אז לידיעתכן ה6.6 הוא יום לידות הבית הבינלאומי כך הסתבר לי משיטוטי ברשת..
החלטתי שלכבוד היום הזה אני חייבת לספר את הסיפור המופלא שכולו חסדים של לידת הבית שלי:
להזכירכן כאן סיפרתי את ההתחלה ואיך הגעתי להחלטה:
סיפור לידת הבית שלי: פרק א' (או פרקים א' ב' וג'...) - הריון ולידה
אז אני ממשיכה את הסיפור מהמקום שעצרתי.
לאחר הפגישה עם ענת הרגשתי הרבה יותר בטוחה בעצמי, אבל עדיין הייתי צריכה להתבשל עם כל הפחדים והחששות שלי. ענת עודדה אותי להתקשר אליה בכל שאלה/חשש או סתם רצון לשפוך את הלב, ואני ניצלתי את זה כהוגן... כל הזמן חזרתי לפחדים שלי, שאלתי אותה מה יקרה אם זה יהיה בשבת, האם היא תוכל לבוא, כמובן שזאת שאלה לרב, אבל רציתי לדעת מבחינתה איך הנוהל. היא אמרה לי שהיא כמובן מגיעה וגם חוזרת הביתה כי היא צריכה להיות מוכנה ללידות נוספות. שאלנו רב והוא אמר שמותר להזעיק אותה בשבת גם אם היא רוצה לחזור.
לידה בשבת בבית הלחיצה אותי מאד מאד, התאריך שלי היה ביום א', ולפי ניסיון העבר שלי, אני אכן יולדת סביב התאריך... כך שזה לא היה מופקע לדמיין שלידה תתרחש דוקא בשבת, מה גם שאותה לידה טראומתית שתיארתי היתה בשבת, וחלק מהקושי שלי לאחר הלידה היה הניתוק מכולם בלי יכולת להתקשר, בעלי הלך ברגל הביתה, ולא חזר עד צאת שבת (מרחק די גדול) ואני שהרגשתי זוועה הייתי ממש לבדי. אמנם ההורים שלי הגיעו ברגל כדי לבקר, אבל לא נשארו עד צאת השבת והחויה זכורה לי כבודדה מאד וחלושה מאד.
לא התחשק לי גם שכל ילדי האזור שבשת הם בחופש ויותר נוכחים יראו את המיילדת מגיעה עם כל הציוד וכו', וחיש קל תעשה לה השמועה כנפיים... בקיצור ממש העדפתי שלא ללדת בשבת.
ענת העירה כי יתכן שאני באמת לא בשלה לקבל החלטה ללדת בבית, ואני רק 'נתפסת' לחששות הקטנים הללו, כי עדיין איני מסוגלת לעשות זאת באמת. היא אמרה שמניסיונה היולדות מגיעות אליה כ"כ בטוחות בעצמן וברצונן כך שייתכן שזה לא מתאים לי. אני התנגדתי לדבריה ואמרתי שאני טיפוס פריק קונטרול, ולכן חייבת להגיע למצב שבו עברתי על רוב האפשרויות כדי להיות רגועה עם ההחלטה שלי. אבל ידעתי שאין דבר כזה 'רוב האפשרויות'.. המציאות הרי עולה על כל דמיון.
לאחר ששוחחנו עם הרב החלטתי שאכן בע"ה אני יולדת בבית. אבל מכיוון שעדיין הלחיצה אותי המחשבה של לידה בבית בשבת, החלטנו שאירשם גם ללידה במרכז הטבעי בשיבא, כדי שאם הלידה תהיה בשבת אלד שם, וענת תגיע איתי לשם כדולה (הם לא מאפשרים למיילדת מבחוץ ליילד רק ללוות). וכן נרשמתי ללידה שם.
בשעה טובה תקשרתי לענת ובישרתי לה בשמחה על החלטתי זה היה בשבוע 34 בערך...
בשלב זה ענת אמרה שתבוא לבקר אותי בבית, בסביבה הטבעית שלי והיכן בעצם שהלידה אמורה להתרחש.
