א. קצת שינוי תפיסה

מאוד קשה לשנות הרגלים של סדר וניקיון, גם עבור בן/בת זוג. אנשים נוטים לחשוב שלסדר או לבלגן זה נטו פעולות פשוטות של להניח משהו לא במקום מתוך עצלות או לשים לב שיש אבק על השידה ולהעביר ניגוב , אבל זה הרבה יותר מורכב. זה מייצג צורת חשיבה ותפיסה, וכמו שאחד רואה את האבק ומאוד רוצה לנגב אותו, השני לאו דווקא מתעצל, אלא פשוט לא רואה את האבק, המוח שלו לא "מחפש" אבק....והעיניים שלו "מדלגות" על זה אוטומטית.

אפשר לחשוב על זה כמו מבחן רורשאך שכל אחד רואה משהו אחר בהתאם לתכונות, תפיסות ואמונות, וכולם בעצם מביטים באותה תמונה...

אבל בגלל שזה נושא טעון ועוכר שלוות נפש חשוב לבוא אחד לקראת השני בנושא.

לדוגמא: מחליטים שיש אזור מסוים שעליו מקפידים שיהיה תמיד מסודר, כמו הכניסה לבית/ הסלון, כך שכשבן/בת הזוג המסודר יותר חוזר הביתה, הוא לא נתקל ישר בבלאגן מול העיניים. או בחדר העבודה הפרטי שלו וכדו', עניין של העדפה אישית, אתם תחליטו יחד. ובשאר הבית אפשר להקפיד פחות ובן הזוג המסודר מעלים עין מראש. לגבי ארונות בגדים וכדו' שמבולגנים (לא יודעת אם זה המקרה) אתה יכול לשמור על הארונות או המדפים שלך מסודרים, אבל לא באמת אפשרי לכפות על אחרים לשמור על כל הבגדים שלהם מקופלים מסודר (זה פשוט לא עובד לריב ולדרוש שוב ושוב..).

ב. לפרגן 

לפרגן על המטלות האחרות שהיא ממלאת בבית ולחשוב שאולי יש לה סדר עדיפויות אחר שהוא לאו דווקא שגוי. ילדים גדלים להיות מאושרים ושמחים ומפותחים היטב גם בבית מבולגן. והיא מגדלת את הילדים שלכם. אני מקווה שלא צריך לתת הרבה הסברים על כמה אהבה וסובלנות בלתי נגמרים צריך כדי לגדל ילדים. 

תאמין לי שאם תפרגן לה בסגנון "את כזו סובלנית לילדים" או כל דבר אחר שאתה יכול למצוא, זה יגרום לה להיענות הרבה יותר מעצמה לדברים שהיא יודעת שחשובים לך...

ג. להתחלק !!

אולי פשוט תתחלקו מראש אבל לא בקטע של חלוקה עסקית וכל אחד חופר לשני אם הוא סיים את החלק שלו. תתחלקו בשלבים שונים של המטלות כך שהיא תארגן את הבית לשטיפה ואתה תעשה את השטיפה עצמה. 

איך תדע אילו מטלות לעשות, תשאל אותה מה הכי קשה לה וקח חלק מהמשימות האלה עליך.

המצב שאתה מתאר שאתה מגיע בסוף "להציל את המצב" ויוצא לא מרוצה, הוא בעייתי כי גם היא לא מרוצה מזה, כי היא לא צריכה שתציל אותה וזה רק פוגע בדימוי של האשה שרוצה לנהל את הבית על  הצד הטוב ביותר אלא שיש לה סדר עדיפויות שונה. ובא הבעל עם כל הרצון הטוב ומבלגן את סדר העדיפויות הזה, מה שמהווה סוג של ביקורת סמויה על חוסר התפקוד היעיל שלה בנושא. תודה רבה וזר פרחים בטוח לא תקבל אחרי ניקיון התנדבותי שכזה.  

ד. להגיד תודה על כל מה שעושים גם על פעולות קטנות. זה נראה מטופש ומעושה בהחלה להגיד "תודה ששטפת את הכלים" אבל אחרי תרגול זה עובד ומשנה את האווירה לגמרי. 

כל העצות לעיל נוסו ונבדקו ועובדות ברוך ה' היטב.

בהצלחה 

היי,

תודה על התגובה ועל העצות.

רציתי רק להעיר שאני עשיתי זה מכבר חשבון נפש עם עצמי והתחלתי לפרגן על דברים שהיא עושה אפילו על דברים קטנים ובנאליים, אני לא יכול להגיד לך שזה לא תרם להתגייסות שלה, אבל זה עדיין לא מספיק.

ואני לא מדבר על סדר בארון וכאלה, אני מדבר על סדר בבית כמו מטבח הפוך שאי אפשר לבשל בו, שולחן מבולגן שאי אפשר למצוא פינה לאכול עליו וכד'.

קשה לי עם המחשבה שאני צריך גם להתחלק איתה בעניין של הניקיון בזמן שאני טרוד בכל כך הרבה דברים וגם בבית אני עוזר מאוד עם הילדים.

