סיפור :קבלת השונה .

שמי אסף ואני בכיתה ב' . מתגורר בעיר מודיעיין.

אשמח לשתף אתכם בסיפור ומקרה שקרה בבית ספרנו .

בתחילת השנה ,עברה משפחה חדשה לשכונה שלנו.

הם עברו לבית ממולי , יום אחד ראיתי אותם .

באה משאית גדולה ועמוסת רהטים וקרטונים.

והוי שם הרבה פועלים שפרקו את הקרטונים מהמשאית.

וזוג הורים לחוצים שמסתובבים בנהם.

ושני ילדים קטנים וחמודים יושבים בצד הדרך,על אבן ומפטפטים.

החלטתי להתקרב אלהם ולהציג את עצמי .חצתי בזהירות רבה את הכביש ובאתי אלהם. הצגתי את עצמי , נעים מאוד נא להכיר שמי הוא אסף. הבן הגדול מבניהם קם ואמר : נעים מאוד שמי יהודה.

וזה אחי הקטן יוסף. שאלתי אותם ,אם הם רוצים לשחק משהו ,

כאן בסביבה , באזור הבית והחצר. שחקנו ופטפטנו והיה כייף.

לקראת הערב שהורים שלה קראו להם הביתה גם אני הלכתי לביתי.

אם הזמן נוצרה חברות נפלאה בנינו ,לי הוי 2 חברים שקרובים אלי .

רוב החברים שלי גרים בשכונות יותר רחוקות, ולא תמיד אני יכל לבוא. לכן מאוד שמחתי שיש לי אתם.אם הזמן שמתי לב שרק יהודה מדבר ויוסף אחוי הקטן פחות מדבר, או שהוא מדבר לא ממש ברור.

פעם אחת שמעתי את אמא מספרת לאבי , שיש משפחה חדשה בשכונה ושיש לאחד הבנים תסמנת דאון. בתמימות של ילד באתי לאמי ושאלתי אותה מה זה תסמונת דאון.לרגע קל היא היתה בהלם, מפני שהיא לא חשבה ששמעתי אותה. היא הסתכלה בי ובאבי לסירוגין. ואמרה :זה מעיין מחלה מולדת כזאת. לכל אדם יש 46 כרומוזונים בגוף , ומי שיש לו תסמנת דאון יש לו 47 כרומזונים

(אחד מיותר), אתה מבין בני. באתו הזמן הלכתי לשכנים החדשים לשחק כהרגלי . החלטתי לשאול אותם מה זה תיסמונת דאון. הם צעקו עלי וגרשו אותי ולא רצו לשחק איתי . ואני לא ממש הבנתי על מה ולמה המהומה. חזרתי הביתה עצוב ובכה . כאשר אמא ראתה אותי עצוב היא שאלה מה קרה . ואז סיפרתי לה.היא אמרה לי בוא איתי עכשוי. אין לי מושג לאן היא רצתה שאליך איתה. הלכנו לבית של השכנים החדשים. האמא של הילדים פתחה לנו את הדלת וקבלה אתנו בסבר פינים יפות .נכנסנו לסלון והתישבנו .

אמי פתחה וספרה מה קרה , ולמה באנו. לאחר מכן האמא של הילדים אמרה לנו שההכל בסדר ושפשוט לילדים שלה קשה לקבל את המושג תיסמונת דאון.

ולכן הם גם עברו דירה , כי לילדים שלה היה קשה חברתית.

במיוחד לבן הגדול ,שלא באו ורצו להיות חברים שלו בגלל אחיו. חשבנו שאם נעבר למקום חדש .

שלא מכיר אותנו יהיה לבן הגדול יותר קל למצאו חברים.

ולצערי אני ראה שלא היה לו קל בכלל.

בכל מקרה תודה שבאתם , שבאו תתכבדו.

בכל אותו הזמן הבנים הוי לצד אמא ואני היתי לצד אמי.

לאחר צו הפיוס הזה הנשים המשיכו לפטפט ולדבר.

ואחנו הלכנו לשחק בחדר ובחצר.כך עבר עלי יום השני של ההכרות איתם. שחקנו ביחד ונהנו עד הערב.

בהמשך הזמן הבנתי שזה לא נראה ילד אם תסמונת דאון, לא שהבנתי הרבה אבל בכל זאת. אמנם הוא מעט לדבר , וצעדיו ופיעלתו היתה מגושמת במקצת.

בהמשיך החופש נודע לי שיהודה יהיה איתי בכיתה ומאוד שמחתי.

מפני שרוב חברי לכיתה גרים בשכונות מרוחקות יותר.

החופש הגדול הגיע לסיומו ובאנו לכיתה יהודה ואני שמחים וצהלים. עד ש.... מרחוק עוד הבחנתי בקבוצות ילדים שהתלחשו והתגדדו.

כאשר התקרבנו אלהם , כמה ילדים אמרו היי אסף מה קורה? שמעתה על המשפחה החדשה שבאה בקייץ שיש לה בן מפגר ?