ענת הגיעה כשבועיים אח"כ, ועזרה לי לחשוב באיזה חדר נוכל להיות בשעת הלידה. היא העדיפה את הסלון, אבל אני הרגשתי שזה לא כ"כ אנטימי כי הוא חלל פתוח והעדפתי את חדר הילדים שהוא חדר גדול יחסית, ראינו שניתן להוציא את אחת המיטות והלציב במקומה את הבריכה , ועדיין יהיה מקום לשאר הציוד ומזרן שענת אמרה שצריך להכין ליד מיטה.
ענת נתנה לי את רשימת הדברים הנחוצים ללידה, אומר את האמת כשראיתי את כמות חיתולי הבד שרשמה, ואת כמות הרפידות הגדולות הללו ששוכבים עליהם לאחר לידה, חשכו עיני אמרתי לה בחצי הלצה שאני מקווה שלא הולך להיות פה מרחץ דמים.. נראה לי שהיא לא הבינה את החרדה שזה עורר בי.. רק אחרי הלידה, כשב"ה רוב החיתליום והמרפדים נשארו בחבילותיהם, אמרה לי כלאחר יד שבעצם זה לא היה כ"כ קריטי הכמות הזאת... ענת גם אמרה לי שכדאי שתהיה איתי עוד מישהי בלידה כי צריך שיהיו זוג ידיים נוספות. היא המליצה על דולה מקסימה בשם רוני שתהיה שותפה מעולה כי הן עובדות המון יחד והיא גם ממש זולה... ואכן דיברתי גם עם רוני וסיכמתי איתה שהיא גם תהיה נוכחת.
מיד אחרי זה התחלתי להתכונן ללידה במלוא המרץ, מלבד זה שמילאתי את המקפיא בהמון אוכל, כי הרי אני אהיה בבית מיד אחרי הלידה, ויולדת זקוקה לאוכל אמיתי ומזין... ארגנתי את כל דברים ללידה, ערכתי קניות, (קניתי אפילו בגד ים צנוע במיוחד ללידה במים! חח.. הגזמתי לגמרי) כיבסתי את בגדי התינוקות, הייתי לחוצה שהכל יהיה מאורגן, הלחיצה אותי המחשבה שהתינוקת תיוולד ולא יהיה לי במה להלביש אותה. כשיולדים בבי"ח בכל זאת יש יומיים כדי שמישהו יקנה משהו גם אם לא הספקתי להתארגן לפני הלידה, אבל כאן הרי התינוקת נמצאת בבית מיד1 והכל חייב להיות מוכן טיפ טופ. ממש בדמעות מילאתי את הארון בבגדים קטנטנים ורדרדים וממיסים... מהלידה האחרונה שלי עברו כמעט 7 שנים! הודיתי לה' על החסד הגדול הזה ממש בכיתי וקיפלתי בכיתי וקיפלתי... המדף העליון בחדר השינה היה מלא ומאורגן וזה הרגיע אותי מאד. בכל מקרה יההי מה להלביש את הנסיכה בע"ה...
בינתים הייתי עסוקה בהכנות מסוג אחר- קבלת ערויי ברזל, כדי שאגיע להמוגלובין 10 לפחות כי פחות מזה, אסור ללדת בלידת בית, לפי הנוהל של משרד הבריאות.
הגעתי לענת לביקורו נוספת שוב לאחר כשבועיים שלושה, ההרגשה שיש מי שמכירה ואתי ומלווה אותי וגם מכירה את העובר היתה כ"כ מחזקת ומגוננת, שאי אפשר לתאר! ענת תמיד היתה מבסוטה מהדופק של העוברית במוניטור האלחוטי.. גיבורה קטנה היתה קוראת לה...
באמצע שבוע 39, נסעתי עם חברה לכותל להתפלל, וגם סתם לצאת ולהתאוור... זה היה יום שלישי ערב ר"ח תמוז... התפללתי שה' יעזור ותהיה לי חויה טובה מהלידה. כ"כ ביקשתי על זה...
למחרת יום רביעי בשבוע באה אלי ענת שוב לביקור בית, בעצם המפגש האחרון שלנו לפני הלידה בע"ה.
