הכרתי משפחה שנערים שם יכלו לבשל ארוחה שלמה.

בקשר להערות זה ממש לא נעים, אין לו זכות להרוס לכולם את הארוחה, לא רוצה- לא צריך. 

אם הוא אוכל טוב וזה לא מונע ממנו ופוגע בבריאות לא הייתי עושה כלום. אומרת לו שאלה החוקים בבית ושילמד להסתגל. לדעתי בצבא הכל עובר גם ככה

וואי אין לי מושג איך אבל נמחקה לי כל ההודעה.

בכל מקרה הפואנטה שלי הייתה שבאבחון פסיכיאטרי, בהנחה שהאבחון יעבור ב"שלום", יש בעיה לא פחות חמורה מלהזניח.

ההערכה העצמית של הילד בגיל הרגיש הזה לא צריכה כזאת מכה!

אם כן, והמצב באמת כזה נורא, עדיף את זה.

זה מזכיר לי הרבה אנשים שאני מכיר שהם פשוט אנשים מאוד נקיים, וב"ה בריאים לחלוטין...

לגבי השאר זה נשמע קיצוני באמת. לא דומה למה שהיא מתארת...

זה מובא בהלכות דברים האסורים משום הסכנה...

(חוץ מבעל ואישה). בגדול זה איסור להעביר נוזלי גוף והדבקות וכו'.

וצודקת, יש גם את האיסור להגעיל את מי שנגעל, אבל זה לא אסור מחמת הסכנה.

וכשאני רואה איך העם שלנו מתנהג נגד ההלכה, אני מבין למה השיעור של ההדבקות בחיידקים טפילים שממררים את החיים (הרפס, ה. פילורי) גבוה אצלנו כמו במדינת עולם שלישית.

אין שום מדינה מערבית שהשיעורים אפילו מתקרבים לשלנו...

נדון אותי לכף זכות שהרגע קמתי משינה

מכוון גם ל@יעל מהדרום

וגם ל@ggg

שו"ע אורח חיים סימן ק"ע סעיף ט"ז:

"לֹא יִשְׁתֶּה מֵהַכּוֹס וְיִתֵּן (יד) לַחֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת".

@אניוהוא שליט"א

שזה לא בדיוק אותו דין למי שנותן לחברו לשתות אחריו מהכוס ולמי שלוקח מיוזמתו ושותה אחרי חברו.

עוד דבר - אם שניים אוכלים על אותו שולחן ואחד אוכל בשרי והשני חלבי, צריך לשים על השולחן היכר. לימדו אותי שההיכר הוא בשביל להזכיר להם שלא יאכלו זה מהצלחת של זה (יש גם עיקרון דומה בהרחקות נידה). נשמע מזה שכשאין בעיה של חלבי ובשרי -- מותר.

מה ההבדל בדיוק בין מי שונתן למי שלוקח? זה וזה סכנה. מוזמן להרחיב איך למדת ככה.

לגבי האכילה מצלחת, הכוונה בצורה שמעבירה את נוזלי הגוף כמו בשתיה.

אכילה מאותה קערה בלי ללכלך את האוכל לא שייכת בזה (נניח צלחת הגשה כשכל אחד לוקח לצלחת שלו בלי להכניס את הכלים מהפה לשם וכו').

בכל מקרה, לא רק שזה נפסק במקורותינו, זה גם מוסכם רפואית שזה מעביר מחלות.

ראיתי בערוך השולחן: "ולא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה, לפי שאין דעת הבריות שוות, כלומר שיש שמאוס עליו דבר כזה"

כלומר אכן להתחשב באיסטניסטים, ולכן מצד הסועד ראשון - שלא יעמיד את חברו במצב לא נעים. אבל זה לא חל על הסועד השני, שיכול לבחור לקחת...

וכן ראיתי בהמשך אותו פרק בשו"ע: "אַחַר שֶׁשָּׁתִיתָ וְנִשְׁאַר יַיִן בַּכּוֹס לִשְׁתִיַּת חֲבֶרְךָ, קַנַּח מְקוֹם נְשִׁיקַת הַפֶּה מִשּׁוּם מִאוּס, וְלֹא תִּשְׁפֹּךְ מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית"

משמע שמנגבים ושותים מאותה כוס?

