א. קצת שינוי תפיסה

מאוד קשה לשנות הרגלים של סדר וניקיון, גם עבור בן/בת זוג. אנשים נוטים לחשוב שלסדר או לבלגן זה נטו פעולות פשוטות של להניח משהו לא במקום מתוך עצלות או לשים לב שיש אבק על השידה ולהעביר ניגוב , אבל זה הרבה יותר מורכב. זה מייצג צורת חשיבה ותפיסה, וכמו שאחד רואה את האבק ומאוד רוצה לנגב אותו, השני לאו דווקא מתעצל, אלא פשוט לא רואה את האבק, המוח שלו לא "מחפש" אבק....והעיניים שלו "מדלגות" על זה אוטומטית.

אפשר לחשוב על זה כמו מבחן רורשאך שכל אחד רואה משהו אחר בהתאם לתכונות, תפיסות ואמונות, וכולם בעצם מביטים באותה תמונה...

אבל בגלל שזה נושא טעון ועוכר שלוות נפש חשוב לבוא אחד לקראת השני בנושא.

לדוגמא: מחליטים שיש אזור מסוים שעליו מקפידים שיהיה תמיד מסודר, כמו הכניסה לבית/ הסלון, כך שכשבן/בת הזוג המסודר יותר חוזר הביתה, הוא לא נתקל ישר בבלאגן מול העיניים. או בחדר העבודה הפרטי שלו וכדו', עניין של העדפה אישית, אתם תחליטו יחד. ובשאר הבית אפשר להקפיד פחות ובן הזוג המסודר מעלים עין מראש. לגבי ארונות בגדים וכדו' שמבולגנים (לא יודעת אם זה המקרה) אתה יכול לשמור על הארונות או המדפים שלך מסודרים, אבל לא באמת אפשרי לכפות על אחרים לשמור על כל הבגדים שלהם מקופלים מסודר (זה פשוט לא עובד לריב ולדרוש שוב ושוב..).

ב. לפרגן 

לפרגן על המטלות האחרות שהיא ממלאת בבית ולחשוב שאולי יש לה סדר עדיפויות אחר שהוא לאו דווקא שגוי. ילדים גדלים להיות מאושרים ושמחים ומפותחים היטב גם בבית מבולגן. והיא מגדלת את הילדים שלכם. אני מקווה שלא צריך לתת הרבה הסברים על כמה אהבה וסובלנות בלתי נגמרים צריך כדי לגדל ילדים. 

תאמין לי שאם תפרגן לה בסגנון "את כזו סובלנית לילדים" או כל דבר אחר שאתה יכול למצוא, זה יגרום לה להיענות הרבה יותר מעצמה לדברים שהיא יודעת שחשובים לך...

ג. להתחלק !!

אולי פשוט תתחלקו מראש אבל לא בקטע של חלוקה עסקית וכל אחד חופר לשני אם הוא סיים את החלק שלו. תתחלקו בשלבים שונים של המטלות כך שהיא תארגן את הבית לשטיפה ואתה תעשה את השטיפה עצמה. 

איך תדע אילו מטלות לעשות, תשאל אותה מה הכי קשה לה וקח חלק מהמשימות האלה עליך.

המצב שאתה מתאר שאתה מגיע בסוף "להציל את המצב" ויוצא לא מרוצה, הוא בעייתי כי גם היא לא מרוצה מזה, כי היא לא צריכה שתציל אותה וזה רק פוגע בדימוי של האשה שרוצה לנהל את הבית על  הצד הטוב ביותר אלא שיש לה סדר עדיפויות שונה. ובא הבעל עם כל הרצון הטוב ומבלגן את סדר העדיפויות הזה, מה שמהווה סוג של ביקורת סמויה על חוסר התפקוד היעיל שלה בנושא. תודה רבה וזר פרחים בטוח לא תקבל אחרי ניקיון התנדבותי שכזה.  

ד. להגיד תודה על כל מה שעושים גם על פעולות קטנות. זה נראה מטופש ומעושה בהחלה להגיד "תודה ששטפת את הכלים" אבל אחרי תרגול זה עובד ומשנה את האווירה לגמרי. 

כל העצות לעיל נוסו ונבדקו ועובדות ברוך ה' היטב.

בהצלחה 

היי,

תודה על התגובה ועל העצות.

רציתי רק להעיר שאני עשיתי זה מכבר חשבון נפש עם עצמי והתחלתי לפרגן על דברים שהיא עושה אפילו על דברים קטנים ובנאליים, אני לא יכול להגיד לך שזה לא תרם להתגייסות שלה, אבל זה עדיין לא מספיק.

ואני לא מדבר על סדר בארון וכאלה, אני מדבר על סדר בבית כמו מטבח הפוך שאי אפשר לבשל בו, שולחן מבולגן שאי אפשר למצוא פינה לאכול עליו וכד'.

קשה לי עם המחשבה שאני צריך גם להתחלק איתה בעניין של הניקיון בזמן שאני טרוד בכל כך הרבה דברים וגם בבית אני עוזר מאוד עם הילדים.

היא מצידה רואה בכל מילה שאני אומר לה כמו חיצים של ביקורת וזה קשה להעיר לה (יכול להיות שהיא באמת מתוסכלת) אך מצד שני קשה לי גם שלא להעיר לה, אני לא מרגיש בנוח בבית מבולגן שאין לך בו מנוח..

מי קבע שזה דווקא תפקיד של האישה?? 

מניסיוני המלחמה עם הסר והניקיון זה דבר מתסכל ברמות למי שלא מסתדר עם זה

זה צעד אחד קדימה ושניים אחורה וזה מללחמה לכל החיים ולא משהו שנגמר..