באותו יום פתאום נמאס לי. נמאס לי לסחוב, הייתי עייפה לא ישנתי כמה ליילות, היה חם נורא (ר"ח תמוז..) היו לי צירים שלא הרגשתי שמקדמים אותי לאן שהוא.. ופתאום נכנסתי לייאוש כזה שזהו אני הולכת לסחוב כמו שצריך וכמו שאף פעם לא סחבתי.. ענת הרגיעה אותי ונתנה לי תרגילים לביסוס הראש באגן, לדבריה הראש באמת מאד גבוה.
הייתי נורא עסוקה באותו היום ולא הצלחתי להשלים שינה, ועם זאת הייתי מלאת מרץ לארגן ולארגן.. בדיעבד מסתבר שזה היה כנראה הקינון המפורסם. הבית נשטף ביום הזה ובהק מניקיון.
בלילה היה לי צורך פתאום לבדוק ברשת מה זה בדיוק הפקק הרירי ואיך יודעים אם הוא יצא.. (חוץ מלידה אחת שהוא יצא בחלקו לא ראיתי אותו יוצא באף לידה..) סתם כך.. קראתי תיאור די מבחיל על מראהו (אחסוך אותו מכן..) כמה דקות לאחר מכן בשירותים, אני רואה בדיוק את הפקק הזה, עונה לתיאור במדויק של מה שקראתי! אחד לאחד זה היה ממש מפליא.. לשמחתי לא נאסרנו.
הודעתי לבעלי על ההתקדמות המשמחת, אמנם זה לא אומר כלום ואפשר לסחוב כך עוד כמה שבועות אבל אותי זה בכל זאת שימח הנה מתקדם משהו.
צנחתי למיטה רק ב5:00 לפנות בוקר! ישבתי וגיהצתי וארגנתי דברים עד אז.. (הקינון..) היו לי התקשויות מדי פעם, אבל היו לי ככה לאורך כל התשיעי כך שלא התפעלתי מהם.
פחות משעתיים אח"כ ברבע לשבע, אני מתעוררת מציר די חד... עדיין לא התרגשתי צירים באים והולכים כידוע... להפתעתי הצירים היו ממש סידרים כל 8 דק' ציר יפה וברור... חיכיתי כשעה כדי לראות אם זה באמת משהו רציני, וסמוך לשמונה בבוקר, לאחר שכל הילדים הלכו למוסדות הלימוד שלהם, התקשרתי לענת ואמרתי לה שייתכן ומשהו מתבשל...
ענת הודיעה לי מיד שהיא מתארגנת ליציאה ומודיעה גם לרוני (הדולה) אבל אני הייתי די סקפטית ואמרתי לה שלא תצא אלא שאודיע לה שוב.. והנה הצירים הולכים ומתחזקים ונהיים יותר ויותר צפופים... הבנתי שכנראה זה באמת אמיתי.. בעלי התרגש מאד ואמר שהוא יוצא לתפילה אבל יהיה זמין אם ארגיש צורך שיחזור יבוא מיד.
אני מסתובבת בבית מארגנת אותו סופית, מחליפה מצעים בחדר שינה (כדי שיהיה לי ולנסיכה מקום יפה ונקי לשכב בו.. מגיע לה לא?) מטאטאה את המטבח הנקי יש לציין, מקפלת כביסה ושמה במקום ממש התארגנות שיא, וכמובן מארגנת את חדר הילדים ללידה. בעלי הוציא את המיטה ואני הצעתי את המזרן על הרצפה, על שולחן הכתיבה ההכנתי את כל התיוד הדרוש, והכל היה כ"כ מואר ושקט ושלוו, לא הייתי צריכה לחשוב אם אני צריכה כבר לצאת לבית חולים, הייתי בבית שלי בסביבה הבטוחה שלי, והרגשתי שלווה גדולה, הודו לה' על כך.
בשמונה וחצי התקשרתי לאחותי החמודה שתארך לכך שייתכן והילדים יבואו אליה בצהרים, הרי אם עדיין לא אלד הם לא יכולו לחזור הביתה ונודיע להם לבוא אליה. היא כמובן התרגשה ושמחה מאד.. בשלב הזה היו לי כבר צירים ממש כואבים והייתי חייבת להפסיק כדי להתנועע בסיבובי אגן בכל ציר וציר. בעלי חזר באמצע התפילה כי היה מדי חרד.. ואכן שמחתי לבואו כי זה אכן התקדם במהירות.