בקיצור, עד כמה שהבנתי מגעת זה מורכב יותר, ולא בפשטות אסור לשתות מכוס חברו כמו שהבנתי בהתחלה מדבריך, אלא דינים שונים לכל מיני מצבים (לאוכל, לשתייה, למי שנותן ולמי שלוקח).

גם מבחינה רפואית עלענ"ד זה מורכב יותר. הדרך הנפוצה יותר להעברת זיהומים היא במגע יד, פחות מאשר ברסיסי רוק מזעריים. שמעתי כמה פעמים שרופאים חוששים מניגוב ידיים במגבת משותפת הרבה יותר מאשר העברת כוס מפה לפה. וגם רסיסי הרוק - יותר משהם מועברים על ידי שתייה/אכילה משותפת, הם מועברים דרך האוויר ששני בני אדם נושמים בו (אעכו"כ אם משתעלים, מתעטשים וכו')- ולכן החשוב ביותר מבחינה זו הוא להקפיד לאוורר חדרים כמה שיותר.

אין הכוונה שאין שום משמעות רפואית לשתייה משותפת, אלא רק לומר שזה מורכב, ולא בטוח שמבחינה רפואית העברה מפה לפה זה היעד החשוב ביותר להסתער עליו...

אתה מחבר שתי הלכות, כמו שכבר ציינתי

"לֹא יִשְׁתֶּה מֵהַכּוֹס וְיִתֵּן (יד) לַחֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת".

יש סכנת נפשות בשיתוף מכוס לכוס, לא שייך למיאוס.

בנוסף לזה יש את העניין של המיאוס, שהוא נפרד.

לגבי העברת חיידקים, הדרך הארוכה זה ממקום חשוף (הפה - רוק למשל) כלשהו ליד למקום חשוף כלשהו.

העור עצמו לא סופג חיידקים, אחרת המצב שלנו היה נורא ואיום

אגב, גם אוורור חדרים מוזכר בפוסקים בדרך אגב כמניעה למחלות.

[כאן אני נכנס לפרטים קצת דוחים, מי שרגיש - נא לדלג. לגבי מה שאמרתי, מדובר בחיידקים שעוברים מאדם לאדם ע"י חוסר הגיינה בין רוק ושאר הפרשות למזון שאנחנו אוכלים. הדבר נכון מאוד לגבי סלמונלה, הליקובקטר, הרפס, אי קולי שהם חיידקים נפוצים מדי בארץ בהתחשב בעובדה שאנחנו לא מדינת עולם שלישית. וזה קורה כי אנשים פה לא שומרים על כללי ההגיינה אפילו שהם הלכה]

נ.ב, קצת דיוקים, זה נקרא סימן בשו"ע, לא פרק.

ולא מקשים מאחרונים על השו"ע, צריך ללמוד את הטעמים (בד"כ בלימוד בית יוסף).

חלילה לא הקשיתי על השו"ע, הקשיתי על דבריך...

ונראה לי שקצת הלכתי לאיבוד בדיון... אז אבקש את סליחתך, אני רוצה לחזור להתחלה:

איפה שהוא למעלה כתבת 'לאכול מאחרים יש איסור הלכתי'. יש לך אפשרות להפנות למקור לאיסור הזה?

החכמת אותי והבאת מקור שהיה חדש לי 'לֹא יִשְׁתֶּה מֵהַכּוֹס וְיִתֵּן לַחֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת', ועל כך אני מודה לך. אבל האיסור כמו שמנוסח כאן הוא לא 'לאכול מאחרים' ואפילו לא 'לשתות מאחרים' אלא 'לתת לאחרים לשתות ממך'. כך הנוסח שהבאת.

האם יש לך מקור שגם הכיוון השני אסור?