לא נראה לי הוגן לדרוש ממנה להילחם כל חייה רק בגלל שהיא אישה

ומה שאת כותבת לא מתאים לכל אחד, יש כאלה שזה פשוט לא יעבוד אצלם

ויש כאלה (כמוני) שמשתגעים משיטות כמו שכתבת וממשימות קטנות, הרבה פעמים הקושי הוא

בראש ולא במשימה עצמה (קשב וריכוז נעים להכיר) ולכן עיצות כאלה לא רק שלא יעזרו אלא

רק יקשו- כי זה דורש יותר חשיבה על המשימה, זה מתאים למי שמטבעו הוא יותר מסודר

ולפותח- אם יש לה קושי עם זה זה לא עניין של זמן ושל עבודה במשרה מלאה או לא,

אנחנו היינו במצב על הפנים וב"ה היום רואים ישועות בזכות-

א.שיטות מסויימות שמתאימות לי שלימדתי את עצמי 

ב. החלטה לקבל את המצב ולא להילחם- בעיני הרבה יותר קל.. 

ג. התחלנו לקחת עזרה לשעה בשבוע- זה מספיק בשביל לסדר את מה שהצטבר (רק את הבלאגן, לא כלים וכביסות) והעול שירד ממני הוא ענק- שווה כל שקל

זו תכונה שאם לא נולדים איתה, מתים בלעדיה. אין מצב לשינוי!

חבל לבזבז אנרגיות בנסיונות לשינוי הרגלים.

אבל אני עושה כי אין ברירה וחייבים להתחלק.

אם הייתי עושה רק מה שאני אוהב, הייתי חי בצורה אחרת לגמרי...

אבל הכל באופן יחסי לאחוז המשרה שהם עובדים ולשאר המטלות בבית ומחוץ לבית שהם עושים.

אני תורם רבות בבית (יש לי חיבה גדולה לבישול) ועם הילדים וגם בעניין של ניקיון, אבל הכי מפריע לי שכשהיא לא עובדת ונמצאת בבית בלי ילדים, היא מעדיפה לעשות הכל חוץ מלנקות.

זה ממש לא שוויוני, וקשה לי מאוד לקבל את זה...

אבל תבין שאם היא לא עושה את זה כנראה שזה מאוד מאוד קשה לה, שהיא 

מעדיפה אפילו להתמודד עם התיסכול מחוסר ההצלחה שלה בתחום מאשר לעשות את זה..

הקושי לא קשור לעבודה או ילדים,

החלוקה כן קשורה לעבודה ולילדים אבל בכ"ז אני לא חושבת שאפשר לצפות ממנה לעשות

דבר שכ"כ כ"כ קשה לה, גם לא בשם השיוויון, חלק משיוויון זה גם לחלק משימות לפי יכולת

יישום והאהבה למשימה, אתה לא יכול למשל להשוות את זה שאתה מבשל לזה שהיא תנקה,

כי אתה אוהב לבשל והיא לא אוהבת לנקות, ולכן המשימה שלה גדולה בכמה רמות מהמשימה שלך-

גם אם בעיני המתבונן מבחוץ אלה 2 משימות שוות

חשבתם להביא עזרה בתשלום? אולי היא תעדיף אפילו לעבוד יותר בחוץ בשביל לממן?

ולמה לא לקחת עזרה מבחוץ?

ומעבר לזה- היא זקוקה להכרה בקושי שלה

אותו דבר אל תכריח אותה לעשות מה שהיא לא אוהבת

וזה לא חוסר תיפקוד בסיסי, היא מטפלת בילדים ועושה דברים אחרים בבית

יש מקרים שלא.. יש מקרים שהאישה היא בדיוק כמו גבר בתחום הזה

זה לא מוחלט שתמיד נשים יותר מסתדרות עם זה מגברים.

במקרה הז נשמע שלאישה זה קשה ומשאיר אותה לא שפויה בדיוק כמו גבר,

ולכן אם את לא מצפה מגבר לעשות את זה גם ממנה א"א לצפות

נשארת שפויה עם עבודה מחוץ לבית- כשבאופן מסורתי זה תפקיד הבעל!

כשאת רואה בית מבולגן, מה את רואה? (היסטריה, לחץ, רק סיימתי עם X כבר אני צריכה לנקות שוב? סרט- מתי אני יגמור עם זה?? וכו')

כשאיש רואה בלאגן בבית מה הוא רואה? (בקטנה, חמש דקות והכל מסודר! [למרות שבסוף זה לא חמש דקות אבל זה בא להם בקלילות והם לרוב לא נהיים עצבניים מלראות מישהו מלכלך את הבית וכו')

מכאן אני לומדת שאת יכולה לראות כל מצב איך שאת רוצה! אם לי יש מבנה פיזי יותר חלש סימן אולי שאני לא צריכה לעשות עבודות פיזיות?... לא יודעת! אבל אל תגידי שזה שינוי סדרי בראשית.. לא כתוב בתורה שתפקיד האישה לנקות כי זה המבנה הנפשי שלה

הוא אומר שאין לו ישוב הדעת בבית,

אז מה יעזור שיפסיק לרמוז לה- ועוד דחוף?

גם בתגובה שלי קצת למטה כתבתי על זה.

לא יודע למה זה יצא פה

1. הבית המבולגן

2. אשתך המבולגנת

הבית המבולגן הוא קושי טכני שאין מקום לתפקד ולא נעים להיות בו.

אבל כלפי אשתך יש לך הרבה טענות ומחשבות פנימיות:

למה היא כזאת?

זה לא פייר,

מתי כבר תשתנה?

וכו'

לדעתי מה שיותר גורם לקושי הוא דווקא 2. אם הוא יהיה יותר מסודר אצלך בפנים יהיה יותר קל להתמודד עם הקושי הראשון.