התקשרתי לענת, כדי לומר לה שתצא, והיא אומרת לי 'מותק אני כבר בדרך!חמודה כזאת! הבינה מהקול שלי שזה רציני... אי אפשר להסביר כמה זה הרגיע אותי... ההרגשה שהיא כ"כ קשובה לי, כ"כ איתי... דבר אחד היא הזהירה אותי שלא למלא את הבריכה במים בשום אופן עד שהיא באה. היא חששה שאתפתה להכינס לבריכה הקורצת, והחשש הוא שתתפתח לידה מאד מהירה בעקבות הכניסה למים, ואז אלד לבדי בלעדיה...
היה קטע מצחיק- היתה אמורה להיות לי פגישה מאד חשובה ומתוכננת זמן רב מראש לאותו יום, בעבודה... ביקשתי ממנו שיתקשר לבטל ויגיד שאני בלידה, והוא נבוך מזה, ואומר לי, יש לך 4 דק' בין ציר לציר, אז תדברי מהר בעצמך... בדיעבד לא גמרתי לצחוק ממנו על זה.. האשה עם צירים מטורפים תחזיק ביד שעון ותאמר לאדון המכובד מאחורי הקו- הי יש לי בדיוק 4 דק' אז תזדרז פשוט יש לי ציר עוד רגע...
הצירים היו ממש חזקים. לא זכרתי שצירים בשלב כזה כ"כ כואבים, אמרתי לבעלי שכנראה שכחתי מה זה ללדת.. או שכוח הסבל שלי כבר לא מה שהיה...
ב9:40 התקשרה ענת מלמטה וביקשה שבעלי יבוא לעזור להן עם כל הציוד הכבד.
בשלב הזה הרגשתי כבר שמשהו מוזר קורה, זה לא מה שאני זוכרת! אלה כאבים מסוג אחר לגמרי..
ענת נכנסה ואני אומרת לה בחצי חיוך, כנראה שכחתי כבר איך יולדים, ייתכן שסתם באתן, כי אני לא מבינה מה זה הכאבים הללו...
ענת אומרת לי בחיוך מרגיע, הגוף שלך יודע מצוין ללדת והכל טוב, בואי תשכבי רגע על המזרן כדי שנדע איפה את אוחזת... היא מציעה לי לשים אגרופים מאחור כדי שהבדיקה תהיה נעימה יותר, ואז היא בודקת ואומרת בהפתעה, את בפתיחה תשע עם מחיקה מלאה, יש רק שוליים של הצוואר...
היינו בשוק!!! לא פיללנו לכזאת התקדמות מהירה! שמחה גדולה נפלה עלי, הנה ב"ה אני יודעת ללדת, לא לחינם היו כאלה כאבים, זאת לידה אמיתית!
ענת אומרת אין זמן למלא את הבריכה, אבל אם את רוצה את יכולה ללכת למקלחת, וככה הלכנו למאמבטיה שלושתנו. ענת רוני ואני.. התיישבתי על דופן האמבטיה כשרגלי על הדופן השניה, ממש כיסא לידה ענת אומרת...(יש כסא כזה כמו אסלה קטנה שניתן לשבת עליו וללדת בסוג של כריעה, ענת מביאה אותו לכל לידה)
אני יושבת ומזרימה מים בטוש על הבטן, ורוני יושבת מאחורי על שרפרף ומעסה לי את הגב התחתון, העיסויים האלה יו פשוט הצלה.. ענת ישבה לידי עם המוניטור הנייד והקשיבה כל כמה דק' לעוברית המתוקה שלנו. שוב היא היתה מבסוטית ב"ה הדופק מצוין והיא מרגישה מעולה ב"ה!
אחרי כחצי שעה ענת אומרת לי נראה לי שאת כבר יכולה ללדת, אבל אסור במקלחת.. בואי נלך לחדר, היה ממש קשה לעזוב את המים הטובים ברגע ההוא..