היא מצידה רואה בכל מילה שאני אומר לה כמו חיצים של ביקורת וזה קשה להעיר לה (יכול להיות שהיא באמת מתוסכלת) אך מצד שני קשה לי גם שלא להעיר לה, אני לא מרגיש בנוח בבית מבולגן שאין לך בו מנוח..

מי קבע שזה דווקא תפקיד של האישה?? 

מניסיוני המלחמה עם הסר והניקיון זה דבר מתסכל ברמות למי שלא מסתדר עם זה

זה צעד אחד קדימה ושניים אחורה וזה מללחמה לכל החיים ולא משהו שנגמר..

לא נראה לי הוגן לדרוש ממנה להילחם כל חייה רק בגלל שהיא אישה

ומה שאת כותבת לא מתאים לכל אחד, יש כאלה שזה פשוט לא יעבוד אצלם

ויש כאלה (כמוני) שמשתגעים משיטות כמו שכתבת וממשימות קטנות, הרבה פעמים הקושי הוא

בראש ולא במשימה עצמה (קשב וריכוז נעים להכיר) ולכן עיצות כאלה לא רק שלא יעזרו אלא

רק יקשו- כי זה דורש יותר חשיבה על המשימה, זה מתאים למי שמטבעו הוא יותר מסודר

ולפותח- אם יש לה קושי עם זה זה לא עניין של זמן ושל עבודה במשרה מלאה או לא,

אנחנו היינו במצב על הפנים וב"ה היום רואים ישועות בזכות-

א.שיטות מסויימות שמתאימות לי שלימדתי את עצמי 

ב. החלטה לקבל את המצב ולא להילחם- בעיני הרבה יותר קל.. 

ג. התחלנו לקחת עזרה לשעה בשבוע- זה מספיק בשביל לסדר את מה שהצטבר (רק את הבלאגן, לא כלים וכביסות) והעול שירד ממני הוא ענק- שווה כל שקל

זו תכונה שאם לא נולדים איתה, מתים בלעדיה. אין מצב לשינוי!

חבל לבזבז אנרגיות בנסיונות לשינוי הרגלים.

אבל אני עושה כי אין ברירה וחייבים להתחלק.

אם הייתי עושה רק מה שאני אוהב, הייתי חי בצורה אחרת לגמרי...

אבל הכל באופן יחסי לאחוז המשרה שהם עובדים ולשאר המטלות בבית ומחוץ לבית שהם עושים.

אני תורם רבות בבית (יש לי חיבה גדולה לבישול) ועם הילדים וגם בעניין של ניקיון, אבל הכי מפריע לי שכשהיא לא עובדת ונמצאת בבית בלי ילדים, היא מעדיפה לעשות הכל חוץ מלנקות.

זה ממש לא שוויוני, וקשה לי מאוד לקבל את זה...

אבל תבין שאם היא לא עושה את זה כנראה שזה מאוד מאוד קשה לה, שהיא 

מעדיפה אפילו להתמודד עם התיסכול מחוסר ההצלחה שלה בתחום מאשר לעשות את זה..

הקושי לא קשור לעבודה או ילדים,

החלוקה כן קשורה לעבודה ולילדים אבל בכ"ז אני לא חושבת שאפשר לצפות ממנה לעשות

דבר שכ"כ כ"כ קשה לה, גם לא בשם השיוויון, חלק משיוויון זה גם לחלק משימות לפי יכולת

יישום והאהבה למשימה, אתה לא יכול למשל להשוות את זה שאתה מבשל לזה שהיא תנקה,

כי אתה אוהב לבשל והיא לא אוהבת לנקות, ולכן המשימה שלה גדולה בכמה רמות מהמשימה שלך-

גם אם בעיני המתבונן מבחוץ אלה 2 משימות שוות

חשבתם להביא עזרה בתשלום? אולי היא תעדיף אפילו לעבוד יותר בחוץ בשביל לממן?

ולמה לא לקחת עזרה מבחוץ?

ומעבר לזה- היא זקוקה להכרה בקושי שלה

אותו דבר אל תכריח אותה לעשות מה שהיא לא אוהבת

וזה לא חוסר תיפקוד בסיסי, היא מטפלת בילדים ועושה דברים אחרים בבית

יש מקרים שלא.. יש מקרים שהאישה היא בדיוק כמו גבר בתחום הזה

זה לא מוחלט שתמיד נשים יותר מסתדרות עם זה מגברים.

במקרה הז נשמע שלאישה זה קשה ומשאיר אותה לא שפויה בדיוק כמו גבר,

ולכן אם את לא מצפה מגבר לעשות את זה גם ממנה א"א לצפות

נשארת שפויה עם עבודה מחוץ לבית- כשבאופן מסורתי זה תפקיד הבעל!

