זה לא ממש משנה מה וכמה זה שווה, העיקר לתת הרגשה שגם לך אכפת ממנו.

וזה כמו הבדיחה הידועה:

"אבא שלי אמר שטוב לתת מאשר לקבל".

"איזה אבא מקסים. במה הוא עובד?".

"הוא מתאגרף...".

הקטע לשלם על המדוייטת זה חלק מהאגו הגברי שלנו!

אז הוא עושה לך טוב! ואת, מעצם הקבלה, עושה לו טוב!

"ואהבת לרעך כמוך".

* אני מקווה שאת לא שולחת את זה באמצע הדייט

למה הוא עושה את זה -

חלק מהאפשרויות-
זה גורם לו להרגיש טוב,

הוא יודע שככה צריך להתנהג,

הוא רוצה שתרגישי שהוא יכול להעניק לך,

הוא לא רוצה להרגיש קמצן מול עצמו,

הוא לא רוצה שתחשבי שהוא קמצן,

הוא סתם רגיל לזה

יש עוד אני מניח.

למה אכפת לך? ככה נהוג, ככה רגילים,
מה מפריע לך.

אני חושב שאם את יודעת שזה לחלוטין לא יגיע לפגישה שניה, אז אולי שווה לחסוך לו.

אבל זה גם מעליב לחשוב שהתעקשת לשלם על עצמך כי את לא מתכוונת להגיע לפגישה שניה.

בגלל זה בפגישה הראשונה הייתי הולך לארומה בד"כ, שמשלמים בהתחלה, שהגברת תתפוס מקום

ואני אשלם בלי שיהיה מקום לוויכוח, מקסימום אם נורא חשוב לה, הייתי אומר "פעם הבאה נדבר על זה."

ככה כולם יוצאים נשכרים.

זו דרכו של עולם... זה גם נותן תחושה של "זוג" שהוא משלם עלייך.

זה אמנם נראה מוזר להרגיש "נזקקת" כי הוא משלם עלייך בדייט.

אבל זה חשוב שאת מתארת את המקום הזה- כי זה מקום שתפגשי בחיי הנישואים בהמשך.

איך משתיקים את ההרגשה- לא משתיקים, מטפלים בה, מכילים אותה ולומדים את השיעור

שהיא נועדה ללמד אותנו.

כלומר- יש בך משהו שמסרב, שלא מוכן להיפתח ללהיות "נזקק" לאחר.
חלק מהזוגיות זה "נזקקות". זה להיות תלוי בצד השני. זו נזקקות מוחלטת, שכן אי אפשר לעשות

שום צעד לשום כיוון בלי השני. אפשר, אבל לא באמת.

יש משפט ידוע של שרה לורנס- "חופש אינו שאלה של גודל הכלוב, אלא של מי מחזיק במפתח".
לרוב מביאים אותו לכיוון ההפוך- גם אם הכלוב רחב לך, אם אתה לא מחזיק במפתח אתה בבעיה.

אבל כאן אני רוצה להביא אותו לכיוון הזה- אם את בוחרת להיות נזקקת, את זו שמחזיקה במפתח,

את לא שוללת את העצמאות שלך- אלא מבטאת את העצמאות שלך בצורה הגדולה ביותר, ע"י הויתור

עליה.

או למעשה- הצורך שלך בתחושת עצמאות מגלה שלמעשה את לא חווה עצמאות אמיתית ולכן את מתחזקת

אותה ע"י סממנים חיצוניים.

רק אדם שהוא עצמאי באמת, יכול להרשות לעצמי "לוותר" על העצמאות במקום הנכון בלי שזה יטריד אותו,

שהרי הוא מוותר מבחירה, אז הוא לא באמת מוותר.

עכשיו נשארת העבודה הקשה- למה את נאחזת בעצמאות כלכלית כסממן לעצמאות שלך? 
מה מונע ממך לחוש עצמאות אמיתית, שלא תלויה במימד חיצוני של שילמתי\לא שילמתי?

מעצמו, מכספו וכו'. את תרגישי קשורה אליו יותר. ואם הכיוון של הקשר נראה לך מתאים, אז למה לא?

זה מאוד יפה שאישה תלויה בבעלה. אז אומנם הוא עדיין לא בעלך ולא בטוח יהיה, אבל זה בהחלט יוצר אווירה כזאת. 

תרפי תגידי לו "מתוק אני אוהבת לאכול, אם אתה משלם אז עד הסוף" חח

אני אוהבת שגבר משלם, למה לא שיהנה, שירגיש ג'נטלמן...

אפשר קצת בשביל החמידות של תחילת קשר לומר "לא, זה בסדר, תודה רבה, אני אשלם" לחכות כמה שניות, ואז לתת לו לשלם...

אבל באמת, מההההה זהההה מששנהההה?

שנמצא חתן זה הכי חשוב!! יהיה לנו את כל החיים להתווכח מי ישלם... 

אם זה באופן תמידי שהוא משלם זה באמת יכול ליצור הרגשה כאילו שאני חייבת לו...

