אנסה לרדת לפסים היותר עמוקים לפחות איך שאני רואה את זה.
בחורה הרבה פעמים בשביל גבר היא משענת, היא הגב שלו, היא מכירה אותו באמת, מאחורי המסיכות הבלתי פוסקות של היום יום, לא את מה שהוא מראה אחוצה בעבודה, בישיבה, בחיים בכלל. והגבר רוצה מישהו שיעריך אותו, שידע מי הוא באמת, ויאהב את זה, וירצה לתת לו, להיות שם בשבילו, שיכיר את המקומות העמוקים האלה וירצה לידבק בהם.
והרושם העיקרי לפחות שלי, שבחורה עדינה, נשמה טובה, זה המשענת הכי טובה, זו הבחורה שהכי הייתי שמח לקבל ממנה הערכה וחיבור, הכי הייתי שמח שתכיר את החלקים האלה בי, הבחורה שהכי יכולה לאהוב.
איכשהו לפחות לי יש רושם כזה, שבחורה לא עדינה, קשוחה, מחוספסת, יוצרת עוד גבר, עוד אדם שצריך להיאבק איתו, שצריך לשים מסכות לידו, שאי אפשר להיות פשוט אני.
יש משהו בעדינות הזו שמאוד מושך, אני מאוד רוצה בחורה עדינה.
יצאתי עם כמה קשוחות, או כאלה שלא רצו, לא יכלו לתת מעצמן, היו מלאי אפשר לקרוא לזה סוג של אגו מסויים.
ואני לא רוצה את זה, רוצה את הבחורה הלבבית.
אוסיף משהו אחרון, למשל אם בדייט הראשון, יש אופציה לשים מסכה של בחור מגניב, מעניין, מסקרן, ולנסות ככה למשוך עניין. ויש את הנורמה, פשוט לזרום ולדבר ולהיות עצמך. אע"פ שהאופציה הראשונה כנראה תביא יותר אופציה להמשך, האופציה השנייה יותר אמתית, אני שם מרגיש יותר בבית, אע"פ שהשיחה אולי תהיה יותר קשה במיוחד בהתחלה, שעוד לא מכירים, אבל זה מה שאני רוצה, להיות חופשי, אני, בלי מסכות (אולי אני טועה וכדאי בהתחלה לפחות לשים מסכות כדי לא להיפגע.. אני עוד חושב אל זה). נסיתי לתת קצת מהראית המבט שלי, אלו דברים מאוד עמוקים בנפש, מקווה שהצלחתי להביע אותם כמו שצריך.