קודם כל צריך להבין שהוא נולד והיה לבד, הכל היה שלו. הילד השני נולד למציאות בה יש שניים, ולכן טבעי לו להתחלק מאשר לילד הראשון. דבר נוסף, הוא לא חייב לתת הכל.. יש דברים שהם שלו וזה לגיטימי.

כן הייתי אומרת נחמד לנו לשחק כשאנחנו חולקים ונותנים אחד לשני

הייתי נותנת לילדים להסתדר בעצמם, והילד הגדול יבין לבד מהן ה"תוצאות.." ויחליט בהתאם לזה מה טוב ונכון

הכל היה שלו עד עכשיו. ויש המון צעצועים התפתחותיים כאלו, שאני לא הולכת לקנות פעמיים. ונכון שהם היו שלו, אבל גם לקטן מגיע! זה לא כל כך גיל שהקטן לוקח לו  אלא אני מניחה צעצועים בפני הקטן, והבכור פשוט לא נותן לי להניח בפניו אף משחק ('זה שלי!! לא אמא זה שלי!!' ) חוץ מדברים שהוא כבר שכח שהם שלו (מובייל, אוניברסיטה וכדומה, ואנחנו כבר רוצים להמשיך הלאה..

אני יודעת שזה נושא רגיש ונכנס לחייו עוד יצור קטן שהוא לא בדיוק הזמין.. אבל עדין..

ומוסיפה שאם ירצו יוכלו לשחק ביחד

כמו ללמד את האח לשחק או שיבחר צעצוע מסוים שהוא נותן לאח.

אצלנו עם הבכור, עוד טרום הילדים הבאים, בכל פעם שקניתי משהו, הדגשתי שזה בשביל המשפחה שלנו.

לפעמים הוא היה שואל: אמא זה שלי? ועניתי כן, וגם שלי וגם של אבא, של כל המשפחה שלנו.

אא"כ- זה משחק שקניתי במיוחד בשבילו ביום ההולדת.

גם כשקונה כיום משחקים לבית-משתדלת לנהוג כך וזה חוסך לי הרבה מריבות בנושא, אם יש ריב על משחק אנו לרוב עושים תורות או פתרון דומה של פשרה. 

במתנות האפיקומן שכולם קיבלו הדגשנו שמי שקיבל- אחראי על המשחק אך כל האחרים רשאים לשחק בו. הוא יכול לדוגמא להיות אחראי על סדר התורות. הם מתלהבים בהתחלה מהתפקיד אך תוך כמה ימים לרוב המשחק הופך לכללי.

גם כאן- אולי כדאי לומר לבכור בטון נחרץ שמשחקים א, ב, ג וכו' הם לא שלו אלא של כל הבית ולכן כולם יכולים לשחק. אמא ואבא קנו לכולם.  

כמובן להגדיר בקול רם גם מה שלו באופן בלעדי כדי שלא יזדעזע מדי מהאמירה. (לזכור שהקטן יגדל וירצה לשחק גם במשחקים האחרים בהמשך- אז לחשוב בתבונה מה את מחליטה ששלו, תוך  הסתכלות על העתיד ועל יכולת האכיפה של הענין)  יכול להיות שבפעם הראשונה הוא יהיה בהלם מההפקעת הרכוש - אך בחזרה על המשפט מדי כמה ימים העניין יופנם.

בבית הוא גם בונה את המתחם האישי שלו, וחשוב לא לטשטש לו את זה

הבנתי שהדוגמא קשורה לשאלה שנשאלה.. לא? אני חושבת שזה מעבר לזה שקשה לו, ויתמודד. זה פשוט לפעמים לא נכון להתעקש על דברים כאלה, אבל מותר לחלוק

תארי לך שבעלך היה חלילה מביא אישה חדשה הביתה, ואומר לך שאת חייבת לחלוק איתה את הבגדים שלך, את התכשיטים שלך, את האוטו שלך, את החפצים שלך...

היית בטח רוצה להרוג אותה.

ככה בדיוק ילד מרגיש. מבחינת ההיקשרות של ילד והורה מבחינתו זאת אותה עוצמת קשר.

מה שכן אפשר לעשות-

לחשוב על הצורך של הילד הגדול ולמלא את הצורך בדרך אחרת, ככה שהוא לא יצטרך להגן על הטרטוריה שלו כדי להרגיש שייכות.