כשאת רואה בית מבולגן, מה את רואה? (היסטריה, לחץ, רק סיימתי עם X כבר אני צריכה לנקות שוב? סרט- מתי אני יגמור עם זה?? וכו')

כשאיש רואה בלאגן בבית מה הוא רואה? (בקטנה, חמש דקות והכל מסודר! [למרות שבסוף זה לא חמש דקות אבל זה בא להם בקלילות והם לרוב לא נהיים עצבניים מלראות מישהו מלכלך את הבית וכו')

מכאן אני לומדת שאת יכולה לראות כל מצב איך שאת רוצה! אם לי יש מבנה פיזי יותר חלש סימן אולי שאני לא צריכה לעשות עבודות פיזיות?... לא יודעת! אבל אל תגידי שזה שינוי סדרי בראשית.. לא כתוב בתורה שתפקיד האישה לנקות כי זה המבנה הנפשי שלה

הוא אומר שאין לו ישוב הדעת בבית,

אז מה יעזור שיפסיק לרמוז לה- ועוד דחוף?

גם בתגובה שלי קצת למטה כתבתי על זה.

לא יודע למה זה יצא פה

1. הבית המבולגן

2. אשתך המבולגנת

הבית המבולגן הוא קושי טכני שאין מקום לתפקד ולא נעים להיות בו.

אבל כלפי אשתך יש לך הרבה טענות ומחשבות פנימיות:

למה היא כזאת?

זה לא פייר,

מתי כבר תשתנה?

וכו'

לדעתי מה שיותר גורם לקושי הוא דווקא 2. אם הוא יהיה יותר מסודר אצלך בפנים יהיה יותר קל להתמודד עם הקושי הראשון.

אחת הדרכים הכי טובות שאני מכירה לזה היא פשוט שיחה פתוחה וכנה ביניכם שבה מנסים לדבר ממקום רגוע פתוח ומאד מכיל מכבד ומקבל על הנושא. מטרת השיחה היא לא לשנות שום דבר בהתנהלות אלא רק להבין יותר טוב את הצד השני.

שיחה כזו יכולה לעזור לכם באמת להבין אחד את השני, וזה עצמו אולי הדבר הכי גדול. זו הבנה לא סתם על פני השטח אלא של העומק הנפשי שלכם. לא רק למה את לא מסדרת, אלא למה זה קשה לך, מה אצלך בפנים עושה את העניין של לסדר קשה? למה באישיות שלך זה לא זורם באופן טבעי? 

(אולי למשל היא אשה מאד יצירתית והנפש שלה פחות בנויה למשימות "משעממות". או אלף הסברים אפשריים אחרים)

כך בעצם הנושא של הסדר שהפריד ביניכם הופך למשהו שמקרב ביניכם ואתם מעמיקים את הקשר שלכם.

אבל זה מתאפשר רק מתוך הכלה ופתיחות אמיתית. אם היא תרגיש אפילו קצת האשמה מצידך זה יסגור אותה והיא לא תדבר פתוח אלא רק תתגונן ותתרץ את עצמה.

אם תצליחו בדרך הזו הכל יהיה קל יותר ועם הזמן יש גם סיכוי לשינוי אמיתי.

אצלי למשל ההכלה של בעלי שינתה אותי לאורך השנים (לא מיד.. היה צריך סבלנות..) וזה לא רק התנהגות טובה מצד מידות אלא גם משתלם לו

לפי מה שאתה כותב מה שהכי יעזור לה להשתנות עם הזמן זה הכלה וקבלה שלך ושלה את עצמה. וסבלנות...

ומה שיעזור לך להכיל אותה זה אם תבין אותה לעומק, שהיא לא מרצון רע או מעצלות וכו לא מסדרת או מנקה, אלא כי זה הכי טוב שהיא מצליחה לעשות בנתונים הנפשיים שיש לה כרגע.

החכמה שלו זה לא להאשים אותה גם אם זו היתה "האמת האובייקטיבית" , אלא לעשות את העבודה הפנימית שלו כדי לקדם את בניין הבית שלהם.

אני כותבת אליו אז אומרת שהוא יבין אותה. וכשהיא תשאל - אגיד לה להבין אותו. זה הדדי.

ומה שחשוב בעיני זה לא סתם לשים תוית של מידה לא טובה אלא להבין את השורש ואז קל יותר לראות את הטוב.

היא מטפלת מסורה בילדים, מבשלת, מביאה ולוקחת אותם מהגן, מניקה בלילות אולי מכבסת, מקפלת..

אני לא חושבת שעניין הסדר והניקיון מוחק את כל מה שהיא עושה..

לי יש גם בעיה קטנה כזאת, אני מאוד אוהבת סדר וניקיון אבל מתייאשת בכל פעם שאני רואה תוך כמה שניות כל מה שעבדתי עליו פשוט נהרס (יכול להיות שכל הבוקר עמלתי כדי לעשות ספונג'ה בבית, לשטוף כלים, לזרוק כל מיני דברים, לסדר , לכבס וכו'... ואז בא אישי שיחיה ועושה בלאגן כאילו כמה נפשות אנחנו בבית [אני משתדלת לא לכעוס עליו] ) הדבר הזה גורם לי להתייאש מזה ולהיות מבולגנת, לא נראה לי שאני עצלנית בגלל זה או לא חכמה. צריך להבין מה השורש של חוסר הרצון\ המוטיבציה של אותה אישה לנקות.