הצירים היו צפופים וחזקים והרגשתי לחץ מטורף. ענת בדקה אותי ואמרה יאלה אם את מרגישה צורך את יכולה ללחוץ... כרעתי על המזרן, הידיים והראש שלי שעונים על המיטה מקדימה (המזרן היה מונח על הרצפה לרוחב המיטה) וענת ורוני מאחורי, ענת מסתכלת ומעסה את המקום בשמן כדי שלא יהיו קרעים ורוני מעסה לי את הגב, הן היו מלאכיות! הרגשתי איך הן איתי לגמרי. בכל נפשן ומאודן... ביקשתי שישימו לי סיר קטן מתחת לטוסיק כדי שאם יהיו פאדיחות לא יהיו על המזרן.. וככה הרגשתי חופשית יותר ללחוץ, לחיצה אחת ובום, המים יורדים, ב"ה מים נקיים ויפים! (אם זכור לכן היה לי לחץ ממים מקוניאלים בשלב הזה שאין מה לעשות חוץ מאשר להזעיק את מד"א, כי אמורים להתפנות לבי"ח במקרה של מקוניום) זאת בהחלט היתה הקלה. ישבתי שם ולחצתי, הרגשתי ממש את הקב"ה איתי, השכינה שהיא למראשות היולדת היתה שם, התחננתי אליה בלי לדבר ביקשתי שיעזור לי כבר ללדת כי הכאבים הללו קשים, ואני נגרמת פשוט הרגשה של קריעה... ב3 לידות היה לי אפידורל בשלב הזה ולא הרגשתי את הצריכה כמו כוויה ממש מהלחץ של הראש, (אמנם בלידה הרביעית זאת הטראומתית הייתי עם טשטוש כך שהרגשתי את הכאבים אבל הייתי מטושטשת ולא ממש ממוקדת כדי לתת להם שם...) אמרתי לעצמי שאני חייבת ללחוץ כי אין לי פשוט ברירה, אני חייבת לסיים את הכאב הזה...
עשר דקות של לחיצות והנה אני רואה את הראש יוצא!! ממש רואה את הבת שלי יוצאת ממני!!! אני זוכרת את הפנים שלה במדויק ברגע הזה (לא יאמן אבל בטיפשותי הסתכלתי למי היא דומה באף...תסביך אף יש לי) בגלל התנוחה הזאת, יכולתי ממש לראות אותה יוצאת, אי אפשר לתאר את זה במילים. פשוט אי אפשר...
ואז היא נולדה לגמרי. והיתה מונחת בידיה של ענת לידי על המזרן.. הכאב הצורב פסק, ואני הייתי בהיי...
החדר היה בהיר ומואר אני ב"ה בסדר והתינוקת המושלמת הזאת עלי, זה היה מושלם. חסד, חסד.
בעלי שתבינו בכלל לא היה בחדר.. הוא לא האמין שזה כ"כ קרוב! קראנו לו מיד.. והוא הגיע דומע כולו...
מסתבר שחבל הטבור היה קצר מאד, והיא לא יכלה להגיע כשהיא עדיין מחוברת אל השד, זה היה אינסטינקט ראשוני שלי, להצמיד אותה אלי לשד... אבל זה לא התאפשר, ענת הניחה אותה עלי על הבטן, והגברת צרחה בזעם! אואה איזה צרחות!! כאילו התאכזבה לגלות את העולם הזה.. חיכתה למשהו אחר לגמרי...
ככה חיכינו נרגשים ומאושרים עד שחלב הטבור היה לבן לגמרי, ואז ענת חתכה אותו והקריבה אותה אלי.. היא היתה כזאת מתוקה וצורחת! אמנם היא היתה עטופה בשמיכונת קטנה ועל הגוף שלי, אבל כנראה הרגישה עדיין חשופה מהעולם הזה שבחוץ, היא הפסיקה לבכות רק לאחר כחצי שעה כשענת הלבישה אותה, בדיעבד ענת אמרה שבלידות טבעיות התינוקות לעיתם צורחים יותר מאשר לידות עם אפידרול שקצת מסמם אותם! ובלידות הטבעיות הם שטופים באדרנלין מגוף האמא שגורם להם לצווח בקול.
כמובן שהתקשרנו לכולם, אמא שלי לא האמינה שאכן עשיתי את זה וילדתי בבית (הרי לא ממש שיתפתי אותם כי אבא שלי רק שמע על הרעיון והתנגד בתוקף..) היא נשמעה נרגשת והגיעה לביקור ממש מיד... התקשרנו למוסדות הלימוד של הילדים וסיפרנו להם, אמרנו להם ללכת לסבתא לאחר הלימודים.
