רגעים רחוקים של לפני שבת.
הציפורים בחוץ קוראות את קולם כרגיל והמכוניות ממשיכות על הכביש החם שסלול בחוץ. השעה כבר שעה מאוחרת וסמוך לבוא המלכה, מין תמצית של השבוע שחלף עבר לו וההסתכלות עליו נדמית כמו נשיפה כזאת, שבקושי תופסים את ההתקדמות שלה והיא חולפת בין המעשים כמעט בלי משים. עולה מתוך המחזוריות של סערת הדמים הגודשים את הגוף בעורקים הראשיים, ורידים ונימים, מתוך החום שנע בפנים בגלים, לוהט בלבת כבשן וזורם הלאה, אל חדרים אוריריים וגדולים, משאבה של קיום, אוחזת בעוד יסוד ומשלבת אותם ביחד, אש פנימית, מים ואוויר בריאות, מתנפחות וצונחות בריקוד מתמיד שכזה מסדרות את ההכנה אל..
והכל זורם הלאה ונשפך לו אל הפה בצורה של אוויר חם שפורט על מיתרים דקיקים, עדינים של צורות. והגגים ורוח יוצאים ממנו ונשארת אות באוויר, עליה מלבישים ניקוד, צורת הטיה עוטפת, כמו מעיל עבה ביום חורף גשום, שיהיה לה מקום ואפשרות לצאת החוצה ומרחיפים אותה בהצמדה של עוד אותיות שנוטפות החוצה מהפה שמתרכבת למילה ולמשפט.
מילים מכל מיני סוגים, חלקם באמת ככה מבפנים, לא עברו שורות של חוצצים וכלאים. ורגע כזה של לפני שבת שהכל, רוגע ולחץ מתערבבים בקדרה של אתה, לסכם ככה שבוע במספר אותיות, זה קשה, זה מאמץ גבוה, מתמיד ושורף, ואיך אפשר בכלל?! תחושות ורצונות, הרגשות ומחשבות לרגעים מספר בודדים, היה שבוע מעורבב, מעורבב ומסובב במחשבות. אור וחושך. וצבעים. ובלי תשובות לשאלות עומדות..כי הן לא רק שאלות,הן תמיד מהולות מידי בעצמך.
והכתיבה לא לוקחת. ולא פועלת, אולי צריך למלא אותה באדמה, מעשית שכזאת, או להחליף את האש למתאימה ולוהטת או הוא. ואני?. והיא עוד כבר. רגע, היא נכנסת ובאה בשמלה הדורה ופורסת אותה על כולם והדוד נכנס לו אל הכלה, מחבק אותה בין זרועותיו, מעניק מאורו והיא מאורה.
ושבת נכנסה.
הציפורים בחוץ קוראות את קולם כרגיל והמכוניות ממשיכות על הכביש החם שסלול בחוץ. השעה כבר שעה מאוחרת וסמוך לבוא המלכה, מין תמצית של השבוע שחלף עבר לו וההסתכלות עליו נדמית כמו נשיפה כזאת, שבקושי תופסים את ההתקדמות שלה והיא חולפת בין המעשים כמעט בלי משים. עולה מתוך המחזוריות של סערת הדמים הגודשים את הגוף בעורקים הראשיים, ורידים ונימים, מתוך החום שנע בפנים בגלים, לוהט בלבת כבשן וזורם הלאה, אל חדרים אוריריים וגדולים, משאבה של קיום, אוחזת בעוד יסוד ומשלבת אותם ביחד, אש פנימית, מים ואוויר בריאות, מתנפחות וצונחות בריקוד מתמיד שכזה מסדרות את ההכנה אל..
והכל זורם הלאה ונשפך לו אל הפה בצורה של אוויר חם שפורט על מיתרים דקיקים, עדינים של צורות. והגגים ורוח יוצאים ממנו ונשארת אות באוויר, עליה מלבישים ניקוד, צורת הטיה עוטפת, כמו מעיל עבה ביום חורף גשום, שיהיה לה מקום ואפשרות לצאת החוצה ומרחיפים אותה בהצמדה של עוד אותיות שנוטפות החוצה מהפה שמתרכבת למילה ולמשפט.
מילים מכל מיני סוגים, חלקם באמת ככה מבפנים, לא עברו שורות של חוצצים וכלאים. ורגע כזה של לפני שבת שהכל, רוגע ולחץ מתערבבים בקדרה של אתה, לסכם ככה שבוע במספר אותיות, זה קשה, זה מאמץ גבוה, מתמיד ושורף, ואיך אפשר בכלל?! תחושות ורצונות, הרגשות ומחשבות לרגעים מספר בודדים, היה שבוע מעורבב, מעורבב ומסובב במחשבות. אור וחושך. וצבעים. ובלי תשובות לשאלות עומדות..כי הן לא רק שאלות,הן תמיד מהולות מידי בעצמך.
והכתיבה לא לוקחת. ולא פועלת, אולי צריך למלא אותה באדמה, מעשית שכזאת, או להחליף את האש למתאימה ולוהטת או הוא. ואני?. והיא עוד כבר. רגע, היא נכנסת ובאה בשמלה הדורה ופורסת אותה על כולם והדוד נכנס לו אל הכלה, מחבק אותה בין זרועותיו, מעניק מאורו והיא מאורה.
ושבת נכנסה.
