[כנראה בשבילה זה בערך כמו להגיד לאשה לצאת בלי תיק...]

כי מטפלת לא ביקשה סתם. אז - או שאימא בכל זאת תצטרך לקחת מילדה את הבובה בכניסה למטפלת ולקחת את הבובה לעבודה או שמטפלת תצטרך לטפל בזה. ולא - למטפלות אין דרכי קסם שהורים לא יודעים. 

וברגע שילדה אחת מביאה בובה אז גם שאר ילדים ירצו, ואז צריך לשמור על כל המשחקים האלו ולזכור מה שייך למי ומי לקח את מה, ויכול להיות שילד אחר יהרוס לה בובה וזאת דווקא בובה אהובה...

זה גם משדר יחס לא נעים למטפלת. 

ובכללי ברגע שילד מתרגל שהורים זורמים עם כל הדרישות שלו אז חיים הופכים לסיוט. ובכל מקרה הורים יצטרכו להתעקש בסוף.

חפצים וכל מיני דברים.

היא מקבלת כסף עבור זה. זהלא "תקנות משרד החינוך"..

אם לילדה זה באמת חשוב, אולי תגידי למטפלת שקשה לה להיפרד מהבובה בבוקר, וזה נותן לה תחושת ביטחון כנראה, ואולי אחרי שתבוא עם הבובה למשפחתון - המטפלת תראה לה איפה המקום של הבובה.. ישימו ביחד ביחד באיזה מקום, ומן הסתם תשכח מזה בתעסוקה שם. לכל היותר, תלך מידי פעם לראות.

ומדובר על משפחתון שמשלמים עבורו - מס' קטן של ילדים - אז בקשה כזו, שהיא טריוויאלית עבוד ילדה בת שנתיים, ניתן לבקש ולהתחשב.

בדרך כלל, החשבון הוא שלא כל ילד יביא משחקים מהבית ואין לכך סוף.

לכן, מטפלת יכולה לקבל את הילדה עם הבובה, וביחד לשים במגירה שלה או משהו דומה. יש מקום לגמישות. בד"כ, כשזה כבר בתוך המקום ולא בבית, יותר קל לסכם דבר כזה.

גם לנו קרה שהילד רצה ללכת למעון עם איזה משהו קטן והמטפלת לוקחת בעדינות ומחימאה לו ושמה איתו ביחד במגירה ונגמר סיפור.

לתת לה לקחת את הבובה רק עד לבית של המטפלת בלי להכניס

הרי האמא שאלה באופן עקרוני "מה עושים כשבת השנתיים מתעקשת על משהו?"

אז כשהיא מתעקשת על משהו, ואת החלטת שלא שייך, וזכותך. ולגטימי. וישנם דברים שהם 'לא' מבחינתך.

ולאחר שניסית את הדרכים היותר רכות ומשכנעות, והצעת לה שתשכיב את הבובה לישון וכשתחזור מהמשפחתון, תעיר אותה. 

לאחר כל זאת, ניתן להציע לילדה המתוקה, היקרה והחכמה, שהבחירה בידיה. והנה היא יכולה לבחור, אם ללכת יפה ולהכניס את הבובה או שאמא תיקח ותכניס, כי את הבובה לא לוקחים היום למשפחתון.

אם גם זה לא עוזר-

אז את צריכה להיות החלטית וללא אמוציות של עצבים, חוסר סבלנות וכו. לקחת לה את הבובה מהיד, להחזיר לבית ולצאת איתה.

היא תעשה סרט, יכולהיות. אבל לאט-לאט אם תקפידי להיות עקבית כשאת אומרת לא. ולעמוד במילותייך. היא פשוט תכבד אותך ותקשיב. כמה שזה נשמע הזוי ורחוק. מניסיון הנני משתפת 

שוב, עניין הבובה פה בא בתור דוגמא. כי אם האמא שקלה את העניין והחליטה שישנה אפשרות להתגמש בעניין- אז שיקוליה הם החלטותיה וזכותה להסכים לילדה בסופו של דבר.

העיקרון הוא, שההורה צריך לדעת להגיד לא. ולעמוד במילים שהוא עצמו מוציא מפיו. זה כל כך חשוב לחינוך לאיפוק. לחינוך למשמעת וכו.