וכן, יש גם בעלים שפתאום מחליטים שקשה להם לעבוד והתפקיד של האישה הוא לגשת בעדינות לברר למה ולא ישר לפסוק שהוא עצלן

אם זה כ"כ חשוב את תכניס לתחשיב החודשי עזרה..

לא כולם מסוגלים לעמוד בסדר ואירגון ובשביל ללמוד את זה צריך זמן ורצון..

ביקורת זה הדבר האחרון שבונה רצון.

ומה שאני רואה זה שהוא (אולי) קרוב לקריסה אבל היא כבר אחרי הקריסה

כי אני מרגישה שדיון הזה פוגש אותך במקום לא רגוע אצלך. 

זכותך לחשוב איך שאת רוצה כמובן, אבל אני רואה את הדברים שהועלו כאן אחרת.

החלטתי כן להגיב כדי לחזק את השואל להתמקד במה שלדעתו יקדם את חיי הנישואין ועבודת המידות שלו.

בכל התגובות

רוב הנשים בעולם עובדות יותר מגברים. זה שפה קורה הפוך זה תופעת טבע אז תנשום ואל תדאג, החיים ממש יפים

אני יכולה לומר שגם לי היה קשה לקבל ולהבין שסדר וניקיון יכולים להיות דבר כ"כ מסובך בשביל מישהו אחר.

בעלי אוהב סדר, אך לא יודע לסדר.

אוהב ניקיון, אך לא יודע לנקות.

אז זה תיק שנופל עליי לגמרי.

אני דווקא כן מסכימה שבד"כ זו משימה שנשים מסתדרות איתה יותר ומתאימה יותר לנפש שלהן,

אבל בימינו דברים השתבשו לא מבחירה ולא מעצלות.

תשמח שאתה כן מסודר ויודע לסדר,

תאר לך ששניכם הייתם כאלו?

הכרתי זוג ששניהם לא הצליחו להשתלט על המשימות היומיומיות בבית... ה' ירחם.

אז הצעתי היא:

אמור לאשתך היקרה - אני מעריך מאוד את כל מה שאת עושה בבית - ותפרט הכל!

אני מבין שלסדר ולנקות דורש ממך הרבה מידי ואולי יבוא על חשבון מה שאת עושה ועל חשבון ההרגשה שלך,

אז שווה לנו לקחת קצת עזרה מבחוץ כדי שיהיה לך יותר קל ולכולנו יותר נוח להיות בבית.

אני חושבת שכשהבית יהיה מסודר, לא כי אתה סידרת,

זה יעודד אותה מידי פעם לעשות בעצמה בקצב שלה.

ומניסיון של 13 שנות נישואין - 

הזמן עושה את שלו, צריך סבלנות ודברים שנראים תקועים משתחררים אם אנחנו משחררים אותם.

בני אדם משתנים לטובה בנישואין - אם מאמינים שהם טובים באמת.

תשמרו על קשר טוב - זה הכי חשוב,

השאר חולף...

אתה מתמרמר ומתמרד, ובצדק, נגד חוסר הסימטריה ביניכם בקשר למטלות הבית. אולי גם אתה מצפה שאשתך תהיה "ככל הנשים" (הקלאסיות) ותאהב בית נעים ומסודר שכיף להיכנס אליו. אתה בטח שואל את עצמך איך לעזאזל היא יכולה לחיות ככה, ולמה היא לא עושה כלום (בהנחה שזה כן מפריע לה). 

עוד דבר- יכול להיות שאתה גם משווה אותה לנשים במשפחתך (אמא שלך, אחותך) או לנשים אחרות שאתה מכיר, ורואה שהיא נופלת מהן בדר ובניקיון. ההשוואה עוד יותר מגבירה את התסכול והתרעומת כלפיה וככה אתה חורק שיניים וכועס עליה בסתר.

אתה כועס עליה, וזה מובן. וזה מוצדק. לא הוגן שהכל ייפול עליך והשאיפה שיהיה בית נעים לעין זו שאיפה של שני בני הזוג. אף אחד לא אוהב לחיות בסירחון ובתוך בלגן אטומי (אולי חוץ מאנשים שבאמת אוהבים פרא).

והכעס הזה חייב להשתחרר.

היא חייבת לדעת שזה מוביל אותך לכעס ולהרגשה שאתה מתפוצץ מבפנים, כי אם היא תחיה לה בשלווה סטואית בלי להיות מודעת למה שעובר עליך-- תוך כמה שבועות זה יתפוצץ בכזה בום (בוודאי בגלל משהו אחר שיהווה את הטריגר) שהיא בכלל לא תבין מאיפה באת לה.

שים לב לרגשות שזה עושה לך ותן להם ביטוי. אין הכוונה שתתפוצץ עליה, אלא הכוונה היא שתגיד לה באופן כנה "תקשיבי הסדר הבסיסי הוא בנפשי ממש. כשהבית לא מסודר אני ממש מתוסכל. יתרה מזאת- כשאני חושב שכן יכולת לסדר ולא סידרת- זה עוד יותר מתסכל אותי ומוביל אותי לכעס. אני לא רוצה לכעוס עלייך ולא רוצה לשאת את הנטל של הכעס בפנים. אני צריך את עזרתך. אני צריך שתראי נכונות (ואולי אפילו יותר מנכונות בסיסית) ושתבואי לקראתי. האם את מוכנה? איך וכיצד את רואה את זה?"