הבאת סברא שאין הבדל בין לתת לחברו אחריו לבין לקחת משיירי חברו, כי זה וזה סכנה. אני ראיתי למשל ב'באר היטב' שמסביר שם אחרת: 'שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה בע''כ וימות מחמת מיאוס'. הוא לא עושה את ההבדלה שאתה עושה בין הסכנה לבין המיאוס - לדבריו הסכנה קיימת דווקא כשיש מיאוס, וזה מתאים ללשון השו"ע שמחייב את דווקא את הראשון שלא לתת ולא את השני שלא לקחת. ומתאים לעוד הלכות שראיתי בהקשרים שונים (וציטטתי) שלא שוללות בכל מצב אכילה ושתייה משותפות.

אבל אם יש לך מקור מפורש שאומר שאסור לאכול או לשתות משיירי חברו, אשמח שוב להחכים.

ולעניין הרפואי, לא אכנס לזה, רק אחזור ככותרת כללית שאני שמעתי מרופאים כמה פעמים אחרת.

ואין לי מושג מאיפה הנתונים לגבי תפוצת החיידקים שמנית בארץ לעומת מדינות אחרות, ועד כמה הם מהימנים, אבל גם אם המצב הוא שהחיידקים האלה נפוצים ביתר בארץ, עדיין הקשר בין זה לבין אכילה משותפת צריך הוכחה. הרי יכולים להיות הרבה גורמים לכל תופעת חולי. ראיתי למשל שהזכרת סלמונה - את התפוצה שלה קל הרבה יותר לקשור לאכילת מאכלים כמו מוס שוקולד ביתי מביצים חיות, שנפוצה מאוד בארץ.

כל-כך, ככה מקובלני מימים ימימה אבל יכול להיות שאני מערבב בין שתיה לאכילה באמת.

אני כן זוכר את הטעם שהבאת שהוא שמשום הגיעול עלולים למות וכו'.

לעניין הרפואי 

חיידק הליקובקטר פילורי

יש פה את השיעורי הדבקה במדינות מתפתחות לעומת שאר העולם.

שונא את האתר הזה אבל גם פה יש נתונים

חיידק קיבה שגורם לכיבים נפוץ בקרב ילדי ישראל פי 5 ממדינות במערב

חיידק קיבה שגורם לכיבים נפוץ בקרב ילדי ישראל פי 5 ממדינות במערב

לגבי ההרפס אני לא זוכר נתונים מדוייקים, אבל זה מאוד נפוץ בכלל בעולם (לא קשור רק להיגיינה, אלא גם לענייני צניעות). מעתיק פסקה מאתר שאני לא רוצה להביא לכאן:

"
במדינות מערביות תופסת מחלת ההרפס של אברי המין מקום שני בין מחלות המין, אחרי היבלות הויראליות (HPV), ושעור הנשאים נע סביב 30 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת. שעור הנשאים של הרפס של רירית הפה והשפתיים מגיע ל-85 אחוזים. חשוב לציין שמתוך כל הנשאים, 20 אחוזים עברו התקף פעיל של המחלה ויודעים על קיומה. 20 אחוזים נוספים לא פיתחו מעולם שום תסמין של המחלה. לעומת זאת, רוב הנשאים בקרב הנשים (60 אחוזים) פיתחו נגעים פעילים בעבר, מבלי שזיהו אותם כהרפס ומבלי שידעו על כך. המסקנה היא שבכל נגע חשוד או תחושה לא תקינה (גרד, גירוי, צריבה, כאב, הפרשה) כדאי להיבדק אצל רופא."

אי קולי סתם דחפתי לרשימה לא יודע לגבי ההדבקה.

גם אם הדין של שתייה ואכילה זהה

וגם אם יש איסור לקחת משיירי חברו כמו שיש איסור לתת משייריו לחברו.

תודה על הכתבות. מעניינות מאוד.

אם לסמוך על הנתונים בהארץ, אף שאינו אתר רפואי, הרי שתפוצת ההליקובקטר רחבה בארץ דווקא בקרב ילדים ולא בקרב מבוגרים, אבל בקרב ילדים אין בחיידק הזה סכנה מיוחדת. אם הייתה תפוצה רחבה שלו בארץ בקרב מבוגרים, אז הייתה סיבה לדאגה.