אחת הדרכים הכי טובות שאני מכירה לזה היא פשוט שיחה פתוחה וכנה ביניכם שבה מנסים לדבר ממקום רגוע פתוח ומאד מכיל מכבד ומקבל על הנושא. מטרת השיחה היא לא לשנות שום דבר בהתנהלות אלא רק להבין יותר טוב את הצד השני.

שיחה כזו יכולה לעזור לכם באמת להבין אחד את השני, וזה עצמו אולי הדבר הכי גדול. זו הבנה לא סתם על פני השטח אלא של העומק הנפשי שלכם. לא רק למה את לא מסדרת, אלא למה זה קשה לך, מה אצלך בפנים עושה את העניין של לסדר קשה? למה באישיות שלך זה לא זורם באופן טבעי? 

(אולי למשל היא אשה מאד יצירתית והנפש שלה פחות בנויה למשימות "משעממות". או אלף הסברים אפשריים אחרים)

כך בעצם הנושא של הסדר שהפריד ביניכם הופך למשהו שמקרב ביניכם ואתם מעמיקים את הקשר שלכם.

אבל זה מתאפשר רק מתוך הכלה ופתיחות אמיתית. אם היא תרגיש אפילו קצת האשמה מצידך זה יסגור אותה והיא לא תדבר פתוח אלא רק תתגונן ותתרץ את עצמה.

אם תצליחו בדרך הזו הכל יהיה קל יותר ועם הזמן יש גם סיכוי לשינוי אמיתי.

אצלי למשל ההכלה של בעלי שינתה אותי לאורך השנים (לא מיד.. היה צריך סבלנות..) וזה לא רק התנהגות טובה מצד מידות אלא גם משתלם לו

לפי מה שאתה כותב מה שהכי יעזור לה להשתנות עם הזמן זה הכלה וקבלה שלך ושלה את עצמה. וסבלנות...

ומה שיעזור לך להכיל אותה זה אם תבין אותה לעומק, שהיא לא מרצון רע או מעצלות וכו לא מסדרת או מנקה, אלא כי זה הכי טוב שהיא מצליחה לעשות בנתונים הנפשיים שיש לה כרגע.

החכמה שלו זה לא להאשים אותה גם אם זו היתה "האמת האובייקטיבית" , אלא לעשות את העבודה הפנימית שלו כדי לקדם את בניין הבית שלהם.

אני כותבת אליו אז אומרת שהוא יבין אותה. וכשהיא תשאל - אגיד לה להבין אותו. זה הדדי.

ומה שחשוב בעיני זה לא סתם לשים תוית של מידה לא טובה אלא להבין את השורש ואז קל יותר לראות את הטוב.

היא מטפלת מסורה בילדים, מבשלת, מביאה ולוקחת אותם מהגן, מניקה בלילות אולי מכבסת, מקפלת..

אני לא חושבת שעניין הסדר והניקיון מוחק את כל מה שהיא עושה..

לי יש גם בעיה קטנה כזאת, אני מאוד אוהבת סדר וניקיון אבל מתייאשת בכל פעם שאני רואה תוך כמה שניות כל מה שעבדתי עליו פשוט נהרס (יכול להיות שכל הבוקר עמלתי כדי לעשות ספונג'ה בבית, לשטוף כלים, לזרוק כל מיני דברים, לסדר , לכבס וכו'... ואז בא אישי שיחיה ועושה בלאגן כאילו כמה נפשות אנחנו בבית [אני משתדלת לא לכעוס עליו] ) הדבר הזה גורם לי להתייאש מזה ולהיות מבולגנת, לא נראה לי שאני עצלנית בגלל זה או לא חכמה. צריך להבין מה השורש של חוסר הרצון\ המוטיבציה של אותה אישה לנקות.

וכן, יש גם בעלים שפתאום מחליטים שקשה להם לעבוד והתפקיד של האישה הוא לגשת בעדינות לברר למה ולא ישר לפסוק שהוא עצלן

אם זה כ"כ חשוב את תכניס לתחשיב החודשי עזרה..

לא כולם מסוגלים לעמוד בסדר ואירגון ובשביל ללמוד את זה צריך זמן ורצון..

ביקורת זה הדבר האחרון שבונה רצון.

ומה שאני רואה זה שהוא (אולי) קרוב לקריסה אבל היא כבר אחרי הקריסה

כי אני מרגישה שדיון הזה פוגש אותך במקום לא רגוע אצלך. 

זכותך לחשוב איך שאת רוצה כמובן, אבל אני רואה את הדברים שהועלו כאן אחרת.

החלטתי כן להגיב כדי לחזק את השואל להתמקד במה שלדעתו יקדם את חיי הנישואין ועבודת המידות שלו.

בכל התגובות

רוב הנשים בעולם עובדות יותר מגברים. זה שפה קורה הפוך זה תופעת טבע אז תנשום ואל תדאג, החיים ממש יפים

אני יכולה לומר שגם לי היה קשה לקבל ולהבין שסדר וניקיון יכולים להיות דבר כ"כ מסובך בשביל מישהו אחר.

בעלי אוהב סדר, אך לא יודע לסדר.

אוהב ניקיון, אך לא יודע לנקות.

אז זה תיק שנופל עליי לגמרי.

אני דווקא כן מסכימה שבד"כ זו משימה שנשים מסתדרות איתה יותר ומתאימה יותר לנפש שלהן,

אבל בימינו דברים השתבשו לא מבחירה ולא מעצלות.

תשמח שאתה כן מסודר ויודע לסדר,

תאר לך ששניכם הייתם כאלו?