מתוך המקום הזה אולי זה יעורר בה את המוטיבציה לעזור גם. מה שחשוב הוא שהיא תתעורר לראות את המצוקה שלך כי אחרת זה יביא לקרע.

בהצלחה!

היה לי באלגן תמידי בבית. גרם לריבים ושאב ממני המון כוחות. לפני שנה וחצי הלכתי לסדנא של ברכה בן יצחק. במהלך הסדנא הכל היה נראה טריוויאלי אבל... סידר לי המון דברים בראש איך מנהלים בית נכון. אבל, בשביל שינוי אמיתי צריך רצון אמיתי. בלי זה שום סדנא לא תעזור.

וחבל..

אתה מסוגל..

יותר.

וזכותך לחשוב כרצונך,

אבל הזכות היא גם לדעת איך לומר זאת.

לדרוש ממנה להיות מסודרת ומאורגנת זה כמו לבקש לראות לרחוק ללא משקפים מאדם שזקוק למשקפים....  לדבר איתה על זה כל הזמן רק יכניס אותה לעצבים ועצבות (דכאונות) שהיא לא טובה ושבעלה כל הזמן מאיר לה וכ'ו

אתה יכול לבקש ממנה לבדוק את הדבר אצל נירולוג. (הכדורים לא מומלצים ועם תופעות לווי) או לקחת על עצמך את נושא הבית ולהוריד מהציפיות שלך על רמת הבית המסודר שאתה רוצה שיהיה לך.

אתה כן יכול לבקש ממנה שתדאג בחדר מסוים שחשוב לך או פינה מסוימת שלך ששם היא תשמור על הסדר למענך. אבל לא על כל הבית.

כשאתה מאמין בנישואין שלך ההשקעה למען אותם נישואין לא מורידים את הישוב הדעת אלא להפך הם בונים ומרוממים.....

צריך לחפש דרכים להוריד את אותם קשיים, לעולם לא נצליח להוריד אותם לאפס אבל מאידך לא ניתן להם להוריד את חיי הנישואין שלנו לאפס כואב.... 

אחי

אני במצב שלך כבר הרבה שנים (יש לי כבר ילדים נשואים...)

לאחר המון תסכולים שיניתי גישה

אני פשוט מסדר את הדברים שלי

מנקה שולחן לפני שאני אוכל

מארגן את המיטה כל בוקר

שומר על רכב נקי

לא מתקרב למחשב המשפחתי הדביק

ואף אחד לא נוגע בנייד שלי

בקיצור הילדים למדו שאבא מסודר ונקי

ותתפלא עם השנים חלקם מנסים אפילו לחקות אותי

נכון הבית עדיין לא ראוי למגורי אדם

ואני מתבייש להזמין אנשים

וכשפותחים את המקרר והארונות ונופלים דברים אני פשוט זורק

והם לא מרשים לי לסדר את הבית כי אני אוסף הכל לשקית אשפה וזורק לפח

אבל ייצרתי לעצמי סביבה סבירה למגורים.

כשאשתי רוצה להזמין משפחה וחברים אני מסכים רק אם הבית מסודר.

אם הבית נראה כמו גן חיות(בלי סיבה אמיתית) אני נכנס אומר שלום ותופס את הפינה שלי או יוצא לריצה

לאט לאט זה משפיע!

ושיהיה ברור כל עוד שזה לא מאובחן כדיכאון המצב הוא פשוט עצלנות! ולא שום קשקוש אחר.

תעשה מהפך בחשיבה, לא שווה להפסיד הכל,ולא תצליח לשנות את אשתך, את הילדים אולי.

אני לא פסיכולוג ולא בטיח

לשבת שעות מול המחשב

ללכת לישון עם ווטצאפ ביד

לטייל שעות בקניות ולזרוק הכל ברצפה של המטבח

לדבר שעות בטלפון

ולא למצוא חצי שעה לסדר את הבאלגן

ע צ ל נ ו ת.

אנשים כאן מחפשים איך לאהוב ולחיות בשלום בית עם נשותיהם על אף חוסר הסדר שלהם......

אתה לא פסיכולוג אז תשלח את אשתך לאחד כזה ואולי תגלה שהיא לא "עצלנית" ואולי תבין אותה ואפילו תעריך ותאהב.... לך תדע....

אני שורד 

וחבל, כי החיים יכולים להיות מושלמים אם כל אחד עושה את תפקידיו.

בשמחה אשלח לכל מי שיכול לעזור אבל אין כאן משהו קריטי,

סתם סגנון חיים רדוד של העברת הזמן וחוסר עשייה.