הוא ילד מוזר ? והינה אח שלו, מה אתם חברים, ? תתרקח ממנו אולי גם הוא מפגר , כמו אחיו? נו בחיי עזוב , מה אתה צריך אותו ?

וכל מיני דבורים כאלה. ואני לרגע קל לא הבנתי מה קרה ועל מה המהומה. פשוט אמרתי להם הנה השכן החדש שלי, שגר ממולי,כן אנחנו חברים.כולם הסתכלו אלי כאלו נפלתי מהירח ולא מכירים אותי כמה שנים. אחרי שקטה קלה משהו אמר אתה יודע,

שיש לו אח קצת מוזר, שיש לו תיסמונת דאון?

אמרתי שכן אני יודע , הרי הם השכנים שלי. ואז המהומה חזרה על עצמאה עד שבאה הצילצול "הגואל " וכולם מהרו להתפזר לכיתות שלהם. כמובן שיהודה שלנו נפגע , היה עצוב ומכונס בעצמו ולא רצה אף אחד לידו. הוא נסה להסתיר את הדמעות שלו שבצבצו בעיניו .ובשעור התאמץ להקשיב למורה ולהתשתף במהלך השעור.

איפילו איתי הוא לא רצה לדבר. בהפסקה נסתי לגשת אלוי ולדבר איתו וגם זה לא צלח במיוחד. לקראת סוף היום הוא הסכים להצטרף אלי בדרך הביתה שנלך יחד. הלכנו בשטקה רוב הדרך.

עד שפגשנו באימו ואחיו שחזור מהגן. הוא באה לאחוי וחבק אותו ושמח מאוד לראותו . שאל והתעניין איך היה בגן החדש.

הוא ספר שלא היהה כל כך כייף כי הוא חדש ולא רצו לשחק איתו.

אז רוב הזמן היה לבד. וכאשר עשנו רצה קלה בחצר , אז הגעתי אחרון . אמא שתקה ורק חייכה. לבסוף אמרה אל תאגה ילדים תמיד בימים הראשונים קצת קשה .מקווה שבהמשך יהיה לכם יותר טוב.

התחלות חדשות לקחות זמן . לאט לאט הילדים בבגן ובבית הספר יכרו אתכם . תנו צנס'. בשלב הזה אני כבר נעלמתי לביתי .

בארוחת הצהריים ספרתי לאמא על קבלת יהודה לשער בית הספר.וחשבתי איתה ביחד מה אשפשר וכדי לעשות. איך לשפר את המצב הזה , כי מיום ליום זה רק יחמיר.היה לי רעיון . רוצים לשמוע ?

אז תמשיכו לקראו את הסיפורעד הסוף, ואז תדעו מה עשיתי .

הלכתי לחברי יהודה ושתפתי אותו בסוד שלי ושל אמי. הוא הסכים מיד . יצאנו לדרך , התחלנו לחפש חומר בספריה בשכונה, בספרים , אנצקלופדיות ואינטרנט על תסמונאת דאון . אספנו חומר ורעינו את המשפחה שלו , איך זה לגדול אם אח שכזה. אספנות תמונות שקשרות לנושא. נעזרנו במשפחות שלנו. ואז בנו למורה בשקט ובקשנו ממנה ומהמנהלת שאנחנו רוצים לארגן ערב מיוחד לכל הורי ותלמידי בית הספר. שיתפנו אותן בתכניות שלנו. הרעיון המרכזי הוא שאנשים ידעו מה זה תיסמונת דאון. ושכל אחד הוא יחיד ומיוחד בפני עצמו. יש ילדים שיש להם משקפיים ויש ילדים שנמוכים מאוד , או סתם טיפה שונים בצבע העור . ושכלום שווים.

כך אנשים (אולי) יפסיקו לפחד ולהחלץ מפני דברים שהם לא מכירים. דברים חדשים וזרים להם אנשים מתגוננים ולא רוצים להתקרב לשונה. וכך נוצר ערב הסברה בנושא השונות ,ותסמונת דאון בפרט.עבדנו במרץ רב על הערב הזה. הכנו מצגת ואלבום תמונות של יהודה ומשפחתו , וקשטנו את אולם בית הספר.

על הבמה היה שולחן אם ספרים ומאמרים בנושא.

עיצבנו גם הזמנות להורים ולמכרים ,הכל היה חגיגי ויפה.

לאחר כמה ימים של עבודה מרובה המורה חלקה את ההזמנות להורים. כל שאר התלמידים הוי מופתעים ומתוחים לקראת הערב הזה.ואנחנו הרגשנו ממש בענינם , כיאלו זה בר מצווה או חתונה.

כל כך חיכינו לערב זה . והינה הוא הגיעה , לבשנו בגדי חג ובאנו לאלם בית הספר. בערב זה המנהלת פתחה את הערב בדברי תורה וברכה להורים וכל המשתתפים. לרגל פתיחת שנת הלימודים.

לאחר מכן הוזמנו יהודה ואני לשאת דברים,ולהסביר על ערב זה.

