קוראת פה ומשתתפת בפורום אך פתחתי ניק חדש למנוע זיהוי
אז ככה, יש את השבועיים בהם אנחנו אסורים ויש שבועיים בהם מותרים, לשנינו מאוד קשה הזמן הזה שאסורים ולמרות זאת ברוך השם מצליחים לעבור את התקופה הזו בלי להיכשל ח"ו בשום איסור ע"י זה שכל אחד מעודד את השני והידיעה שזה זמני ועוד מעט זה מסתיים.
אממה, הבעיה מתחילה ביום של המקווה. למרות הציפייה והרצון כבר להגיע לרגע הזה שנוכל להיות מותרים בטהרה תמיד יש בסופו של יום משהו שיגרום לנו לא להיות ביחד (במובן האינטימי של המילה), ו... בד"כ הסיבות מגיעות מבעלי, עייף, אין לו כוח, כואב לו הראש, חזרנו מאוחר וכו... אני ככ מצפה לרגע הזה וככ רוצה וכל פעם מחדש מתאכזבת שבדיוק בלילה של המקווה זה כמעט אף פעם לא קורה. בימים שלאחר מכן אנחנו ביחד וזה קורה אבל היום של המקווה חשוב לי. מעבר לזה שזה מצווה אני רוצה להרגיש שבעלי התגעגע אלי במובן הזה, שהיה לו קשה התקופה הארוכה הזו שלא היינו ביחד ואני ככ פגועה ומאוכזבת, ככ קשה לי עם זה.
דיברתי עם בעלי על החשיבות של העניין ככ הרבה פעמים, כל פעם מחדש הוא מסביר לי למה באותו לילה זה לא קרה ואומר כי ישתדל שזה לא יקרה יותר ובמקווה הבא נעשה את זה באותו לילה אבל זה תמיד חוזר על עצמו. אני לא מצליחה להבין מה הבעיה באותו לילה, לא יודעת למה זה קשור וזה ככ קשה לי. תמיד באותו לילה אני לא מצליחה להרדם, רק מעבירה סרטים בראש למה זה קורה ומה עשיתי רע שגם הפעם זה לא קרה. לחשוב על כל המאמץ של ההליכה למקווה, לפעמים בימים מאוד מאוד לחוצים, להתארגן, להתייפות ולעשות הכל בשביל שבאמת אגיע לרגע הזה עם בעלי בצורה הכי טובה שאפשר ואופס, משהו מתפקשש. קשה לי עם זה מאוד
אשמח לשמוע מכם עצות ותובנות
תגובה נפלאה