כל שנה חוזרת מבניין שלם מלאת אושר שמחה ועייפה עם תובנות חדשות שצריכה לתת לעצמה זמן למנוחה

בוקר צהריים וערב

אי אפשר תמיד להאשים את הגברים

בחלק מהמשפחות גם האמא צריכה לקחת אחריות ולהתאמץ מעט

חפשתי איך לאהוב וכו כו

היום אני שורד

טיפול בכזאת קריטיות לא מספיק פעם בשנה לשמוע שיעורים בבנין שלם.... 

אתה הרי לא אחד עם "סגנון חיים רדוד של חוסר עשיה והעברת זמן" אז קח את זה לידים שלך ותעשה.. אם זה ללכת לטיפול. לבדוק בעית חוסר ריכוז וכ'ו 

אל תשכח שאשתך היא אחרי 20 שנות נישואין של ביקורת והרגשה של "כלומניקית שמבזבזת את הזמן ואת החיים שלה"  ולכן היא נראת כך.

פעם חשבת איפה החלק שלך באיך שהיא נראית?

מהבריחה למקום הקל......

כלפיה. כואב שאפילו את תחושת האושר שאחרי בניין שלם (והיא מוכרת ואמיתית) אתה לא מפרגן לה. זה לחזור עם תקוות ולנחות לקרקע של מציאות עויינת כלפיה. חבל..

היא צביעות לדעתי..

ואם אחרי כל כך הרבה שנים מה שנותר לו מהזוגיות זה ציפיה שאישתו תשתנה..אז המצב שלו עגום ממש

וכי אם להתייחס לאישה בצורה כזאת נקרא אצלה כנות, אז בעיני זה צביעות ותפיסה עקומה של המושג זוגיות

גם אם תגיד את זה עוד 200פעם זה לא ישנה את התמונה..

וצביעות בעיני, זה לחיות עם אישה ולשמוח שהיא הולכת מהבית העיקר שיהיה נקי

שני עולמות נפגשים

מנסים לשנות

מתווכחים

נלחמים

מתפשרים

משלימים עם המצב

מתכנסים בעצמם

וממשיכים...

החיובי מרובה על השלילה

אבל לכתחילה לא הייתי פותח ככה את החיים

הבית של ההורים שלה הרבה יותר מבולגן!

והחדר שלה היה כמו שדה קרב...

עשיתי לי בראש רשימת יתרונות וחסרונות

לא נתתי משקל גדול גדול לסדר וניקיון

בדברים החשובים בחיים היא בסדר גמור  ואת זה אני לא אחליף בחיים(רגועה, חמה לילדים, מחנכים באותו ראש וכו וכו)

אבל מסתבר שחוסר סדר וניקיון זה לא רק חיצוני אלא מעיד על בלאגן בנפש

אם רק זה הבעיה בחיים, אשראי!

אפשר להתעלם או לחלופין להיגרר למקום נמוך של חוסר עשייה,

אבל אני לא רוצה כי זה שומר אותי לפחות במחשבות במקום מסודר ושאיפה לטוב יותר

עניות דעתי, מתוך מה שאתה מתאר כמה שניכם טובים, וכמה היחס ביניכם טוב - 

שיש לה עם זה בעיה נקודתית.

כלומר, יש בעולם אנשים מסודרים יותר, יש פחות, יש אלה שזה ממש לא מצליח להם. לפחות בינתיים.

הרי איכפת לה ממך, והיא עושה דברים אחרים בבית ועם הילדים, לא סתם "בטלנית", אז יש לה "בעיה" בנקודה הזאת.

כשאתה מעיר לה, הרי זה כלשון הכוזרי, "מצאת מקום חרפתי".. היא "נדלקת", כנראה כי מרגישה חסרת אונים מול זה. לא רוצה לומר לך ש"אני ככה", לא נעים לה שזה ככה, לא מוצאת עדיין כח להילחם בכך, או לעשות לעצמה תכנית עבודה קטנה שהיתה מקלה על זה.

כעת, הברירה היא - מה יותר שווה. להמשך את העיקר, של היחס הנעים והחברי ביניכם, או לפתח חיכוכים על הנקודה הבלתי-פתירה זמנית, הזאת (כמו ילד "היפר" ומוכשר בבית ספר, שיש מורים שעיקר המו"מ שלהם איתו הוא "תשב.. למה קמת.. תשב..  במקום "לדבר איתו בלימוד" - יושב, עומד, מתחת לשולחן..).

לדעתי, הנח לזה לגמרי. ממש לגמרי. תגיד לעצמך בלב: מסכנה, קשה לה עם זה, לא נעים לה. נעזוב... סדר לעצמך פינה בבית שאתה יכול לשבת בה לפי כללי הסדר והנקיון שלך, ותניח לכל השאר. לילדים לא יקרה כלום מקצת בלאגן, כנראה גם לה לא.

ההערכה שלי, שתוך זמן לא רב, היא "תשתפר" בהדרגה. אולי אפילו תשאל בחשש, למה אתה כבר לא מעיר, לא איכפת לך?..

ואתה תענה: החלטתי שעדיף שלא תרגישי מתוסכלת, ושיהיה יחס נעים בינינו, מאשר הנקיון. סומך עלייך שאם תרגישי שאת כבר יכולה לשדרג את המצב גם מבחינה זו, כבר תעשי את זה.