הזמנו את הוהרים של יהודה לשאת דברים, ולספר מזה בכלל תסמונאת דאון .איך מתמודדים אם ילד כזה. מה הקושי בגידול ילד שכזה , מה האתגרים והמאמץ שעומדים בפני גידול ילד שכזה.

לאחר מכן אחוי עלה גם על הבמה , ושיתף את הקהל בחויות שלו

בנוסף ברקע הראנו מצגת עם שירים. לאחר סיום המצגת ,קראנו לאנשים המעוניינים לעלות על הבמה, להתבוננן בספרים ובאנציקלופדיות השונות . לאחר ערב שכזה יהודה זכה ליחס חדש ,לא כמו בימים הראשונים שלא רצו את קירבתו.

בזכות ערב זה הוי לו המון חברים. ואני הייתי שמח בשבלו גם.

עם הזמן אני והוא קבלנו מעמד חדש, מקובלי החברה.

מכל הכיתות והגילאים רצו את קירבתינו.

הרי אני החבר הראשון שלו והשותף ל"מבצע הזה".

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

לאחרונה למדתי לעצום עיניים.
סער גלי ההוויה הינו
נעימה מרגיעה עריבה,
אם נלמד להרפות.

לאחרונה גליתי שגם כשהפה
מתמלא מלח שורף
זה לי כי טבעתי,
פשוט...למדתי לשחות.

לאחרונה טעמתי חושך
והדממה זימרה על אור.
לאחרונה גם כאב עכור
הפך למזור.

לאחרונה חיפשתי אותך
ולא מצאתי.
לאחרונה פשוט...פשוט קצת
שתקתי.

וכשתזרח החמה ואקלף מעילי
דמעה נוצצת,
נשימה של אמון
ושכינה
שכינה בתווך.

אדמה יבשה.

מעבירה יד, ממוללת פירורים חוּמים.

כל כך אני אוהבת ירוק.

והחוּם עצוב.

האדמה מתבוננת בי, חוּמה, כמו תמיד.

לוחשת לי ש-ככה זה, שהכל חוּם. והחוּם עצוב. אבל לא נורא, גם עצוב זה בסדר.

אני שוכבת עליה, נועצת מבט בגרגיריה, אולי אם אסתכל חזק יותר הם יהפכו פתאום לירוק.

אני לא רוצה חוּם.

אבל הכל חוּם.
 

ויום אחד אני מחליטה להרטיב את החוּם הזה.

פעם מישהו אמר שאם מערבבים אדמה חוּמה ומים שקופים, יצא ירוק.

אז מרטיבה. ושוב נשכבת, מניחה ידיים מתחת לסנטר, ונועצת מבט, מחכה לירוק.

אבל לא.

החוּם הפך לחוּם כהה. סמיך. כבד.

וכל כך אני רוצה ירוק.

וכל כך חוּם פה. חוּם עצוב.

ועוד יום אחד אני מנסה שוב. הפעם גם מצרפת גרגר קטן, זרע קוראים לו- גם הוא חוּם. ומים.

והחוּם נשאר כהה. עצוב.

אבל מישהו אמר שאם לא היום, אולי מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים.

וכל כך אני רוצה ירוק.

אז גם מחר ננסה. גם מחר נרטיב את האדמה. גם מחר נשכב על האדמה, ונתבונן ונחכה לירוק.

ואולי מחר, אולי מחרתיים. 

יום אחד יבוא הירוק.

כל כך אני אוהבת ירוק.

בוא נצא לטייל בשבילים שמסביב

נשכשך במעיין רגליים יחפות,

נשאף ריחות של קיץ שמחליף את האביב,

מהר לפני שיתחילו השריפות.

כי אוטוטו תתחיל שוב העונה

פה ושם כבר התחילו להשחיר

הרים, ואדיות, מהם תברח שוב היונה

עלה הזית במקורה רועד נופל מחוויר.

אז בוא נצא, לטייל, בבקשה

ניקח תרכב כי ברגל מסוכן

לא נעבור בA וB, זו חלוקה קדושה!

(וגם.. הרכב עוד לא ממוגן..)

השופלים כבר סללו שבילי אש חדשים

האויב כבר מצית פה ושם שדות

כל עוד אפשר ללכת בטבע, צאו אנשים,

כי עוד מעט ישחיר הכל מהשריפות.

פְּרָחִים רוֹקְדִים בָּרוּחַ

וּפַּרְפָּרִים בְּדוּמִיָּה,

וְהִנֵּה זְכוּכִית, וְהִנֵּה זְחוּחִית,

וְנֶפֶשׁ הוֹמִיָּה.

נִשְׁמַת אָדָם פּוֹרַחַת

וְגוּף שֶׁנִּתְגַּבֵּל לְמַעֲנִי;

מָזְגוּ רִאשׁוֹן לְתוֹךְ שֵׁנִי

וְהִנֵּה קַמְתִּי לִי אֲנִי.

עוד הולך הניגון ומתנגן

ניגון ישן נושן

לתוך הויתי

האם אדע לכוון

בלי זיופים

לצליל נשמתי