אם הילדה רגילה שכל מה שהיא מבקשת היא מקבלת- אפילו כשאת אומרת לא בתחילה, אז יהיה קשה בהתחלה להרגיל אותה לשמוע לא, וכשמתחילים את התהליך, לפעמים זה נהיה יותר קשה לפני שזה נהפך לקל יותר, אז בהצלחה רבה ממני! וה' עוזר  

הרבה איפוק, קור רוח, סבלנות, ללא עצבים וכעס, ולא לקחת אישית. 

פשוט תמיד לזכור- שאנחנו לא מתנצחים ונלחמים עם הילדים. אלא מלמדים אותם איך כן צריך להתנהג. אנחנו מחנכים, לא שולטים ונשלטים.

כשמסתכלים בגוף ההודעה שלה  -זה בדיוק מה שהיא שאלה, על הבובה..

מעתיק: 

"יש לכם רעיון איך אוכל לנהוג אחרת בפעם הבאה?

להביא את הבובה לא שייך.."

אז עונים על מה שמפריע לה.

כמובן, אין בעיה גם להתייחס כללית, כפי שהיה ניתן להבין מכותרתה לבד. אבל לא זו היתה הנקודה פה.

[לגבי הגישה שכתבת, היא קשה מידי, לפחות בצורה שביטאת אותה. 

זה נכון שלא צריך להסכים לכל דבר, ויש דברים שצריך - מה נעשה - לעמוד עליהם בנחת.

אבל צריך למעט בהתנגשויות, לא לחתור אליהן.

הצורך לחזור ולהגיד, "לקחת לה", "לדעת להגיד לא".. "מלמדים אותם" - יוצר אוירה נוקשה. 

מי שאכן בטוח בדבריו, ומשתדל לא להגיע לכך כשאין צורך, אז כמובן מאליו, כאשר אי אפשר, אז אי אפשר. בנחת, בהזדהות עם הילד ובחיוך ונינוחות. זה עובד לא פחות טוב]

בהודעה הקודמת.

והצורה לדעתי היתה נוקשה מידי. גם אם מגדירים את זה כחינוך.

כבר אמרתי, ברור שכשאי אפשר משהו - אז אי אפשר. זה מובן מאליו שלא "נכנעים" לכל דבר שילד אומר, ואין בעיה להגיד לא בצורה נעימה ומתחשבת כשצריך ולהישאר בכך.

הנקודה אינה מה את אישית עושה, יתכן שאת מתנהגת הכי נפלא העולם; אלא מה "מוקרן" מהודעה כזו, ביחס למשקל בין הדברים.

בעניינים אלו, לפעמים כחוט השערה, בין לגרום לילד שידע שיש לו על מי להישען (שזה גם נכון), לבין לגרום לו תחושות אין-אונים שהוא מתרגל להיכנע להן.

לפני "העיקרון הוא שהורה צריך לדעת להגיד לא", יש העיקרון הוא שהורה צריך להרגיש את הילד.. ואז לפעמים גם יש מה שאי אפשר להסכים, ולא צריך להיבהל ו"להתקפל", וגם את זה אפשר לעשות בנחת. להיות נינוח ולעמוד על מה שצריך, הולך ביחד.

להגיע למצב שלוקחים לילדה בת שנתיים בובה שלה מהיד.. זה דבר קיצוני מאד, שאין כל סיבה להגיע אליו.

ולכן, כאשר במענה לשאלה מה עושים במצב כמו שתואר (שאגב, נאמר שם שהילדה בכלל השאירה אותה בבית, כלומר, לא היה הכרח להגיע לתיאור "קיצוני"), מגיעים להסביר - גם אם בתור דוגמה בלבד - שזה מה שאמורים לעשות כשלא הלך אחרת, זה לא טוב לדעתי. יש בכך איבוד המשקל הנכון. קודם כל, שהורה יבין מה המשמעות של "הבובה שלה" עבורה.

[אמר רבי ישראל מסלנט: כשילד לוקח חתיכת קרש, משיט על המים ואומר: הנה אוניה.. אז מי שלוקח לו את זה - הוא כמו מי שמטביע אוניית סוחר לבעליה המבוגר..]