הכרתי זוג ששניהם לא הצליחו להשתלט על המשימות היומיומיות בבית... ה' ירחם.

אז הצעתי היא:

אמור לאשתך היקרה - אני מעריך מאוד את כל מה שאת עושה בבית - ותפרט הכל!

אני מבין שלסדר ולנקות דורש ממך הרבה מידי ואולי יבוא על חשבון מה שאת עושה ועל חשבון ההרגשה שלך,

אז שווה לנו לקחת קצת עזרה מבחוץ כדי שיהיה לך יותר קל ולכולנו יותר נוח להיות בבית.

אני חושבת שכשהבית יהיה מסודר, לא כי אתה סידרת,

זה יעודד אותה מידי פעם לעשות בעצמה בקצב שלה.

ומניסיון של 13 שנות נישואין - 

הזמן עושה את שלו, צריך סבלנות ודברים שנראים תקועים משתחררים אם אנחנו משחררים אותם.

בני אדם משתנים לטובה בנישואין - אם מאמינים שהם טובים באמת.

תשמרו על קשר טוב - זה הכי חשוב,

השאר חולף...

אתה מתמרמר ומתמרד, ובצדק, נגד חוסר הסימטריה ביניכם בקשר למטלות הבית. אולי גם אתה מצפה שאשתך תהיה "ככל הנשים" (הקלאסיות) ותאהב בית נעים ומסודר שכיף להיכנס אליו. אתה בטח שואל את עצמך איך לעזאזל היא יכולה לחיות ככה, ולמה היא לא עושה כלום (בהנחה שזה כן מפריע לה). 

עוד דבר- יכול להיות שאתה גם משווה אותה לנשים במשפחתך (אמא שלך, אחותך) או לנשים אחרות שאתה מכיר, ורואה שהיא נופלת מהן בדר ובניקיון. ההשוואה עוד יותר מגבירה את התסכול והתרעומת כלפיה וככה אתה חורק שיניים וכועס עליה בסתר.

אתה כועס עליה, וזה מובן. וזה מוצדק. לא הוגן שהכל ייפול עליך והשאיפה שיהיה בית נעים לעין זו שאיפה של שני בני הזוג. אף אחד לא אוהב לחיות בסירחון ובתוך בלגן אטומי (אולי חוץ מאנשים שבאמת אוהבים פרא).

והכעס הזה חייב להשתחרר.

היא חייבת לדעת שזה מוביל אותך לכעס ולהרגשה שאתה מתפוצץ מבפנים, כי אם היא תחיה לה בשלווה סטואית בלי להיות מודעת למה שעובר עליך-- תוך כמה שבועות זה יתפוצץ בכזה בום (בוודאי בגלל משהו אחר שיהווה את הטריגר) שהיא בכלל לא תבין מאיפה באת לה.

שים לב לרגשות שזה עושה לך ותן להם ביטוי. אין הכוונה שתתפוצץ עליה, אלא הכוונה היא שתגיד לה באופן כנה "תקשיבי הסדר הבסיסי הוא בנפשי ממש. כשהבית לא מסודר אני ממש מתוסכל. יתרה מזאת- כשאני חושב שכן יכולת לסדר ולא סידרת- זה עוד יותר מתסכל אותי ומוביל אותי לכעס. אני לא רוצה לכעוס עלייך ולא רוצה לשאת את הנטל של הכעס בפנים. אני צריך את עזרתך. אני צריך שתראי נכונות (ואולי אפילו יותר מנכונות בסיסית) ושתבואי לקראתי. האם את מוכנה? איך וכיצד את רואה את זה?"

מתוך המקום הזה אולי זה יעורר בה את המוטיבציה לעזור גם. מה שחשוב הוא שהיא תתעורר לראות את המצוקה שלך כי אחרת זה יביא לקרע.

בהצלחה!

היה לי באלגן תמידי בבית. גרם לריבים ושאב ממני המון כוחות. לפני שנה וחצי הלכתי לסדנא של ברכה בן יצחק. במהלך הסדנא הכל היה נראה טריוויאלי אבל... סידר לי המון דברים בראש איך מנהלים בית נכון. אבל, בשביל שינוי אמיתי צריך רצון אמיתי. בלי זה שום סדנא לא תעזור.

וחבל..

אתה מסוגל..

יותר.

וזכותך לחשוב כרצונך,

אבל הזכות היא גם לדעת איך לומר זאת.

לדרוש ממנה להיות מסודרת ומאורגנת זה כמו לבקש לראות לרחוק ללא משקפים מאדם שזקוק למשקפים....  לדבר איתה על זה כל הזמן רק יכניס אותה לעצבים ועצבות (דכאונות) שהיא לא טובה ושבעלה כל הזמן מאיר לה וכ'ו

אתה יכול לבקש ממנה לבדוק את הדבר אצל נירולוג. (הכדורים לא מומלצים ועם תופעות לווי) או לקחת על עצמך את נושא הבית ולהוריד מהציפיות שלך על רמת הבית המסודר שאתה רוצה שיהיה לך.

אתה כן יכול לבקש ממנה שתדאג בחדר מסוים שחשוב לך או פינה מסוימת שלך ששם היא תשמור על הסדר למענך. אבל לא על כל הבית.

כשאתה מאמין בנישואין שלך ההשקעה למען אותם נישואין לא מורידים את הישוב הדעת אלא להפך הם בונים ומרוממים.....

צריך לחפש דרכים להוריד את אותם קשיים, לעולם לא נצליח להוריד אותם לאפס אבל מאידך לא ניתן להם להוריד את חיי הנישואין שלנו לאפס כואב.... 

אחי

אני במצב שלך כבר הרבה שנים (יש לי כבר ילדים נשואים...)

