קודם כל צריך להבין שהוא נולד והיה לבד, הכל היה שלו. הילד השני נולד למציאות בה יש שניים, ולכן טבעי לו להתחלק מאשר לילד הראשון. דבר נוסף, הוא לא חייב לתת הכל.. יש דברים שהם שלו וזה לגיטימי.

כן הייתי אומרת נחמד לנו לשחק כשאנחנו חולקים ונותנים אחד לשני

הייתי נותנת לילדים להסתדר בעצמם, והילד הגדול יבין לבד מהן ה"תוצאות.." ויחליט בהתאם לזה מה טוב ונכון

הכל היה שלו עד עכשיו. ויש המון צעצועים התפתחותיים כאלו, שאני לא הולכת לקנות פעמיים. ונכון שהם היו שלו, אבל גם לקטן מגיע! זה לא כל כך גיל שהקטן לוקח לו  אלא אני מניחה צעצועים בפני הקטן, והבכור פשוט לא נותן לי להניח בפניו אף משחק ('זה שלי!! לא אמא זה שלי!!' ) חוץ מדברים שהוא כבר שכח שהם שלו (מובייל, אוניברסיטה וכדומה, ואנחנו כבר רוצים להמשיך הלאה..

אני יודעת שזה נושא רגיש ונכנס לחייו עוד יצור קטן שהוא לא בדיוק הזמין.. אבל עדין..

ומוסיפה שאם ירצו יוכלו לשחק ביחד

כמו ללמד את האח לשחק או שיבחר צעצוע מסוים שהוא נותן לאח.

אצלנו עם הבכור, עוד טרום הילדים הבאים, בכל פעם שקניתי משהו, הדגשתי שזה בשביל המשפחה שלנו.

לפעמים הוא היה שואל: אמא זה שלי? ועניתי כן, וגם שלי וגם של אבא, של כל המשפחה שלנו.

אא"כ- זה משחק שקניתי במיוחד בשבילו ביום ההולדת.

גם כשקונה כיום משחקים לבית-משתדלת לנהוג כך וזה חוסך לי הרבה מריבות בנושא, אם יש ריב על משחק אנו לרוב עושים תורות או פתרון דומה של פשרה. 

במתנות האפיקומן שכולם קיבלו הדגשנו שמי שקיבל- אחראי על המשחק אך כל האחרים רשאים לשחק בו. הוא יכול לדוגמא להיות אחראי על סדר התורות. הם מתלהבים בהתחלה מהתפקיד אך תוך כמה ימים לרוב המשחק הופך לכללי.

גם כאן- אולי כדאי לומר לבכור בטון נחרץ שמשחקים א, ב, ג וכו' הם לא שלו אלא של כל הבית ולכן כולם יכולים לשחק. אמא ואבא קנו לכולם.  

כמובן להגדיר בקול רם גם מה שלו באופן בלעדי כדי שלא יזדעזע מדי מהאמירה. (לזכור שהקטן יגדל וירצה לשחק גם במשחקים האחרים בהמשך- אז לחשוב בתבונה מה את מחליטה ששלו, תוך  הסתכלות על העתיד ועל יכולת האכיפה של הענין)  יכול להיות שבפעם הראשונה הוא יהיה בהלם מההפקעת הרכוש - אך בחזרה על המשפט מדי כמה ימים העניין יופנם.

בבית הוא גם בונה את המתחם האישי שלו, וחשוב לא לטשטש לו את זה

הבנתי שהדוגמא קשורה לשאלה שנשאלה.. לא? אני חושבת שזה מעבר לזה שקשה לו, ויתמודד. זה פשוט לפעמים לא נכון להתעקש על דברים כאלה, אבל מותר לחלוק

תארי לך שבעלך היה חלילה מביא אישה חדשה הביתה, ואומר לך שאת חייבת לחלוק איתה את הבגדים שלך, את התכשיטים שלך, את האוטו שלך, את החפצים שלך...

היית בטח רוצה להרוג אותה.

ככה בדיוק ילד מרגיש. מבחינת ההיקשרות של ילד והורה מבחינתו זאת אותה עוצמת קשר.

מה שכן אפשר לעשות-

לחשוב על הצורך של הילד הגדול ולמלא את הצורך בדרך אחרת, ככה שהוא לא יצטרך להגן על הטרטוריה שלו כדי להרגיש שייכות.

