הדר לא אוהבת שמישהו אומר לה מה לעשות. היא אוהבת לעשות רק מה שמתחשק לה.
ואם אומרים לה לעשות משהו היא תעשה את ההפך. העיקר לא לעשות את מה שאומרים לה המבוגרים.
אבל היא מרגישה עם זה רע והיא לא יודעת באמת מה לעשות עם עצמה. היא ילדה שובבה ועושה מלא שטויות אבל זה לא מונע ממנה לעשות דברים טובים לעולם ולעצמה. ככה היא גדלה למרות שהיא היתה שובבה.
בבי"ס היא רק שתקה ושתקה ושתקה. היא בקושי דיברה וגם כשהיא דיברה היא דיברה נורא בשקט.
עד שכולם היו אומרים לה כל מיני משפטים שהיא צריכה רמקול, מכשירי שמיעה לאחרים, ולמה היא מדברת כל כך בשקט. הדו קוטביות הזאת בין הבית לבחוץ היתה קשה לה מאוד.
גם כשעברה לתיכון בנות פגעו בה והציקו לה.
הדר היא ילדה מאוד מוכשרת.
בכל המבחנים קיבלה מאה; הציורים שלה היו משהו מיוחד.
הדר אוהבת לנגן. הניגון הזה מחזיר לה את הנשימה. מחזיק אותה, עוד קצת.
יש להדר חיוך רחב ומתוק, היחס הזה שלה לאחרים, כמעט לא קיים.
כולם אהבו אותה. אבל הרבה גם קנאו בה. ופגעו בה.
יום אחד כבר לא היה להדרי כוח להתמודד עוד והיא נשארה במיטה.
ככה מתחת לשמיכה היא לא צריכה להתמודד עם שום דבר.
וחוצמיזה היא לא מספרת ולא סיפרה על ההתמודדויות הקשות שהיו לה בחיים.
זאת רק התמודדות אחת. אז היא נשאבה למיטה. ונשאבה ונשאבה.
עד שהיא בכלל לא רצתה לא להיות. אבל היא נשארה חצי כדי להתמודד עם העולם ועם מה שיש.
הלוואי שהיא כבר תחזור כבר לחייך.
בבקשה תגידו אם קראתם.