ולאו דווקא ע"י דוגמא ספציפית. כוונתי הייתה להציג את המצב האחרון בצורה ברורה ותמציתית, איך ההורה צריך לזרום במידה והוא בסופו של דבר החליט להגיד לא. וזאת מכיוון שלפי הבנתי את בקשתה של כותבת הפוסט, היא ביקשה עזרה איך ניתן להתמודד עם מצבים שהילד מתעקש על משהו וההורה החליט אחרת. כך הבנתי

ארחיב על מנת להציג את התמונה השלימה ואת התהליך כולו. כי כאשר רק החלק האחרון מודגש, הוא יכול להישמע קשה- אך לא זאת הייתה כוונתי..

להגיד לא, בהחלט תלוי סיטואציה והינו מצב יחסי. ההורה יודע ומרגיש את הילד, הוא מבין לנפשו הקטנה, מתחשב ברצונותיו ומכבד אותם.
בכל מצב וסיטואציה יש להימנע מחיכוכים מיותרים- לגשת באופן אוהב וחכם ולנסות לנתב אותה לכיוון חיובי גם ללא התנגשות.

העבודה בעיקר היא של ההורה מול עצמו, כמה הילדים מלמדים אותנו בחזרה, זה מדהים מלמדים אותנו לאהוב באופן שלא חלמנו שניתן. מלמדים אותנו מהי תמימות מתוקה, שמחה פשוטה ואמיתית לחיים. מלמדים אותנו להתאפק ואיפה החולשות שלנו ואיך כן צריך להתנהג..

גם לנו יש תפקיד ללמד אותם בחזרה,
איך להתמודד, ואיך להתאפק, איך להתנהג עם חברים ואיך להתנהג בעתיד עם אישה/בעל, מלא חום ואהבה מלא-מלא.. וכו וכו
תמיד לאפשר שיח נעים, לא לצעוק ולדבר באופן קר ונוקשה, לאפשר מקום פרטי ואישי של הילד עם העדפותיו ועולמו. לייצר מערכת יחסים של אהבה בלי מידה וגבול, כבוד, הכלה ודיבור. חשוב מאד שהבית יהיה מקום רגוע, בטוח, שליו.. מקום שלכל בני הבית יהיה כיף להגיע אליו..

כפי האמור לעיל, ובתגובות הקודמות, כל בחירה התנהגותית מול הילד היא תלוית מצב וסיטואציה, באופן יחסי למתרחש.
בדוגמא שצוינה, כאשר הבובה היא כל עולמה של הילדה, ולא תמיד זה כך, אזי כפי שכתבתי, צריך להגיע לילדה בדרכים עקיפות, חכמות ומכילות. ההורה, שמכיר את ילדו ואת רצונותיו, יודע הרי הכי טוב איך להציע לילד שיתוף פעולה בצורה נעימה ורכה ומזדהה.

לקחת בובה מהיד של הילדה זה אינו דבר קיצוני. כאשר ההורה שקל את הסיטואציה וכפי שכבר דיברנו קודם- החליט עפ"י הכרות, הבנה של רצונות הילדה וטובתה, והתייחסות יחסית מה ניתן לעשות ומה לא, כאשר החליט לאחר כל זאת, שאין אפשרות שהילדה תיקח את הבובה לגן
הוא ניסה לחבק ולנשק, להציע להשכיב את הבובה לישון ולהעירה כשתחזור, לקחת אותה רק סיבוב וכשמגיעים למטפלת- אמא תחזיר אותה, להביא לדובי לשמור על הבובה, לדגדג את הילדה ולהסיח את דעתה וכו'..וכו..
כשההורה פוגש מצב, כמו שקורה לכל הורה, שהילד החליט ויהי מה, החלטה שמתנגשת עם החלטת ההורה- ובמידה והחלטת ההורה, האוהב והמכיל שרק רוצה לילדתו טוב ואושר ונחת ונעימות, במידה והחלטתו שנשקלה לפני עפ"י הסיטואציה באופן יחסי, היא בכל זאת, לא לאפשר לילדה לקחת את הבובה. והוא ניסה בהחלט כל דרך אחרת כנזכר לעיל. אזי לקחת את הבובה בצורה עדינה מהיד של הילדה היקרה והאהובה והמתוקה הזאת, ולהחזירה לבית, זו איננה החלטה קיצונית ומעשה קיצוני. זו פשוט החלטה תלוית סיטואציה ונסיבות.
לחנך, זה להתגמש ואז לעמוד איתן ובמצב מסוים לוותר, וברגע אחר להחליט שצריך להגיד לא. הכל יחסי ותלוי מצב ותלוי ילד(!), וניתן לשינוי לפי הילד. עפי דרכו של הילד. המטרה היא ללמד, את הילד, כפי כוחותינו ולפי הכרות איתו ועם חוזקותיו וקשייו איך להתמודד עם החיים.