למשל-

אפשר להראות לו תמונות כשהוא היה בגיל של הקטן ושיחק במשחקים מסוימים.

לספר לו כמה הוא שיחק בהם יפה.

להגיד לו- כמה גדלת ב"ה, אני כל כך שמחה. ב"ה עכשיו אתה גדול יותר ויש לך משחקים של גדולים. לקחת 2 ארגזים ולשאול אותו- מה של קטנים ומה של גדולים? למיין איתו ביחד. ואולי להזמין אותו לקנות משחק אחד חדש של גדולים שיהיה שלו (אפשר גם סתם סוג של מכונית קטנה בכמה שקלים)

אח"כ לשאול אותו- הנה משחקים של תינוק, למי ניתן אותם? מי אוהב משחקים של תינוקות?

בשלב יותר מאוחר אפשר להציע משחק משותף. נניח לקשקש ברעשן עם התינוק וליצור אינטרקציה, ולהזמין את הבכור להצטרף, וככה ללמד אותו ליצור משחק משותף.

אצלנו בבית יש דברים שהם של כולם, ודברים שהם פרטיים של כל אחד. הרבה פעמים אני מעודדת את הגדול להעביר לאמצעית. כמובן בנחת ובשמחה. חשוב שילד ירגיש שיש לו משהו שהוא שלו, זה חשוב מאוד לתחושת הביטחון של הילד ולהתפתחות מנטלית תקינה. בבית הורי היה לכל אחד מאיתנו מגירה משלו ששם היו הדברים שהם רק שלו וכל השאר היה של הבית, אם היה לי מקום בבית למגרות נוספות גם הייתי עושה ככה. 

דבר נוסף- יכול להיות שהוא צריך משחקים חדשים? אצלי האמצעית בת שנתיים וחצי והקטנה חצי שנה והם משחקים במשחקים שונים לגמרי.

ובאופן כללי אני נמנעת כמה שאני יכולה מדרישות. מודה שלפעמים אני מאבדת את זה, בעיקר כשאנחנו מחוץ לבית וקשה לי להשתלט עליהם לא בסביבה הטבעית. אבל באופן כללי כשמבקשים בצורה ישירה זה מעורר את הרצון הנגדי של הילד במיוחד בגיל הזה, גם לנו יש רצון נגדי. אני מתכוונת, שברגע שמבקשים תמיד יש משהו בלב שגורם לנו להתנגד. אני מבקשת בדרכים עקיפות. נניח אם הוא שכח את האור בשירותים אני אומרת "האור". או נניח אם לא פינה את הצלחת אני אומרת "המקום של הצלחת בכיור".

בהצלחה...

אולי תנסי לגרום להם לשחק יחד? או לחילופין לשכנע את הבכור להסביר לקטן איך לשחק וכך הוא ימשיך וישלב אותו במשחק בצורה טבעית יותר ובשלב מסוים יתנדב לכך בעצמו מאחר וירגיש אחראי

במקרים כאלה נגיד הילד צווח "זה שלי",

אני ישר אומרת לו- "נכון זה שלך הצעצוע הזה... שלך נכון? אתה מאד אוהב לשחק עם זה. שיחקת בזה הרבה עוד ממתי שהיית ממש ממש קטן...לחצת פה ככה ופה ככה ואז זה מנגן נכון?" וכו' בקיצור קודם כל להוריד את החרדה שלו סביב זה שזה שלו או לא שלו. הרי זה לא באמת משנה ההגדרה של מי זה. (לפחות לא בגילאים האלה...)

אח"כ אפשר להתקדם הלאה ולהגיד לו ,הנה בוא נשחק ביחד ונראה לאח שלך איך משחקים בזה. לוחצים פה ואז פה...". "לאאאא זה שלי"... "נכון בטח זה שלך נכון. אנחנו יודעים... עכשיו בוא נראה לו איך משחקים...עושים ככה וככה..." וכו'

חוץ מזה עכשיו אפשר גם להסיח קצת את דעתו ולהוציא עוד איזה משחק של גדולים יותר ולעניין אותו. להגיד לו "בוא נוציא את זה. זה מתאים לילדים גדולים בוא תראה מה עושים עם זה".

בד"כ (גם בגיל קצת יותר גדול) ברגע שמוציאים את הרוח מהמפרשים ומסכימים איתו שזה שלו זה מוריד את כל העניין סביב הנושא ומהר מאד הם עוברים למשהו אחר.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....