לאחר המון תסכולים שיניתי גישה

אני פשוט מסדר את הדברים שלי

מנקה שולחן לפני שאני אוכל

מארגן את המיטה כל בוקר

שומר על רכב נקי

לא מתקרב למחשב המשפחתי הדביק

ואף אחד לא נוגע בנייד שלי

בקיצור הילדים למדו שאבא מסודר ונקי

ותתפלא עם השנים חלקם מנסים אפילו לחקות אותי

נכון הבית עדיין לא ראוי למגורי אדם

ואני מתבייש להזמין אנשים

וכשפותחים את המקרר והארונות ונופלים דברים אני פשוט זורק

והם לא מרשים לי לסדר את הבית כי אני אוסף הכל לשקית אשפה וזורק לפח

אבל ייצרתי לעצמי סביבה סבירה למגורים.

כשאשתי רוצה להזמין משפחה וחברים אני מסכים רק אם הבית מסודר.

אם הבית נראה כמו גן חיות(בלי סיבה אמיתית) אני נכנס אומר שלום ותופס את הפינה שלי או יוצא לריצה

לאט לאט זה משפיע!

ושיהיה ברור כל עוד שזה לא מאובחן כדיכאון המצב הוא פשוט עצלנות! ולא שום קשקוש אחר.

תעשה מהפך בחשיבה, לא שווה להפסיד הכל,ולא תצליח לשנות את אשתך, את הילדים אולי.

אני לא פסיכולוג ולא בטיח

לשבת שעות מול המחשב

ללכת לישון עם ווטצאפ ביד

לטייל שעות בקניות ולזרוק הכל ברצפה של המטבח

לדבר שעות בטלפון

ולא למצוא חצי שעה לסדר את הבאלגן

ע צ ל נ ו ת.

אנשים כאן מחפשים איך לאהוב ולחיות בשלום בית עם נשותיהם על אף חוסר הסדר שלהם......

אתה לא פסיכולוג אז תשלח את אשתך לאחד כזה ואולי תגלה שהיא לא "עצלנית" ואולי תבין אותה ואפילו תעריך ותאהב.... לך תדע....

אני שורד 

וחבל, כי החיים יכולים להיות מושלמים אם כל אחד עושה את תפקידיו.

בשמחה אשלח לכל מי שיכול לעזור אבל אין כאן משהו קריטי,

סתם סגנון חיים רדוד של העברת הזמן וחוסר עשייה.

כל שנה חוזרת מבניין שלם מלאת אושר שמחה ועייפה עם תובנות חדשות שצריכה לתת לעצמה זמן למנוחה

בוקר צהריים וערב

אי אפשר תמיד להאשים את הגברים

בחלק מהמשפחות גם האמא צריכה לקחת אחריות ולהתאמץ מעט

חפשתי איך לאהוב וכו כו

היום אני שורד

טיפול בכזאת קריטיות לא מספיק פעם בשנה לשמוע שיעורים בבנין שלם.... 

אתה הרי לא אחד עם "סגנון חיים רדוד של חוסר עשיה והעברת זמן" אז קח את זה לידים שלך ותעשה.. אם זה ללכת לטיפול. לבדוק בעית חוסר ריכוז וכ'ו 

אל תשכח שאשתך היא אחרי 20 שנות נישואין של ביקורת והרגשה של "כלומניקית שמבזבזת את הזמן ואת החיים שלה"  ולכן היא נראת כך.

פעם חשבת איפה החלק שלך באיך שהיא נראית?

מהבריחה למקום הקל......

כלפיה. כואב שאפילו את תחושת האושר שאחרי בניין שלם (והיא מוכרת ואמיתית) אתה לא מפרגן לה. זה לחזור עם תקוות ולנחות לקרקע של מציאות עויינת כלפיה. חבל..

היא צביעות לדעתי..

ואם אחרי כל כך הרבה שנים מה שנותר לו מהזוגיות זה ציפיה שאישתו תשתנה..אז המצב שלו עגום ממש

וכי אם להתייחס לאישה בצורה כזאת נקרא אצלה כנות, אז בעיני זה צביעות ותפיסה עקומה של המושג זוגיות

גם אם תגיד את זה עוד 200פעם זה לא ישנה את התמונה..

וצביעות בעיני, זה לחיות עם אישה ולשמוח שהיא הולכת מהבית העיקר שיהיה נקי

שני עולמות נפגשים

מנסים לשנות

מתווכחים

נלחמים

מתפשרים

משלימים עם המצב

מתכנסים בעצמם

וממשיכים...

החיובי מרובה על השלילה

אבל לכתחילה לא הייתי פותח ככה את החיים

הבית של ההורים שלה הרבה יותר מבולגן!

והחדר שלה היה כמו שדה קרב...

עשיתי לי בראש רשימת יתרונות וחסרונות

לא נתתי משקל גדול גדול לסדר וניקיון

בדברים החשובים בחיים היא בסדר גמור  ואת זה אני לא אחליף בחיים(רגועה, חמה לילדים, מחנכים באותו ראש וכו וכו)

אבל מסתבר שחוסר סדר וניקיון זה לא רק חיצוני אלא מעיד על בלאגן בנפש

אם רק זה הבעיה בחיים, אשראי!

אפשר להתעלם או לחלופין להיגרר למקום נמוך של חוסר עשייה,

אבל אני לא רוצה כי זה שומר אותי לפחות במחשבות במקום מסודר ושאיפה לטוב יותר

עניות דעתי, מתוך מה שאתה מתאר כמה שניכם טובים, וכמה היחס ביניכם טוב - 

שיש לה עם זה בעיה נקודתית.

