הגשם תמיד מסמל בסרטים את העצב, ואני אף פעם לא הבנתי למה.
תמיד אהבתי גשם, עם הטיפות הראשונות של החורף רצתי למטה, לקפוץ יחפה על הדשא הרטוב ולרוץ בין השלוליות.
עננים שחורים שהסתירו את השמש תמיד שמחו אותי, בציפיה למים שיטפטפו מלמעלה, דקירות קטנות ונעימות על החלק של היד שלא מכוסה בשרוול.
דקירות של טיפות גשם, ריח של לפני הגשם והצבעים שאחרי, כשהכל נראה כאילו חיזקו לו את הצבעים שהספיקו לדהות.
וחורף, עם רוחות וברקים.
והרגע הזה שאת רואה ילדה קטנה, צוחקת בטיפות הראשונות של הגשם, ומבינה בכאב שפעם. לפי מליון שנים, בערך, גם את נראית ככה.
-----------------
אין לי מושג מה זה. אבל ממש התחשק לי לכתוב קצת על גשם.
יש עוד כמה קטעים מוזרים שיושבים לי בראש עכשיו