יגרום ליחס טוב. היא תכיר לך טובה. וסביר שגם הבית יהיה יותר נקי ומסודר, גם אם אתה לא תעשה כלום בענין.

ב. אני  לא יודע איזה "מחקר" את עושה... מעיף מבט מידי פעם, ואם אני רואה משהו שנראה לי שאוכל לעזור בו למישהו - משתדל לעשות את זה... זה גם מה שהיה כעת. 

ג. לא קראתי את כל השרשור. ממש כעת ראיתי את הודעת הפתיחה - ואמרתי לעצמי, מזל שראיתי.. אולי אוכל לסייע במשהו. ולכן גם אינני יודע מי הוא "זה מה שאני", איך פעל ולמה נתקע..  אני מסתכל רגע, ורואה שמדובר במישהו שכתב כמה תגובות. לא בטוח, ממבט ראשוני, שזה משהו שכתיבה שלי תוכל ממש לעזור בו. מכל מקום, בשעה זו אני לא "בכושר" לעבור על ההודעות. 

ואם כי גם לעזור לך לסיים "מחקר", זה מן הסתם מעשה טוב... אבל האמת שאצלי, כשמדובר להביע דעה על מה שמישהו כתב בדם ליבו מן הסתם, אז המוטיווציה של המחקר לא כ"כ תופסת. מה אעשה... מתנצל.

ד. התגובה שהגבתי לפותח השרשור, היא כי כך חשתי והבנתי מתוך הודעתו את המצב. מניח שאצל מי שציינת, זה לא כך. קשה בדברים כאלו לדמות ממקרה למקרה. תלוי ביחס שמעבר לכך ועד כמה זו הבעיה היחידה. 

בדרך כלל, אם היחס הכללי באמת טוב ומשתדלים להיטיב זה לזה, אז אחרי ביטחון באי תלות היחס בדבר כזה, תבוא גם הנכונות לשוחח על הדברים, במתינות.

ולפעמים, בלאגניסטית... אם כל השאר טוב, אז מילא. ימצאו פתרונות חליפיים. הקשר הקרוב חשוב יותר.

ברור שיש נשים שאינן הגונות עם הבעל שלהן. לצערנו.

בדיוק כמו שיש גם ההיפך.

אני כבר קורא/כותב כאן די הרבה זמן, ולא התרשמתי אף פעם שיש כאן "טפילת אשמה מיידית על הבעל"..

ואם היה - כבר הייתי מעיר על כך.

אדרבה, כבר עלו כאן בעבר לא פעם, כשלימדו סנגוריה בצורה מופרזת על תופעות שנשים העלו, והשיבו: מה היית אומרת אם איש היה כותב כך...

אני איש. ולא ראיתי כאן בפורום לא נשאת גברים ולא שנאת נשים. חס ושלום. המקום הזה, למיטב היכרותי, הרבה מעבר לכך.

אולי התקיים בך הפתגם על "אורח לרגע"... אבל זה לא מצייג מציאות. אם היה כך - אני כבר מזמן לא הייתי כותב כאן.. ולא רק אני.

נראה לי שמקור רוב התסכולים בזוגיות, ובכלל במערכות יחסים (אחים, עבודה וכו')

היא הציפיה לשיוויון ביחסים.

אני עובד/ת ומפרנס/ת - גם את/ה צריכ/ה,

אני מנקה ומסדר/ת - גם את/ה צריכ/ה,

אני קמ/ה לילדים בלילה - גם את/ה צריכ/ה,

אני חרוצ/ה, נקי/ה, מסודר/ת - גם אתה צריכ/ה..

וכן הלאה...

(בין אחים - אתה קיבלת- גם אני צריך, אני עזרתי להורים - גם אתה צריך, למה אני כן והוא לא, והיפך)

ה' ברא אותנו שונים,

לכל אחד תפקיד מסויים.

עלינו להשלים זה את זו ולא להיות זהים.

חלוקת תפקידים בבית יכולה להיעשות מתוך הבנת הכישרונות והיכולות של כל אחד,

כל בית יעשה כפי שמתאים לו כי כל זוג שונה.

לכולנו יש מה ללמוד זה מזו כי אף אחד לא מושלם.

נראה לי שגם הקושי שהועלה לגבי סדר וניקיון  בשני המקרים,

יכול להיפתר ע"י השקעה בקשר הזוגי.

כשבן/בת זוג מרגישים שהחצי השני אוהב אותם, מבין אותם, מקשיב להם, מאמין בהם,

הוא'היא מוכנ/ה להתעלות על עצמו /ה ולהתאמץ גם אם המחיר גבוה.

עוד נקודת בונוס ששמתי לב אליה -

אחד היתרונות לכך שיש אנשים שלא אכפת להם מבלגן,

הוא שהם בדרך כלל (לא מכלילה)

גם פחות ביקורתיים,

וממילא יותר סלחניים כלפי התנהגויות מסויימות של הסובבים אותם.

מה אתם חושבים?