למרות שסיכמנו שלא לומר לאף אחד שהלידה התרחשה בבית, בעלי היה מוף רגשות והיה לו מאד חשוב לשתף את הוריו וכמובן שנעתרתי לו ונתתי את הסכמתי.. בסופו של דבר סירנו לכל האחים והאחיות שלנו.
ענת ורוני המקסימות הורו לי לשכב על המזרן ולא הרשו לי לקום לפני חלוף שעתים וחצי מהלידה. הן הגישו לי שוקו חם וטעים עם עוגיות, והכריחו אותי לאכול למרות שמרוב אדרנלין פלא רציתי להכניס שום דבר לפה... הרגשתי ב"ה כ"כ טוב וכ"כ בהי שפשוט לא הבנתי מה הן מכריחות אותי לשכב.. אני הרי מרגישה מעולה...
אבל כשקמתי הרגשתי בפתאום היטב שאני יולדת.. בדמיוני הייתי אותה אחת שנכנסה ללדת פה לפני שעתיים, בגלל הסביבה הבייתית לא הרגשתי חולה, אבל הגוף כמובן היה זקוק למנוחה שלו.
רוני החמודה חיכתה לי ליד האמבטיה כדי שאם אזדקק לעזרה היא תהיה שם.
וככה רחוצה ונקיה נכנסתי למטה שלי בחדר השינה הנקי והמוצע במצעים נקיים, כשהניסכונת שוכבת לידי (במיטה הצמודה של בעלי) כשכובע קטן שהביאה ענת לראשה ועליו כתוב: BORN@HOME.
בחדר שילדתי בו לא ראו זכר ללידה, ענת ואמא שלי הכניסו את כל הדרוש כביסה למכונה, הן ניקו את השאר והבית היה נקי ורענן.
איך ה' שמע את התפילות שלי! ממש ענה לכל פרט ופרט בחששות שלי! הלידה היתה ביום שהבית נצץ מניקיון בשעה שהילדים ממילא לא היו בבית, החדר היא כ"כ מואר ויפה, והעיקר הלידה היתה נהדרת ומיוחדת וענתה לכל הציפיות שלי והרבה יותר! הילדה המקימונת הזאת היא מתנה מה' יתברך! כמו שאני אומרת לא סתם מתנה אלא שהוא שלח אותה ממש עטופה בנייר מבריק עם סרט..
.
כאלה חסדי ה' אי אפשר לתאר כמה! זאת החויה הכי יפה בחיי עד כה! פעם שמעתי מאשה אחת שהימים היפים ביותר בחייה היו יום נישואיה, ימי הולדתם של ילדיה, ורק אח"כ ימי החתונות של ילדיה. אני תמיד חשבתי לעצמי שאו שהיא מגזימה, או שהיא לא כ"כ בסדר.. מי יכול להנות מלידה כמו מחתונה של ילד? ברור שחתונה הרבה יותר מהנה, את מרגישה טוב, את מגיעה לשלב שאת רואה את הפירות הועיקר את לא סובלת!
והנה אני בחסדי ה' הגלויים, יכולה לומר בפה מלא, שהלידה היתה כ"כ נפלאה ומושלמת, וכן! היו כאבים, חזקים מאד אפילו, ועדיין זאת היתה חויה מרוממת שאני מחכה כבר לחוות לידה שוב...
ואי אפשר לתאר את הקשר המיוחד גם של בעלי ליצורה הפספוסה הזאת ישר מרגע הלידה. כי הוא היה שותף לטיפול בה, הוציא לי אותה בבקרים כדי שאוכל להשלים שינה, ובכלל שותף פעיל
, מה שלא היה בשום לידה אחרת כי הייתי בבי"ח ואח"כ אצל אמא שלי, וגם כשחזרתי תמיד הוא אמר שהגיל הזה לא מדבר אליו.. אבל הפעם ב"ה זה היה שונה לגמרי. וכמובן גם עלי זה השפיע, אבל זה סיפור אחר.
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!
זה ממש נכס, שהכל כתוב לך לזיכרון.
