בס"ד

עליתי היום לאוטובוס אחרי שחכיתי לו חצי שעה
(טכנית חכיתי לקו אחר ועליתי עליו מחוסר בררה)
הייתי סחוטה מעייפות ומבולבלת
צריך לציין שלא ברור אם יש לי בעיות שמיעה או קשב וריכוז מאוד לקויים אבל המציאות היא שהרבה פעמים אני לא קולטת מה אומרים לי
בכל אופן עליתי לאוטובוס
שמתי את הרב קו על המכשיר לקחתי את הקבלה ואז זרקתי אותה לפח
והנהג אמר לי משהו אני לא יודעת מה
אבל מהשפת גוף שלו והטון חשבתי שהוא רוצה שאדחוף את זה פנימה כדי שזה לא יפול
הפח היה קצת עמוס
אז דחפתי
והוא שוב אמר משהו
ודחפתי עוד יותר
ופתאום אני קולטת שהוא בכלל אמר שהפח גם ככה עמוס וזה לא פח לקבלות אז שאקח את זה לעצמי ואשב כבר
בלי לחשוב התחלתי לנסות לקחת את הקבלה חזרה
אבל הוא אמר לי שזה כבר לא משנה ושאלך
והלכתי תוך שמישי נועצת בי מבט משתתף בצערי
אחרי שהתיישבתי הבנתי משהו
פעם דבר כזה היה הורס לי את היום
כל היום הייתי מרגישה מטומטמת כי הוא אמר לי ולא קלטתי
ומושפלת כי ניסיתי להוציא את הקבלה
והייתי מריצה את התרחיש הזה בראש עשרות פעמים
ומחיסרת את עצמי על מה כולם חשבו
ולמה אני לא שומעת כמו שצריך
בטח הייתי מתמלאת שנאה
בתקופות גרועות יותר
השנאה הייתה מתפשטת למימד מפלצתי
הייתי אומרת שאני טיפשה ובחיים לא אצליח לעשות דברים כמו שצריך
שהחיים שלי נועדו לכישלון
ובכלל שאני לא רוצה לחיות
כי מי יכול לחיות יום יום בחברת אדם שהוא שונא כל כך
איך אשא את הסבל שבחיים רעים כאלו
הייתי מגיעה למחשבות אובדניות מצעקות של נהג
ואני לא מזלזלת בעצמי של אז
אפילו לא קצת
בדרך המוזרה שהסתכלתי על העולם לא היה דבר הגיוני מזה
לא הייתי טיפשה הייתי מסכנה
ולפעמים אני עדיין מסכנה
שכן כשהבנתי את כל זה אוטומטית נשטפתי באותה בושה שרק רגע לפני כן שיבחתי את עצמי על שלא הרגשתי
ואז נשמתי עמוק ואמרתי שזה בסדר
מותר להתבייש
ומותר לי לא לשמוע או להתרכז או אנאערף מה
ושאנשים יחשבו מה שהם רוצים
מותר לי לכאוב
אבל אני לא צריכה
שמתי הכל בקופסא קטנה של פרופורציה ונשמתי החוצה את הכאב

אז זאת שירה של היום
אני עדיין חורקת
לא השארתי את של פעם לגמרי מאחור
אולי אף פעם לא אשאיר
אבל איזו התקדמות זאת
כל הכבוד לי
גדלתי