כלומר, יש בעולם אנשים מסודרים יותר, יש פחות, יש אלה שזה ממש לא מצליח להם. לפחות בינתיים.

הרי איכפת לה ממך, והיא עושה דברים אחרים בבית ועם הילדים, לא סתם "בטלנית", אז יש לה "בעיה" בנקודה הזאת.

כשאתה מעיר לה, הרי זה כלשון הכוזרי, "מצאת מקום חרפתי".. היא "נדלקת", כנראה כי מרגישה חסרת אונים מול זה. לא רוצה לומר לך ש"אני ככה", לא נעים לה שזה ככה, לא מוצאת עדיין כח להילחם בכך, או לעשות לעצמה תכנית עבודה קטנה שהיתה מקלה על זה.

כעת, הברירה היא - מה יותר שווה. להמשך את העיקר, של היחס הנעים והחברי ביניכם, או לפתח חיכוכים על הנקודה הבלתי-פתירה זמנית, הזאת (כמו ילד "היפר" ומוכשר בבית ספר, שיש מורים שעיקר המו"מ שלהם איתו הוא "תשב.. למה קמת.. תשב..  במקום "לדבר איתו בלימוד" - יושב, עומד, מתחת לשולחן..).

לדעתי, הנח לזה לגמרי. ממש לגמרי. תגיד לעצמך בלב: מסכנה, קשה לה עם זה, לא נעים לה. נעזוב... סדר לעצמך פינה בבית שאתה יכול לשבת בה לפי כללי הסדר והנקיון שלך, ותניח לכל השאר. לילדים לא יקרה כלום מקצת בלאגן, כנראה גם לה לא.

ההערכה שלי, שתוך זמן לא רב, היא "תשתפר" בהדרגה. אולי אפילו תשאל בחשש, למה אתה כבר לא מעיר, לא איכפת לך?..

ואתה תענה: החלטתי שעדיף שלא תרגישי מתוסכלת, ושיהיה יחס נעים בינינו, מאשר הנקיון. סומך עלייך שאם תרגישי שאת כבר יכולה לשדרג את המצב גם מבחינה זו, כבר תעשי את זה.

יגרום ליחס טוב. היא תכיר לך טובה. וסביר שגם הבית יהיה יותר נקי ומסודר, גם אם אתה לא תעשה כלום בענין.

ב. אני  לא יודע איזה "מחקר" את עושה... מעיף מבט מידי פעם, ואם אני רואה משהו שנראה לי שאוכל לעזור בו למישהו - משתדל לעשות את זה... זה גם מה שהיה כעת. 

ג. לא קראתי את כל השרשור. ממש כעת ראיתי את הודעת הפתיחה - ואמרתי לעצמי, מזל שראיתי.. אולי אוכל לסייע במשהו. ולכן גם אינני יודע מי הוא "זה מה שאני", איך פעל ולמה נתקע..  אני מסתכל רגע, ורואה שמדובר במישהו שכתב כמה תגובות. לא בטוח, ממבט ראשוני, שזה משהו שכתיבה שלי תוכל ממש לעזור בו. מכל מקום, בשעה זו אני לא "בכושר" לעבור על ההודעות. 

ואם כי גם לעזור לך לסיים "מחקר", זה מן הסתם מעשה טוב... אבל האמת שאצלי, כשמדובר להביע דעה על מה שמישהו כתב בדם ליבו מן הסתם, אז המוטיווציה של המחקר לא כ"כ תופסת. מה אעשה... מתנצל.

ד. התגובה שהגבתי לפותח השרשור, היא כי כך חשתי והבנתי מתוך הודעתו את המצב. מניח שאצל מי שציינת, זה לא כך. קשה בדברים כאלו לדמות ממקרה למקרה. תלוי ביחס שמעבר לכך ועד כמה זו הבעיה היחידה. 

בדרך כלל, אם היחס הכללי באמת טוב ומשתדלים להיטיב זה לזה, אז אחרי ביטחון באי תלות היחס בדבר כזה, תבוא גם הנכונות לשוחח על הדברים, במתינות.

ולפעמים, בלאגניסטית... אם כל השאר טוב, אז מילא. ימצאו פתרונות חליפיים. הקשר הקרוב חשוב יותר.

ברור שיש נשים שאינן הגונות עם הבעל שלהן. לצערנו.

בדיוק כמו שיש גם ההיפך.

אני כבר קורא/כותב כאן די הרבה זמן, ולא התרשמתי אף פעם שיש כאן "טפילת אשמה מיידית על הבעל"..

ואם היה - כבר הייתי מעיר על כך.

אדרבה, כבר עלו כאן בעבר לא פעם, כשלימדו סנגוריה בצורה מופרזת על תופעות שנשים העלו, והשיבו: מה היית אומרת אם איש היה כותב כך...

אני איש. ולא ראיתי כאן בפורום לא נשאת גברים ולא שנאת נשים. חס ושלום. המקום הזה, למיטב היכרותי, הרבה מעבר לכך.

אולי התקיים בך הפתגם על "אורח לרגע"... אבל זה לא מצייג מציאות. אם היה כך - אני כבר מזמן לא הייתי כותב כאן.. ולא רק אני.

נראה לי שמקור רוב התסכולים בזוגיות, ובכלל במערכות יחסים (אחים, עבודה וכו')

היא הציפיה לשיוויון ביחסים.

אני עובד/ת ומפרנס/ת - גם את/ה צריכ/ה,

אני מנקה ומסדר/ת - גם את/ה צריכ/ה,

אני קמ/ה לילדים בלילה - גם את/ה צריכ/ה,

אני חרוצ/ה, נקי/ה, מסודר/ת - גם אתה צריכ/ה..

וכן הלאה...

