ב"ה
אני אכן אמא מאושרת.
שנה שלימה ניסינו להיכנס להריון הראשון שלי עד שקיבלנו את הבשורה המתוקה בצורת שני פסים על מקל
לא היתה מאושרת ממני ביקום כולו
ההריון עבר כמו שהריון ראשון עובר בדר"כ- שימת לב לכל דבר קטן שקורה
ובסופו זכיתי ללידה טבעית, מדהימה.
התקופה של אחרי הלידה היתה לי קשה- אני ממש לא האדם לקום בלילה! אבל כבר כשהקטנצ'יק היה בן שלושה שבועות אמרתי לבעלי ש"אני רוצה עוד אחד!"
חשבנו שזה הורמונים, חיכינו שיעבור, אבל זה לא עבר..
כשהוא היה בן חצי שנה, ועדיין לא קיבלתי מחזור (הנקה..) פניתי לדיקור סיני כדי לקבל מחזור ולהיכנס לעוד הריון. רציתי עוד הריון בכל מאודי. זה לא היה הגיוני בכלל, אבל רציתי.
אחרי שני דיקורים קיבלתי מחזור, וישר אחריו- שוב זכיתי לרגע המאושר בו את עומדת מול מקל קטן עם שני פסים שמראים לך שחייך עומדים (שוב) להשתנות.
ההריון השני היה פחות קל- עם תינוק שעדיין לא יודע לעמוד, עם דימומים כבדים באמצע, וב"ה בסופו יצא ילד חמוד מתוק ו.. לא קל
בוכה המון, לא מרוצה באופן כללי, קשה להרדמה, קשה להרגיע אותו. אבל היה לנו כיף כיף כיף כיף
עם שני בנים בהפרש של שנה וארבע הייתי על פסגת העולם. לא ישנתי בלילה ולא הבנתי מי עומד מולי במהלך היום, אבל הייתי מאושרת.
זכורים לי אינספור רגעים שהייתי מסתכלת עליהם ומתמוגגת. מרגישה נחת במלוא מובן המילה.
כל שטות שהם היו עושים, כל דבר היה נראה לי מתוק להחריד.
וכשהם היו מנסים לבדוק גבולות- הרגשתי שאני יודעת להתמודד עם זה הכי טוב שבעולם. הייתי מציבה גבולות בנחת, בלי עצבים מיותרים.
אבל ידענו שצריך הפסקה- ועשינו הפסקונת.
אחרי שקיבלתי מחזור הרגשתי שדיי. חייבים עוד ילד. תצחקו, אבל הרגשתי שאני פשוט "מבזבזת ביציות.."
הנסיכה המהממת שלי הגיעה לאויר העולם בדיוק יומיים לפני שהבן השני (הבנדיט ) שלי חגג שנתיים
והאמת..? בחיים לא ראיתי כזאת תינוקת
רגועה, ישנה, מחייכת. אפילו גזים בקושי היו לנו! (וכבר הכנתי את עצמי לחיות שלושה חודשים על הכדור פיזיו, כמו שהיה עם הגדולים..)
אפילו נהניתי מהחופשת לידה! פעם ראשונה שממש ממש נהניתי!
באותו זמן גיסתי ילדה את הרביעית שלה
והחלה לספר לי ששלוש זה לא מספר טוב
תמיד יש שניים שמשחקים יחד ואחד שמרגיש בחוץ
ופתאום, כשהלכנו לשבתות אצל חמי וחמותי וגם אחיינית של בעלי היתה שם- התחלתי להרגיש את זה
כששני הגדולים שלי והאחיינית נמצאים יחד ותמיד יש אחד שמתוסכל מהמצב
ואמרתי לבעלי: "ממי. צריך את הרביעי.."
הוספנו לשיקלול את זה שהקטנטונת נסיכה בעלת אופי נוח כל כך
ודודה שכל הזמן אמרה לי "ששולחן יציב צריך לפחות ארבע רגליים"
ואמרנו שבסדר. אפשר..
שוב דיקור סיני כדי לקבל מחזור
ושוב אני בהריון
אבל הפעם משהו לא שלם.
בדיעבד- לעומת יתר ההריונות, שהגיעו מתוך רצון (ואפילו חלקם פחות מתוך השכל)- ההריון הזה הגיע רק מתוך השכל.
כי הקטנה כל כך רגועה ומאפשרת, ושלוש זה לא מספר טוב, ואני רוצה הרבה ילדים והתחלנו יחסית מאוחר.. וכל השיקולים היו שם- חוץ מההתבוננות פנימה לרצון.
יומיים לאחר שגיליתי שאני בהריון היינו סופ"ש אצל ההורים של בעלי, ואחות של בעלי היתה שם.
פתאום היא סיפרה לי שהיא בדיוק סיימה הריון ללא דופק, ולי נפל הלב. הרגשתי שהיא "הדביקה" אותי.
