וְזֶה בְּחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים ב')
"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסָּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה", זֶה בְּחִינַת הַנְּקֻדָּה טוֹבָה,
שֶׁהִיא בְּחִינַת יוֹנָה תַּמָּה
שֶׁתְּמִימָה עִם בֶּן זוּגָהּ וְאֵינָה מַנַּחַת אוֹתוֹ לְעוֹלָם וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז"ל (מִּדְרָשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים ד'),
כִּי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד,
אֲפִלּוּ בְּהַפָּחוֹת שֶׁבַּפְּחוּתִים,
הִיא דְּבוּקָה תָּמִיד עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְעוֹלָם
בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא,
וּכְשֶׁהִיא נוֹפֶלֶת חַס וְשָׁלוֹם בְּעִמְקֵי הַקְלִפּוֹת הַמַּקִּיפִין אוֹתָהּ מִכָּל צַד, בְּחִינַת "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסָּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה",
בְּתַכְלִית הַהַסְתָּרָה - אֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹמֵר לָהּ
"הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוָה";
כִּי אַף-עַל-פִּי שֶּׁאַתָּה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה,
אַף-עַל-פִּי-כֵן אַתָּה בְּעַצְמְךָ נָאוֶה מְאֹד
בִּבְחִינַת "שְׁחֹרָה אֲנִי וְנָאוָה",
וְעַל-כֵּן תְגַלֶּה אֶת עַצְמְךָ וְתַרְאֶה אֶת מַרְאֶיךָ,
כִּי עֲדַיִן אַתָּה נָאֶה,
כִּי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה נָאוֶה תָּמִיד,
וְעַל-כֵּן
"הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ",
הַיְנוּ
שֶׁתְּגַלֶּה
וְתִמְצָא
מַרְאוֹת יְפִי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה,
וְעַל-יְדֵי זֶה "הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ"
כִּי עַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְדִבּוּר,
כִּי אָז יְכוֹלִין לְדַבֵּר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
(ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר א', אות ז')
"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסָּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה", זֶה בְּחִינַת הַנְּקֻדָּה טוֹבָה,
שֶׁהִיא בְּחִינַת יוֹנָה תַּמָּה
שֶׁתְּמִימָה עִם בֶּן זוּגָהּ וְאֵינָה מַנַּחַת אוֹתוֹ לְעוֹלָם וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז"ל (מִּדְרָשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים ד'),
כִּי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד,
אֲפִלּוּ בְּהַפָּחוֹת שֶׁבַּפְּחוּתִים,
הִיא דְּבוּקָה תָּמִיד עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְעוֹלָם
בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא,
וּכְשֶׁהִיא נוֹפֶלֶת חַס וְשָׁלוֹם בְּעִמְקֵי הַקְלִפּוֹת הַמַּקִּיפִין אוֹתָהּ מִכָּל צַד, בְּחִינַת "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסָּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה",
בְּתַכְלִית הַהַסְתָּרָה - אֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹמֵר לָהּ
"הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוָה";
כִּי אַף-עַל-פִּי שֶּׁאַתָּה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה,
אַף-עַל-פִּי-כֵן אַתָּה בְּעַצְמְךָ נָאוֶה מְאֹד
בִּבְחִינַת "שְׁחֹרָה אֲנִי וְנָאוָה",
וְעַל-כֵּן תְגַלֶּה אֶת עַצְמְךָ וְתַרְאֶה אֶת מַרְאֶיךָ,
כִּי עֲדַיִן אַתָּה נָאֶה,
כִּי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה נָאוֶה תָּמִיד,
וְעַל-כֵּן
"הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ",
הַיְנוּ
שֶׁתְּגַלֶּה
וְתִמְצָא
מַרְאוֹת יְפִי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה,
וְעַל-יְדֵי זֶה "הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ"
כִּי עַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְדִבּוּר,
כִּי אָז יְכוֹלִין לְדַבֵּר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
(ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר א', אות ז')
