כתבתי את זה על חברה שלי, הלל אריאל שנרצחה לפני כמעט שנה.
כתבתי את זה יום לאחר המופע מחול שצפיתי בו, המופע שהלל הייתה צריכה לרקוד בו.
בשורה הראשונה כתוב "שמלות בורדו" ו"מדי חיילים" - זה היה התלבושות במופע של הקבוצה של הלל הי"ד.
להן דאגו לשמלות בורדו חלקות ולמדי חיילים
אך לה- אי אפשר כבר לדאוג לדברים כאלו.
וכשהן, עמדו על הבמה וחוללו בריקודים,
היא עמדה ליד כיסא הכבוד ורקדה איתן.
חצאית הריקוד הסגולה שלה, תלויה חסרת שימוש בארונה,
כי היא כבר לא תלבש אותה לעולם.
לא עוד נשב בכיסאות המופע ונצפה בה,
אלא נביט אל השמיים ואל השיש הלבן.
כי היא, כבר לא תלך בשמחה כל יום ושבוע לחזרות,
ותחזור ותראה לו את ריקודיה,
כי צעדי המחול שלה, נגוזו בעשן, כשעלתה בסערה השמימה.
והשנה, יהיו חסרות שתי רגליים על הבמה,
והשנה לא ירקדו במופע 800 ילדות ונערות- אלא 799.
כי היא כבר לא כאן.
כבר לא כאן.