ובכתבה מכללית לא ראיתי שיש הבדל בתפוצה בין הארץ לבין מדינות מערביות אחרות.

לגבי הרפס, אם הוא נפוץ בכל העולם אז שוב אין כאן תימוך לטענה שדווקא בארץ התפוצה גבוהה.

בכתבה של כללית השיעורים של ההדבקה בארץ דומים לשל מדינות מתפתחות (שם מכובס למדינות עולם שלישית וכו')

התכוונלתי שההליקובקטר הוא זה שמעיד על החוסר הגיינה.

יש להליקובקטר כמה וכמה סיבוכים רפואיים שהמחקר עליהם צעיר מאוד (למשל אובדן שיער, ובאמת שיעור ההקרחה בארץ גבוהה בהרבה מהעולם המערבי)

ההבדל הוא שהרפס הוא חיידק שעובר בצורה של חוסר צניעות שזה נפוץ גם במערב.

תראה במגן אברהם שם (ס"ק ח'), לא אעלה את התמונה כרגע (חלשי רבנן וכו').

יש את הטעם דמאיס ויש את הטעם השני, שמקורו בצוואת רבי אליעזר הגדול, ואני מצטט בחלקו:

"ראיתי בספר צוואת ר"א הגדול שמזהיר ... כי שמא יש לו איזה חולי בתוך גופו ... ונראה דעל זה אמר גם כאן סכנת נפשות. ולפ"ז גם אם הוא מונח אין לשתות ממנו אלא דזה א"צ לכתוב דמעצמו לא יעשה כן".

כלומר במפורש כתוב שאסור גם לקחת, למרות שחלק מהאחרונים כתבו אחרת (ואולי לא ראו את הטעם הזה).

והסיבה שציינו בהלכה רק את הצד הנותן זה כי עלולים לטעות ולתת והמקבל יסבור שהכוס נקיה, אבל נראה שהיה מובן מאליו לפוסקים שאדם לא ישתה אחרי אדם אחר.

אגב הרא"ש כותב על זה (לא זוכר את המקום) שאדם צריך לשטוף את הכוס שהוא שותה ממנה בישיבה לפני השימוש שמא לא היה השותה הקודם "בן תרבות" (הוא משתמש במושג הזה).

תמחל לי אם לא כתבתי ברור, חזרתי הרגע מהלימוד קצת עייף

אם יש חשש לאו.סי.די. ("כפייתיות").

זה לא אסון - אבל אם יש, ניתן לטפל קצר יחסית, שילוב של קוגנטיבי ותרופתי - או אחד מהם - ויכול לעזור.

שווה לאבחן, לענ"ד.

בדיקה פסיכיאטרית אני ממליץ שתרגעו.

זה עובר עם הגיל ובעיקר עם הצבא, וכל עוד זה לא מפריע לתפקוד ואין ח"ו בעיה של תת משקל או חוסרים בתזונה, לא צריך לדאוג.

אם יש בעיות בריאות, כדאי להתייעץ עם רופאי משפחה.

האם זה באמת לא מפריע לתיפקוד. כמה מזמנו זה לוקח לו, כמה זה "משגע" אותו.

אתה צודק שיכול לעבור אולי עם הגיל. לפעמים ההיפך.

ממליץ להזהר לא לפגוע בילד בעתיד שלא יסמן את עצמו כבעייתי.

איסטניסות היא לא מחלה...

הצבא יעביר לו את רוב ההגזמות.

בנתיים, אם יש מוכנות, אפשר לדבר, לאפשר לו מבט חיובי יותר.

חשוב להבין שהקפדנות הזו מתבטאת בעוד דברים ולנסות לפורר אותה דרך משהו שיהיה קל יותר.

אם עיקר העניין שיש לו בקפדנות יטופל (עניין של עבודת המידות) - הכל יתמתן.

אל תתפסי על הדוגמא - אוכל (שאז תהיה רק ביקורת שלך והתנגדות שלו), נסי לעבוד על העומק, על המרחב.

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.