כמה שבועות הסתובבתי עם ההרגשה שההריון הזה לא בסדר, ולא ידעתי מאיפה זה מגיע? האם זה סוג של משהו שאני מייחלת לו, כי בתכלס הבנתי פתאום שממש לא מתאים לי הריון כרגע, או שזה שטות שנכנסה לי לראש מגיסתי, או שזו תחושה של אמא שיודעת להרגיש את העובר שנמצא לה בבטן
הייתי חייבת לפרוק. מצאתי הזדמנות וסיפרתי לאחותי שאני בהריון, ושאני מרגישה שהעובר לא בסדר. חשבתי שהיא אולי תאמר לי שגם לה היה הריון כזה וב"ה הכל בסדר, אבל התגובה הראשונית שלה היתה הרמת גבה: "באמת?? שוב??? כבר????" ממש נכנסתי למגננה מולה, שאנחנו שנינו שם בדר"כ אחה"צ, ושאנחנו מצליחים..
אבל אז פתאום התערערתי, והתחלתי לחשוב.. כל הרגעים של הנחת שהיו שם פעם ממש הצטמצמו
אני ובעלי נהיינו קצת חסרי סבלנות. פתאום אין לי כח לעשות איתם דברים.
כשהם בודקים גבולות זה כבר לא אתגר שצריך לפענח אלא ילד מעצבן שצריך להעמיד במקומו.
שלא תבינו לא נכון- כל אחד בפני עצמו הוא עולם שלם יקר ואהוב. אבל כשזה שלושתם יחד זה פשוט דורש ממך כל כך הרבה! והרגשתי שבקושי זה משאיר לי מקום להנות מהם! והנה תכף מגיע עוד אחד!
ואז הגיעה הבדיקה אצל הרופא, והבנתי שיכול להיות שייחלתי לכך, ויכול להיות שזה נכנס לי לראש בגלל גיסתי- אבל רוב הסיכויים שזו היתה הרגשה של אמא, כי אכן כך הדברים.
חיכינו שבוע וחצי לבדיקה שניה לראות האם יש דופק.
במשך שבוע וחצי קראתי תהילים בקצב שלא קראתי מימי
ובאותו היום של הבדיקה הבנתי שאני לא בטוחה מה אני רוצה שתהיה התשובה. כי ברור שאני רוצה שהוא יחיה, אך מצד שני ייתכן שהמשפחה שלי לא מוכנה לעוד תינוק עדיין.
אתמול, שבוע לאחר הבדיקה השניה התחיל לי דימום מסיבי. וכעת אני אחרי.
צריכה ללכת מחר לבדיקת רופא שיאשר שכל מה שהיה צריך לצאת יצא, אבל אחרי.
קשה לי לומר אם אני אמא לשלושה, או לארבעה. כי עם כמה שזה היה קצר- זה היה הילד שלי שם.
קראתי שעוברים ללא דופק הן נשמות שהיו צריכות תיקון ממש קטן בעולם. אז אני ללא ספק מתנחמת בכך שהבן שלי נמצא כרגע קרוב קרוב לאבא, לאחר שהשלים את התיקון שלו.
ואני שמחה שיכולתי לעזור לנשמה האהובה והיקרה הזאת לעשות זאת
ואבא- מדהים איך ידעת להביא לי נשמה, ודווקא את הנשמה הזו
ולהסביר לי שלפעמים צריך להישאר עם הלב, ולא עם המוח
וילדים לא עושים כי "צריך". עושים כי רוצים.
אני מניחה שאחכה קצת, עד שארגיש שהמשפחה שלי מוכנה לילד נוסף
ומקווה שכשזה יקרה- אבא יביא לנו אותו בריא ושלם בקלות
בינתיים, אני מתכננת לעבוד על המשפחה שלי.
עד היום הלילות בהם לא ישנתי תחת אותה קורת גג עם ילדיי היו הלילות בהם ישנתי במחלקת יולדות.
הודעתי לבעלי שמה שהוא מייחל לו כבר כמה זמן עומד לקרות- ושאחרי שניטהר בע"ה נשאיר את הילדים אצל ההורים (המקסימים) שלו וניסע למלון או לצימר, רק אני והוא.
כי נראה לי שאנחנו צריכים לחדש מאגרים ולאגור סבלנות.
אני מתכננת לעבוד על להחזיר לעצמי את הרגעים של הנחת, את ההסתכלות הטובה על הילדים שלי, ולעשות כל מה שצריך כדי שזה יקרה.
ואז, אחרי שזה יקרה- לנסות ולהביא להם עוד אח, או אחות- שיהפכו את הבית לשולחן יציב על ארבע רגליים.
והפעם- שום הרמת גבה מצד שום אדם לא יוכל לערער אותי, כי אדע שהשולחן הנוכחי עומד על שלוש רגליים יציבות.
רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...