(בין אחים - אתה קיבלת- גם אני צריך, אני עזרתי להורים - גם אתה צריך, למה אני כן והוא לא, והיפך)

ה' ברא אותנו שונים,

לכל אחד תפקיד מסויים.

עלינו להשלים זה את זו ולא להיות זהים.

חלוקת תפקידים בבית יכולה להיעשות מתוך הבנת הכישרונות והיכולות של כל אחד,

כל בית יעשה כפי שמתאים לו כי כל זוג שונה.

לכולנו יש מה ללמוד זה מזו כי אף אחד לא מושלם.

נראה לי שגם הקושי שהועלה לגבי סדר וניקיון  בשני המקרים,

יכול להיפתר ע"י השקעה בקשר הזוגי.

כשבן/בת זוג מרגישים שהחצי השני אוהב אותם, מבין אותם, מקשיב להם, מאמין בהם,

הוא'היא מוכנ/ה להתעלות על עצמו /ה ולהתאמץ גם אם המחיר גבוה.

עוד נקודת בונוס ששמתי לב אליה -

אחד היתרונות לכך שיש אנשים שלא אכפת להם מבלגן,

הוא שהם בדרך כלל (לא מכלילה)

גם פחות ביקורתיים,

וממילא יותר סלחניים כלפי התנהגויות מסויימות של הסובבים אותם.

מה אתם חושבים?

אבל, שתי הערות:

האחת, יש אנשים שבשבילם כשיש אי סדר קיצוני, זה משהו קשה מאד. הגמרא מתייחסת (לגבי כביסת בגדים) לנושאים מסויימים של אי נקיון כ"דיני נפשות".. ואפשר להבין כשמישהו מאד מתוסכל מכך. כמו שאפשר להבין גם את התיסכול של מי שפשוט "לא יודע" מה עושים עם בלאגן... 

ואכן, אם אנשים מצליחים להתעלם ולראות רק את הטוב בזולת - אשריהם ואשרי חלקם.

וברור, שיחס מעריך ומכבד ואוהב, גורם ליתר ביטחון שהשני לא "יקטול" אותי בגלל בעיה כלשהי, וממילא גם ליותר  נכונות להתייחס לבעיה ולנסות לפתור כמידת היכולת.

ההערה השניה: לגבי מי שכתב (עיינתי קצת בינתיים..) על "זה מה שאני" בביקורתיות, עד כדי שמישהו כתב על דבריו שזו "צביעות" ח"ו. התפלאתי מאד מאד. הרי רואים אדם ששנים מתמודד עם משהו שקשה עליו ביותר. מחזיק מעמד. לא מעונין במלחמות. אלא מה? נשארה לו המרירות על כך שאשתו, שהולכת לישון עם הוואטסאפ (?..), אינה מוצאת חצי שעה ביום לסדר ונקיון. על הצורה של הבית. אי אפשר להבין? אפשר. מי יכול לשפוט דבר כזה.

אלא מה, שמרחוק איננו יכולים באמת לדעת, עד כמה היה פה מעגל שסחב את עצמו.

כלומר: עד כמה תחושת הביקורת אצלה על מה שחלש בתכונתה, גרמה לה להתרחק יותר, וממילא גם הביקורת מתעצמת כשחש שהיא "בורחת" לקניות וכו'... וכן על זה הדרך.

ומסגנון הדברים, נראה גם שיש עוד "עניינים" מסביב, מחוץ לסדר והנקיון.

דעתי היא, שגם כיום, שהם אחרי שנים לא מעטות ויש ילדים נשואים, הדרך היא - עם ההבנה לתחושות הלא נעימות - "מחדש".

כלומר: לנסות לייצר מפגשים מחדש. אח"כ יותר להעיר על ה"וואטסאפ" מאשר על הנקיון (כלומר, כשכבר שלב שיש שיח נעים בבית, אז להעיר בחביבות שצריך למתן את התקשורת התמידית עם כל מה שבחוץ). לשוחח על התובנות מ"בנין שלם", אדרבה, להפוך את זה לגורם מפרה. להביע דעה על מה שמלמדים שם, להקשיב הדדית, להגיע לתובנות.

וכאשר תהיה יותר קביעות ביחס נפשי שאין בו יאוש אחד מהשני - אז להעלות פעם את נושא הסדר והנקיון. לא בהאשמה, אלא בשאלה. ממה חושבת שזה בא, האם ניתן לעשות משהו. אפשר לקבוע סדר מאד מודרג לשיפור. ולתת פידבקים. גם בשלב הזה, לא אבדה התקווה..

נאמרו הרבה דברים ומתוכם אפשר לאסוף הרבה רעיונות טובים.  

אוסיף מכיוון קצת אחר.

ראשית מספר שאלות:

# אתה יודע מה היא עושה בבקרים?

# כמה זמו היא משקיעה בחיפוש עבודה?

# כמה היא מנסה לסדר או לא? 

# כמה היא שוכבת ובוהה באוויר? 

# האם היא מבזבזת זמן באנטרנט ?

# כמה היא מתוסכלת מעצם הימצאותה בבית?

# האם שוחחתם על הקושי שלה בבית?

# האם היא אוהבת את המקום שבו אתם גרים?

# האם היא מטפחת את עצמה או שגם את עצמה מזניחה.

אולי היא במין דיכאון קטן בשל חוסר העבודה. ולכן היא לא מצליחה לנקות (בד"כ כשהמצב רוח לא טוב 'בורחים' מהמשימות שפחות אוהבים לעשות) אולי עודף הזמן לא עושה לה טוב.

