אבל באלי. דווקא כי אני כל כך מבינה.
הכי הכי נורא זה- להיות לבד בין אנשים.
זה רק מגביר את תחושת האפסות, אם היא קיימת. ואם היא לא, אז היא נוצרת, לא משנה איך ובאיזו צורה- אבל היא נוצרת.
וזה מגביר את התחושה הכבדה הזאת שכבר במילא קיימת. והנשימה של השפיות שכבר במילא מקרטעת, ממשיכה יותר ויותר. וזה נהיה חם. וחונק. וסוגר. ומעיק. ואלוקים, באלי לצרוח, לשחרר את כבלי המחשבות ואת כבלי עצמי; כבלי עצמי הם הכי מתישים, הכי. היצר הרע הזה עובד שעות נוספות ועובד עלינו. הוא מאכיל את הראש ואת הלב, ואנחנו כמו טמבלים, רצים אחריו, מספקים לו את מבוקשו.
בין הלבד הזה, החכמה היא למצוא מקום אחד, אפילו כסא שבור, מבנה רעוע, אבל משהו- כמו להאחז בו. לדבוק בו. להאמין בו- בעצמך. בנקודה אחת.
החכמה היא להתבונן באולי אולי מעט טוב שאולי אולי יש לי ופשוט אני כל כך שקועה עד שלא שמתי לב?
לנסות למצוא בתוך מצולות הים, קרש לאחוז בו.
וזה הכל אבל הכל עניין של עבודה עצמית מטורפת.
אבל את חזקה. אני יודעת. את יודעת.
סליחה שחפרתי. היה לי חשוב.