ההורה יודע. הוא מבין לנפשו של הילד ומחובתו להקשיב לה, לכבד אותה, ולהכיל את כל רצונות ומאוויי הילד. במידה וההורה שקל את הנסיבות כולן. ודרך אחרת לא עבדה. ושוב שקל מה ניתן לעשות- ועדיין החליט שהוא כאן אומר לא- זה לא קיצוני. זה טבעי ונכון וחינוכי..

ולזה כיוונתי ..

ולעניין הספציפי הזה, ברור לאפשר לקחת את הבובה!

אם המטפלת/ הגננת לא מרשה כי זה חלק מכללי הגן-אזי היא תגיד זאת לילדה כשהן יגיעו,

וכך עד לפעם הבאה הילדה כבר תפנים כי הדברים ישקעו ויופנמו עם הזמן שיהיה לה לעכל.

קשה לחנך בזבנג- ילדים, במיוחד הרגישים שבהם- צריכים את הנחת ואורך הרוח והזמן,

להכין אותם מראש לא להפיל עליהם איסורים כי זה סתם גורם התנגשות ויציאה לא מוצלחת מהבית (ילדה בוכה, אמא עצבנית- מרשם לא טוב להתחיל יום חדש)

לי נראה כמה אפשרויות פתרון, המתחשבות באיסור של לא לקחת בובה לגן, אבל עדין נותנות לילדה זמן הפנמה מתוך שמחה והתגברות פנימית:

1. אם האיסור ידוע מראש: "אבל את יודעת שאסור להביא בובה לגן, אז ניקח אותה איתנו אולי שתלווה אותנו עד לגן? מה דעתך? או שאת מעדיפה להיפרד ממנה כבר עכשיו בבית?"

2. "ניקח אותה איתנו, וכשנגיע לגן-נשאל את שולה אם היא מרשה, כי בגן יש כללים אחרים ונצטרך לבדוק אותם, וכל נדע לפעם הבאה"

3. "ניקח ותניחי אותה במגירה/ סלסלה שלך כי הגננת אמרה לאמא לפני כמה ימים, שאסור בגן שלנו להביא משחקים מהבית, היא מפחדת שילדים אחרים יקלקלו אותם, את מבינה ילדתי?"

ואם האמא עצמה היא זו שלא מרשה (איני מבינה מה העקרון החינוכי-אבל זכותך המלאה לקבוע)

4. "את יודעת שאצלנו לא לוקחים משחקים לגן, הבובה והמשחקים מאוד חשובים לנו ואנו לא רוצים שילכו לאיבוד, יתלכלכו או שיקרה להם משהו לא טוב, אז אני מרשה לך לחבק אותה עכשיו חזק חזק, בואי תראי לי איך את מחבקת ממש באהבה! ומרשה לך להחזיק אותה עד שנצא מהבית! ואז תרוצי מהר ותניחי אותה במיטה שלה. יודעת מה? רוצי תכיני לה שמיכה וכרית בינתיים שלא יהיה לא קר בזמן הזה.

רגע-חכי, לא עכשיו קודם אמרתי לך שאני מרשה לך לחבק אותה עד לפני שנצא וננשק את המזוזה."

כל ההפצרות הן בגלל שלפעמים דוקא כשהאמא רוצה משהו ממש- דוקא אז הילד מקבל את הכח להתנהג כבוגר. "זה בסדר אמא -היא לא תבכה לא צריך לחבק כ"כ הרבה..."

