אני מרגישה שיש לי בידיים אבנים.. כנראה שלא אבנים אלא סלעים.. גדולים.. שחורים....
וקשה לי כבר לסחוב אותם כי הם ככ כבדים.. והם חונקים אותי.. וגם הגוף שלי באמת כבר לא מרגיש טוב..
לכן פשוט בא לי לזרוק אותם, ואז להרים ידיים למעלה, להנות מתחושת החופש והשחרור, וסוף סוף להתהלך לי בקלילות ובחופשיות..
ויחד עם זאת- אני לא אעשה זאת... באמת שלא..
כי אבא שלי הוא זה ששם לי את האבנים האלו בידיים..
ומאוד מפתה אותי ללכת בחופשיות, אבל-
אבא שלי הוא מלך מלכי המלכים ואני היא בת של מלך!
ואני מאמינה שהסלעים האלו לא סתם אצלי, ובסוף עוד יצאו מהם יהלומים, ממש יפים ויקרים! גם אם אני לא יודעת איזה יהלומים.. וגם אם אלו לא יהיו היהלומים שאני חושבת שכרגע יצאו מהם..
ולמה אני ככ בטוחה?
כי אבא שלי הוא ככ טוב, והוא מסדר לי הכל לטובתי ובשבילי! ומלך נותן לנסיכה שלו יהלומים- גם אם הוא קודם מנסה אותה או שדורש ממנה יותר משאר הנתינים שלו..
מבינים?

תודה אבא שלי!!
