כרמל התחיל לשמוע קולות כשהיה בן אחת עשרה. הם דיברו אליו, בשקט, סודות של גדולים. הוא אטם את האוזניים ובכה, כי רצה לחיות כמו פעם כשהכול היה בסדר, אבל הקולות בתוך הראש שלו צווחו לו סודות של גדולים.
אבא אמר שיישב לשולחן לאכול עם כל המשפחה, אבל כרמל פשוט לא יכל להסתכל באחים הגדולים שלו. ובאימא.
גם באבא לא, הוא נזכר אם הוא ממש מתאמץ.
בגיל אחת עשרה כרמל היה ילד קטן ועצוב, שקולות בתוך הראש שלו לחשו לו סודות של גדולים.
הם סיפרו לו על הזיות, על אנשים שאוכלים ילדים. הם סיפרו לו על מפלצות ועל חרבות של אבירים.
וכרמל רעד מפחד. ומבושה.
דברים שרק לגדולים מותר לשמוע, רק להם מותר לומר, והראש שלו, אוי הראש שלו ההולך ומתפוצץ.
הוא זוכר פעם אחת, חודש לפני גיל שתים עשרה. הוא זוכר את עצמו יושב בפינת החדר, צמוד לקיר, מיבב בשקט תחינות לאלוהים.
תפסיק את זה! צרח הלב שלו. אני רוצה למות.
ואז התחילו ההכנות לבר מצווה. אבא רצה אירוע גדול ומפואר, כי בכל זאת, בן זקונים.
אימא התקשרה לאולמות ולקייטרינג של היישוב, וכרמל הלך ודעך בתוך עצמו.
הקולות השתנו. לא עוד לחישות באמצע הלילה. עכשיו אלו היו צעקות. צעקות של הלעיסות של אימא, הסנדלים של אבא, מקשי המקלדת של אחותו הגדולה יפעת.
כרמל אטם אוזניים ובכה, והיה רק בן שתים עשרה וחצי, אבל בסוף זה נגמר.
חגיגת בר המצווה עברה, ובאותו הלילה הלך כרמל אל הדוד שלו.
דוד אהרן היה מוזיקאי דגול ורב מחונן. הוא ליטף את כרמל בלחי ואמר לו שלא ידאג, כי אלוקים בשמיים שומר עליו, והרי כרמל בטח יודע, איפשהו עמוק בלב הגדול שלו, מה אלוקים רוצה.
וכרמל הנהן ומחה דמעה סוררת, ואמר שהוא צריך להפסיק-
אבל דוד אהרן עצר אותו באמצע המשפט. אל תגיד לי מה אתה צריך, אמר הדוד.
מספיק שאמרת לי מה אתה רוצה.