדור אחר וכן רוצים שהגבר ישא בעול ובמטלות המעצבנות…

וחשוב לציין שכמה שלא נהיה סגורים ובטוחים בהחלטה, אחרי הנישואים, כשמגיעים לחיים המשותפים ביחד, בהכרח יצוצו דברים חדשים שלא יכולנו לבדוק אותם לפני הנישואים.

אבל כן נוכל להתמודד ולמצוא פתרונות, להכיל הבדלים ולבוא לקראת הצד השני, וגם פה ושם נושאים שלא נוכל לפתור באופן מושלם ונצטרך להתפשר.

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

אבל ב"ה התשובות כאן והתובנות שהקב"ה שם לי כבר יחסית נותנים לי כיוון. תודה רבה

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

מה זה להכניס את עצמו לוודאות ואז לראות את הטוב? זה עובד הפוך. רואים את הטוב, נוצר חיבור ורואים פוטנציאל לצמיחה משותפת, ואז בוחרים.

ואם אח"כ יתחרט על הבחירה?

פחד ממחוייבות.

יש משהו עכשיו שגורם לך לחשוב שבהמשך לא יהיה טוב? פער שאינו פתיר בעבודה משותפת, בכוחות משותפים שאת כבר מכירה בשניכם?

אז למה לחשוש ממה שלא קיים במציאות?

פחד הוא דבר נהדר כשהוא גורם לזהירות בהתקדמות, אבל הוא דבר נורא כשהוא תוקע. (אגב, אלו שתי תגובות לפחד לא רק בפן הרעיוני. יש אנשים שכשהם נתקפים בפחד מאיום פיזי הם נדרכים ופועלים הרבה יותר טוב, בחושים מחודדים, ויש שמשתתקים ונתקעים במקום)

אז חדדי חושים, שהפחד יהיה פחד בריא שעוזר להתקדמות ולא תוקע.

החוש שהכי חשוב שיהיה חד הוא הראייה.

עין טובה.

לראות טוב. לחפש את הטוב. לדון לכף זכות, ובעיקר, להאמין בטוב. שהוא קיים, שהוא יכול, שהוא יגדל, והכל שואף אליו.

כי אלוקים טוב.

"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"

את רואה בו טוב? הוא עושה לך טוב? גורם לך להיות טובה יותר? הוא רואה בך טוב? ושניכם אוהבים טוב?

טוב מאד.

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

זאת לא הסיטואציה שלי, אבל להרבה גברים בכללי יש נטיה כזאת... אז הם מקרה אבוד?

תקופה את מרגישה שאין לך חשק לראות אותו שכל דבר שהוא עושה מכווץ אותך

זה לא התלבטות זה לא זה ..

ואם יש משהו אחד שלא מסתדר לך זו התלבטות

כי הרבה פעמים כיווצים וחוסר חשק

נובעים מזה שהנוכחות שלו מזכירה לי את כל הדאגות של הקשר והפחדים.

אני חושבת שאם חוויתי בעבר תחושות מאוד חיוביות כלפיו, אז גם עם מגיעה תקופה שלילית, לא למהר לבטל...

מערכת הרגשות, שלא כפי שלעיתים נוטים להגדיר, אינה מערכת עצמאית בלתי תלויה לחלוטין. להכל יש אבא ואמא.

כאשר בקשר חיובי, שהיתה בו הרגשה נעימה, נכנסות מורכבויות, שזה דבר די טבעי בשביל החלטה כזו גדולה, עלולה להיות מורכבות כם ברגשות. כי ההחלטה מלחיצה, אז גם הנוחכות שלו והמחשבה עליו מלחיצה. לפי זה, אחרי ההחלטה זה מתפשט יותר. אני לא מנוסה, אבל ממה ששמעתי מאנשים שמלווים זוגות רבים, אצל הרבה זוגות יש 'קפיצה' ברגש אחרי ההחלטה. זה נראה לי מסביר.

כמובן שההחלטה יכולה לחזק את הקשר לא רק על ידי הסרת המחסום הנ"ל, אלא כי יש פה התכווננות מאד חזקה זה לעומת זו וזו לעומת זה, ויש פה גם חוויה משמעותית משותפת, מחוייבות ובעיקר בנייה של משהו משותף, קשירת קשר (אמנם זה עוד לא החתונה עצמה, אבל יש פה כבר משהו. זה כבר 'ארוסי/ארוסתי'.

עשי חיל באפרתה ויהי ביתך כבית פרץ.

רק שמשמעות ומחיר הספקות וההתלבטויות בהחלטה על בן זוג לחיים אינה דומה כמעט לשום התלבטות אחרת - שאפשר להתחרט ולתקן (אז עלה קצת כסף וזמן)

תיקון של זוגיות עולה זמן וכסף (ועוד דברים)

אבל נניח החלטה על ילדים זו החלטה שאיננה ניתנת לתיקון

אני חושבת שהאישו בהחלטות זה לא הטעויות/ החרטות

כי הנחת היסוד שאנחנו יכולים לטעות/ להתחרט שוב ושוב

אלא מה עושים עם זה

איך מתמודדים/ מתקנים

ההבדל הוא רמת הסיכון והסיכוי

אבל זה דבר מובנה בכל החלטה

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

צריך לפעמים להקשות עליו, להגיד לו להעלות רמה, ולדייק אותו. כלומר להעלות אותו על המסלול האישי שלך.

על מישהי שנפרדה מהחבר שלה בגלל שהיא הבינה שהיא פשוט נמצאת בתוך לולאת צ'ט. הוא פשוט אמר לו מה לעשות והוא עשה.

הוא לא באמת יכול להחליף בן אדם

הוא גם קוטע כל רגע ומביא מלא עצות

הוא נכשל בתור גבר או אישה

שתהיה שנה טובה! בע"ה כולנו נמצא את החצי השני שלנו ולא נזדקק לפתרונות ביניים.

זה שהAI עושה את זה זה לא הבעיה, הבעיה אם יש עוד מעגלי תמיכה או אין.

לא נתקלתי בזה

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.