למשל-

אפשר להראות לו תמונות כשהוא היה בגיל של הקטן ושיחק במשחקים מסוימים.

לספר לו כמה הוא שיחק בהם יפה.

להגיד לו- כמה גדלת ב"ה, אני כל כך שמחה. ב"ה עכשיו אתה גדול יותר ויש לך משחקים של גדולים. לקחת 2 ארגזים ולשאול אותו- מה של קטנים ומה של גדולים? למיין איתו ביחד. ואולי להזמין אותו לקנות משחק אחד חדש של גדולים שיהיה שלו (אפשר גם סתם סוג של מכונית קטנה בכמה שקלים)

אח"כ לשאול אותו- הנה משחקים של תינוק, למי ניתן אותם? מי אוהב משחקים של תינוקות?

בשלב יותר מאוחר אפשר להציע משחק משותף. נניח לקשקש ברעשן עם התינוק וליצור אינטרקציה, ולהזמין את הבכור להצטרף, וככה ללמד אותו ליצור משחק משותף.

אצלנו בבית יש דברים שהם של כולם, ודברים שהם פרטיים של כל אחד. הרבה פעמים אני מעודדת את הגדול להעביר לאמצעית. כמובן בנחת ובשמחה. חשוב שילד ירגיש שיש לו משהו שהוא שלו, זה חשוב מאוד לתחושת הביטחון של הילד ולהתפתחות מנטלית תקינה. בבית הורי היה לכל אחד מאיתנו מגירה משלו ששם היו הדברים שהם רק שלו וכל השאר היה של הבית, אם היה לי מקום בבית למגרות נוספות גם הייתי עושה ככה. 

דבר נוסף- יכול להיות שהוא צריך משחקים חדשים? אצלי האמצעית בת שנתיים וחצי והקטנה חצי שנה והם משחקים במשחקים שונים לגמרי.

ובאופן כללי אני נמנעת כמה שאני יכולה מדרישות. מודה שלפעמים אני מאבדת את זה, בעיקר כשאנחנו מחוץ לבית וקשה לי להשתלט עליהם לא בסביבה הטבעית. אבל באופן כללי כשמבקשים בצורה ישירה זה מעורר את הרצון הנגדי של הילד במיוחד בגיל הזה, גם לנו יש רצון נגדי. אני מתכוונת, שברגע שמבקשים תמיד יש משהו בלב שגורם לנו להתנגד. אני מבקשת בדרכים עקיפות. נניח אם הוא שכח את האור בשירותים אני אומרת "האור". או נניח אם לא פינה את הצלחת אני אומרת "המקום של הצלחת בכיור".

בהצלחה...

אולי תנסי לגרום להם לשחק יחד? או לחילופין לשכנע את הבכור להסביר לקטן איך לשחק וכך הוא ימשיך וישלב אותו במשחק בצורה טבעית יותר ובשלב מסוים יתנדב לכך בעצמו מאחר וירגיש אחראי

במקרים כאלה נגיד הילד צווח "זה שלי",

אני ישר אומרת לו- "נכון זה שלך הצעצוע הזה... שלך נכון? אתה מאד אוהב לשחק עם זה. שיחקת בזה הרבה עוד ממתי שהיית ממש ממש קטן...לחצת פה ככה ופה ככה ואז זה מנגן נכון?" וכו' בקיצור קודם כל להוריד את החרדה שלו סביב זה שזה שלו או לא שלו. הרי זה לא באמת משנה ההגדרה של מי זה. (לפחות לא בגילאים האלה...)

אח"כ אפשר להתקדם הלאה ולהגיד לו ,הנה בוא נשחק ביחד ונראה לאח שלך איך משחקים בזה. לוחצים פה ואז פה...". "לאאאא זה שלי"... "נכון בטח זה שלך נכון. אנחנו יודעים... עכשיו בוא נראה לו איך משחקים...עושים ככה וככה..." וכו'

חוץ מזה עכשיו אפשר גם להסיח קצת את דעתו ולהוציא עוד איזה משחק של גדולים יותר ולעניין אותו. להגיד לו "בוא נוציא את זה. זה מתאים לילדים גדולים בוא תראה מה עושים עם זה".

בד"כ (גם בגיל קצת יותר גדול) ברגע שמוציאים את הרוח מהמפרשים ומסכימים איתו שזה שלו זה מוריד את כל העניין סביב הנושא ומהר מאד הם עוברים למשהו אחר.

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.