אבל אני חושבת שברגע שהתקציב שלו קצת ידלדל והוא ירגיש יותר פתוח ובנוח איתך הוא כבר יציע בעצמו שתשלמי חצי אם לא הכל (קרה לי חח)

ולגבי א. לדעתי אין ממה לחשוש, אם תפרדו אפשר להצטער על מלא דברים ולא רק זה וזה טבעי, והוא הציע לשלם אז בעיה שלו ... חח 

כי זו הנהגה שנראית לונכונה, ללא תלות ב"תוצאות".

ב. לגבי "זוגיות". מלבד שלפני הנישואין זה לא זוגיות, אלא בירור על אפשרות להינשא.

אבל אחרי נישואין - בוודאי שאשה צריכה לדעת לקבל. איש מרגיש טוב עם הנתינה, ההטבה, וזה חלק מבנין נורמלי של הבית. כמובן, גם יש גם צדדים של נתינה מהכיוון השני.

[ואדרבה, אם אתם אוספים אחד את השני מהבית - איפה נשאר לו להרגיש ה"גבר"?.. לפחות בלשלם...]

יש כאלה, שמרגישים ממש "לא בסדר", אם הם לא משלמים.

מוסכמה חברתית "ג'נטלמנית" חביבה למדי. יש בכך "מחווה" מסויימת - אולי מזכיר קצת את "דרכו של איש לחזר אחר אבידתו". צד של כבוד.

אם קשה לך "לקבל", אז תאמרי לעצמך שאם הוא כ"כ מעונין בכך - וזה לא מנהג חריג, אלא מקובל - אז את נותנת בעצם זה שמאפשרת לו להרגיש בנוח..

היו פעם-פעמיים שהצעתי לשלם, אפילו קצת דיברנו על זה. אמר שהוא רואה את זה כחובה שלו. אז שיחררתי. 

אם עושה לו טוב לשלם, אם זה משמח אותו- אז מה אכפת לי?

גם הייתי מסתכלת על המקומות שלכם בחיים...לעיתים אחד שעובד ומרוויח ירגיש לא נעים מאחת שהיא סטודנטית/בת שירות 

קיצר

לא קריטי

אם טוב

תמשיכי

שרואים בזה תפקיד, זה מוריד מהערך של זה. כל העניין בלשלם זה להיות ג'נטלמן, אדיב, מחזר וכו. 

אם רואים את זה כחובה מובנת מאליה, כל הפואנטה הלכה..

[לגבי המשפט האחרון. כיום זה מגיע לעיתים לממש עיוותים]

ובוודאי שאם הגישה של הבחורה היא "לשלם זה התפקיד שלו נקודה".. זה כבר גרוע מאד.

כשמישהו נותן, מרצון טוב, מוסכמות חביבות, כבוד וכו' - נחמד. כשהשני חושב בגלל זה ש"מגיע לי וזה תפקידו", זה כבר גרוע. ומוטב למי שחושב/ת כך - לעדכן גישה עוד טרם נישואין..

לא ידעתי שיש מצב כזה שאני משלם על בחורה ובלב היא אוכלת עלי סרטים...

זה מתחיל לערער לי את הרצון לשלם 

כל זמן שהוא רוצה לשלם - ואת לא רוצה להכביד עליו, אתם במקום טוב.

העיקר לזכור שכל אחד רוצה להיטיב לשני - לא להפוך את זה להתנצחות.

אפשר להבין שמישהי יוצאת עם מישהו, הוא בחור אחר, לא התחתן איתה, למה שישלם עליה?

אלא שמכיוון שיש נוהג כזה, יש בכך משהו נחמד.

כמובן, כל זמן שלא הופך ל"תביעה" גלויה או סמויה, והבחורה מספיק רגישה להבין שאם קשה לו, אינו אמור לממן אותה.

אם מפריע לך מאד, מדברים. ואם מפריע לו מאד שלא יעשה כך, רואים למי מפריע יותר... הויתור הוא גם נתינה מסויימת..

מראה שהוא לא יהיה עלוקה על אשתו .

אין לך מה להרגיש נזקקת כי את לא ביקשת את זה ממנו .

חנילוליחל אוייכעיכעי עיחעח

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

אדם אמין סיפר לי שכשהוא (או חבר שלו, לא זוכרת במדויק) שאל

את הרב מרדכי אליהו זצ"ל, איך לבחון יראת שמים של בחורה,

הוא ענה לו: אם היא מברכת על מה שאוכלת. 

ולא הוסיף יותר.

אני בעד, 

לפעמים אני גם מתקילה בשאלות(:

1.  היא לא חוקרת משטרה שמנסה ל"התקיל" עבריין.  

2.  זה לא כן, זה לא ישיר, ואם הייתי בחור, לא הייתי שמח עם בחורה כזו.

3  הוא אמר שהוא מעדיף חצאית. למה להמשיך לחפור ולהתעקש?!

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?