תמיד מדברים על מושגים של אהבה. ונתינה. הקרבה למען השני.
מדברים על כך שצריך לתת לשני מעצמנו, להקריב ממנו-למענו.
לחבק כשצריך. להכיל, להבין, לאהוב.
לפעמים מרוב שאנו זוכרים לתת אנחנו שוכחים קצת לקבל.
כלומר, לתת מעצמנו-לעצמנו. כן, ממש כך.
לזכור שגם לנו מותר מידי פעם לטעות; לדעת לחבק את עצמנו.
להכיל, להקשיב לקול הפנימי שלנו.
לדון לכף זכות, לא להכאיב לעצמנו בזכרונות מיותרים.
מותר גם לפרגן מידי פעם.
במחמאות, לעשות משו שאנחנו אוהבים. בפינוק קטן.
אהבה עצמית. זה בכלל הבסיס לכל הקשרי-אנוש שלנו.
אני לא מזלזלת חלילה בנתינה לאחר.
אני רק חושבת שהנתינה מולדת רק אחרי שאנו לומדים לתת לעצמנו,
לא פחות ממה שאנחנו נותנים לאחר.