אני חושבת שבגילאים האלו יש צורך מצד ההורה בהרבה כישורי משחק, והתחכמויות מעם הילד- צריך לדעת להתפתל איתם וכך לסובב אותם לרצונך-תוך שהם חושבים שזה רצונם בעצם...

רואה הרבה הורים שהולכים "בדוך ולא בסיבוב" עם כל הכללים וצפיה לציות מהילד וזה בעיני גורם להרבה (מאוד) תסכולים ואף נתק כי הילד מרגיש שלא מבינים אותו או שאטומים לרצונותיו.

כמובן שבגילאים גדולים יותר זה כבר שונה-וגם הילד עצמו בשל יותר לציית-אם כי גם אז לא צריך להגזים. לא נשכח שאנו מעוניינים לבנות השפעה וכבוד מתוך אמון ואהבה לאורך שנים רבות והילדה הזו תהיה גם בת 20 ו-30 בעז"ה. 

ואני רואה גם נשים כאלו שמדברות ומסבירות לילדם במילים מאוד ארוכות ומשפטים ארוכים ויפים ומסבירות ומסבירות ומסבירות יפה ועדין ואפילו עם חיוך. ולבסוף לא מבינות למה הילד ממשיך לצעוק ולילל/ לרקוע/ ובגיל גדול יותר-להסתגר, להכנע, להתנתק או לשבור את הכלים. רואה את זה כ"כ הרבה מסביב לצערי. 

אני יודעת מה באמת ההתנהלות שלך חס וחלילה, אין לי שמץ של מושג. אבל כן יודעת שצריך הרבה לב ער כדי לדייק ואם יש את זה- אז דרכך בטוח מצליחה וטובה. אך לפעמים זה מצורך שהילד יהיה בדיוק מה שאני רוצה ונוח לי ומוכר לי- ואז יש התנגשויות, כי ה' ברא כל אחד עם צורך עמוק ופנימי מאוד לבחור ולהחליט ולצמוח בדרך מדוייקת משלו.

לא קרה לך שילדים ניסו דווקא להתחכם עלייך? או להסיג דעת שלך? 

ואני בתור ילדה די לא אהבתי שאימא ניסתה להסיג את שלה בדרך עקיפה, הרגשתי שמרמים אותי

עם בן השבע שלי השיח כבר אחר לחלוטין! הרבה יותר סומך ומעביר אחריות

נגיד בכור שלי עוד לפני שלמד לדבר היה נותן לי יד, מתיישב איתי על הרצפה , נותן לי מכונית , ואז רץ מהר לחדר אחר לזרוק דברים מהארון. ניסה כמה פעמים ומאוד התעצבן כשזה לא עבד. 

בגיל שלוש - אימא את גבוהה? - כן. -מגיעה גם לארונות גבוהים? -כן. - גם במטבח? -כן. - אז תראי לי את זה ותביאי שוקולד מהארון. 

אצלו כל עוד לא אמרתי לא, זה היה פתח למשא ומתן ואז צרחות, רק כשלמדתי להגיד לא ברור בלי לפחד הוא התחיל להקשיב לי. 

יש  ילדים שיכולים לצרוח כמה שעות עד שהורים לא נענים או להפעיל גם שיטות אחרות. 

אבל האמירות שכתבת להגיד לילד... בגיל שנתיים זה ארוך ומסובך מדי...וגם בשנתיים וחצי לדעתי...

כשהייתי אומרת לילד שלי בגיל הזה מילה שהוא לא מכיר או משפט קצת ארוך יותר מארבע מילים הוא היה שואל--מה? מה?...

צריך להסביר בשפה נמוכה יותר..

יכול להיות. הקטנות שלי בנות 4, אז אני לא זוכרת בדיוק את הרמה המתאימה.

אבל זו רוח הדברים שאני נוהגת לפיה-לרוב די בהצלחה. יכול להיות שכיוונתי לגילאים שאצלי וזה מבהיר בעיניי עוד יותר שקל וחומר שעדיף שלא להתעקש על דברים עודפים ובטח לא בהתארגנות הבוקר העמוסה. יש אח"כ הרבה שנים לחנך וללמד בצורה מושכלת יותר. יש מספיק התמודדויות ומטלות גם כך. 

רק הרמה באמת לגיל שציינת.

סתם הערתי הערת אגב...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.