אבל, שתי הערות:

האחת, יש אנשים שבשבילם כשיש אי סדר קיצוני, זה משהו קשה מאד. הגמרא מתייחסת (לגבי כביסת בגדים) לנושאים מסויימים של אי נקיון כ"דיני נפשות".. ואפשר להבין כשמישהו מאד מתוסכל מכך. כמו שאפשר להבין גם את התיסכול של מי שפשוט "לא יודע" מה עושים עם בלאגן... 

ואכן, אם אנשים מצליחים להתעלם ולראות רק את הטוב בזולת - אשריהם ואשרי חלקם.

וברור, שיחס מעריך ומכבד ואוהב, גורם ליתר ביטחון שהשני לא "יקטול" אותי בגלל בעיה כלשהי, וממילא גם ליותר  נכונות להתייחס לבעיה ולנסות לפתור כמידת היכולת.

ההערה השניה: לגבי מי שכתב (עיינתי קצת בינתיים..) על "זה מה שאני" בביקורתיות, עד כדי שמישהו כתב על דבריו שזו "צביעות" ח"ו. התפלאתי מאד מאד. הרי רואים אדם ששנים מתמודד עם משהו שקשה עליו ביותר. מחזיק מעמד. לא מעונין במלחמות. אלא מה? נשארה לו המרירות על כך שאשתו, שהולכת לישון עם הוואטסאפ (?..), אינה מוצאת חצי שעה ביום לסדר ונקיון. על הצורה של הבית. אי אפשר להבין? אפשר. מי יכול לשפוט דבר כזה.

אלא מה, שמרחוק איננו יכולים באמת לדעת, עד כמה היה פה מעגל שסחב את עצמו.

כלומר: עד כמה תחושת הביקורת אצלה על מה שחלש בתכונתה, גרמה לה להתרחק יותר, וממילא גם הביקורת מתעצמת כשחש שהיא "בורחת" לקניות וכו'... וכן על זה הדרך.

ומסגנון הדברים, נראה גם שיש עוד "עניינים" מסביב, מחוץ לסדר והנקיון.

דעתי היא, שגם כיום, שהם אחרי שנים לא מעטות ויש ילדים נשואים, הדרך היא - עם ההבנה לתחושות הלא נעימות - "מחדש".

כלומר: לנסות לייצר מפגשים מחדש. אח"כ יותר להעיר על ה"וואטסאפ" מאשר על הנקיון (כלומר, כשכבר שלב שיש שיח נעים בבית, אז להעיר בחביבות שצריך למתן את התקשורת התמידית עם כל מה שבחוץ). לשוחח על התובנות מ"בנין שלם", אדרבה, להפוך את זה לגורם מפרה. להביע דעה על מה שמלמדים שם, להקשיב הדדית, להגיע לתובנות.

וכאשר תהיה יותר קביעות ביחס נפשי שאין בו יאוש אחד מהשני - אז להעלות פעם את נושא הסדר והנקיון. לא בהאשמה, אלא בשאלה. ממה חושבת שזה בא, האם ניתן לעשות משהו. אפשר לקבוע סדר מאד מודרג לשיפור. ולתת פידבקים. גם בשלב הזה, לא אבדה התקווה..

נאמרו הרבה דברים ומתוכם אפשר לאסוף הרבה רעיונות טובים.  

אוסיף מכיוון קצת אחר.

ראשית מספר שאלות:

# אתה יודע מה היא עושה בבקרים?

# כמה זמו היא משקיעה בחיפוש עבודה?

# כמה היא מנסה לסדר או לא? 

# כמה היא שוכבת ובוהה באוויר? 

# האם היא מבזבזת זמן באנטרנט ?

# כמה היא מתוסכלת מעצם הימצאותה בבית?

# האם שוחחתם על הקושי שלה בבית?

# האם היא אוהבת את המקום שבו אתם גרים?

# האם היא מטפחת את עצמה או שגם את עצמה מזניחה.

אולי היא במין דיכאון קטן בשל חוסר העבודה. ולכן היא לא מצליחה לנקות (בד"כ כשהמצב רוח לא טוב 'בורחים' מהמשימות שפחות אוהבים לעשות) אולי עודף הזמן לא עושה לה טוב.

לי באופן אישי חשוב סדר וניקיון ובכל זאת כשעברנו לבית קטן וצפוף שאני לא אוהבת (הוא זמני בע"ה) אין לי מוטיבציה לנקות ואני משאירה הכל לשעת לילה מאוחרת. וראיתי שכשהיו לי הרבה בקרים פנויים מרחתי את הזמן ואז הייתי מתוסכלת. העדפתי לעבוד בשכר מינימום. הבית לא נהיה יותר נקי אבל לפחות הזמן לא נמרח ואני פחות מתוסכלת, ועדיין מנקה בלילות... 

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לכן עכשיו הלוביסטים של הליסינג נלחמים בתוכנית של מירי רכב (לא שגיאת כתיב) להפחית את כמות הטסטים למכוניות יחסית חדשות מפעם בשנה לפעם בשנתיים. בסוף ה"לחם והחלב" שלהם זה  אנשים ששונאי תחזוקה של מכונית.

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.