לי באופן אישי חשוב סדר וניקיון ובכל זאת כשעברנו לבית קטן וצפוף שאני לא אוהבת (הוא זמני בע"ה) אין לי מוטיבציה לנקות ואני משאירה הכל לשעת לילה מאוחרת. וראיתי שכשהיו לי הרבה בקרים פנויים מרחתי את הזמן ואז הייתי מתוסכלת. העדפתי לעבוד בשכר מינימום. הבית לא נהיה יותר נקי אבל לפחות הזמן לא נמרח ואני פחות מתוסכלת, ועדיין מנקה בלילות... 

אם כבר ניסית לדבר איתו/להסביר לו/לעמת אותו

עם ההתנהלות שלו ולא עזר,אז כנראה שגם לא יעזור.

תצטרכי לקבל אותו ואת ההתנהלות שלו ככה,איך שהיא.

תצטרכי לקבל את זה שאת ככה והוא ככה.

תדעי מראש שאם הוא נשאר איתם בבית לבד כשאת יוצאת לענינייך,כשתחזרי-יחכה לך בית על גלגלים.

את לא יכולה להתחיל לחנך אותו איך להתנהל איתם

ולחנך אותו להתנהל מולם כמוך.

זה פשוט לא יעבוד.

מראש אני אומרת לך-וותרי!

אחרת תהיי מתוסכלת.

כשאני עם הילד (אחד כי השאר גדולים)

יש לעיתים מגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילד חצוף ומשתולל שצריך פלוגה כדי להרגיע אותו

לא רואה בזה כאוס וזה נראה לי הורות תקינה לחלוטין

בעיניי ציפייה שדברים ידפקו כמו שעון בבית/ עם הילדים

בעייתית 

אבל צריך להיות סדר כללי ושגרה בריאה.

המגבות על הספה זו רק דוגמה קטנה.

זה לא העניין של הבלאגן,

זה החוסר הטוטאלי בגבולות והזריקה הכללית על כל דבר שקשור בשגרה וסדר וחינוך נכון ובריא לילדים. 

הכאוס נוצר בגלל ההסתכלות שלך

אולי היא שגויה

והפתרון הוא לנסות לשנות הסתכלות 

הכאוס הוא כאוס.

ההתנהלות שלו מבולגנת ומאפשרת לילדים משחק עם הגבולות.

עובדתית הילדים חצופים כשהם איתו.

עובדתית הוא מסוגל לתת להם לצפות במסכים עד 21 בלילה, כאשר מדובר בילדים בין 4.5-8 והם זקוקים לשינה. איתי כולם במיטות מתוך שמחה ונחת ב20 כבר.

ההסתכלות שלי היא מה בריא ונכון לילדים שלי ולי.

הם צריכים שינה מספקת.

הם זקוקים לסדר בענייני לימודים.

הם צריכים תזכורות הגיינה.

הם נצרכים לגבולות בריאים בכל תחום, ובוודאי בהתנהגות כלפינו ההורים ואחד כלפי השני.

הוא לא מצליח לספק את אלו, את רוב הרשימה הוא אפילו לא מנסה. כי הוא לא מכיר בחשיבות שלהם, למרות שרוב ההורים יסכימו שזה ברור שכל אלו נצרכים.

יש גבול לכמה דברים הם בתחושה או במחשבה.

הבית מתנהל על ידי הילדים, ולא על פי מה שהוא רוצה.

זו עובדה. 

אבל שוב,כלום לא יעזור לשפצר את האדון.

בטח ובטח כשאתם בהליכים...

חצופים זה גם עניין של פרשנות (אני לא מפרשת אף פעם את ההתנהגות של הילדים כחוצפה אלא מפרשת את זה לפי הסיטואציה)

גם הבן שלי לעיתים במסך אחרי 21 (בן כמעט 6)

אני גמישה איתו בהרבה דברים

גם בעלי

עדיין הילד גדל בטוב

והוא ממש לא מנהל את הבית למרות שהרבה פעמים אנחנו זורמים איתו (וגם עם הילדים היותר גדולים שכבר אפשר לראות תוצאות טובות לחינוך הזורם שלנו)

בעיניי הראייה שלך קיצונית מדי וחד צדדית

ההתנהגות שלו בבית בבית

מושפעת מהיחסים שלכם?

אולי הוא עושה דווקא?

אפילו לא  במודע..

ואת "אולי" מנסה להחזיק את הבית

ולכן זה משדר גם לילדים.

אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי..

טיב היחסים ביניכם כמובן...

בין התנהלות הבית בנוכחות כל אחד מההורים

מכמה סיבות אפשריות

אחרי שמבינים את זה

ניתן לקבוע איך לתווך לילדים את הגבולות גזרה 

לא כותבים 
אללה באבאלה?

אוכלת תסביך

את צדקת ואני פשעתי

יבין מרות מהי....
פיתרון לבעיה

האפריקן אמריקן של הבית

שתיים זה טו מאצ 

קיבוץ גלויות

אני שומעת ממך נימה מזלזלת בו, אולי אני טועה.

איך הזוגיות שלכם? איך התקשורת?

אם אתם בדו קיום ולא בזוגיות כל פער מקבל מימדים דרמתיים והילדים תקועים באמצע. 

זה תמיד היה שם.

הוא פשוט עכשיו עובד הרבה יותר שעות משהיה תמיד.

ונוצר לי הרבה יותר מרווח ללמוד את הבית ואת ההתנהלות בו.

וזה מצב שזועק לשמים.

בכל אופן, אנחנו לקראת התחלת הליכי גירושין.

אם אתם גם ככה בהליכי גירושין. לא ברור.

מחפשת שפיות לילדים שלי.

גם אם זה לחמש דקות.

לא ברור לי מה צריך להסביר בכלל 

זה כבר סיפור שונה לחלוטין, ובכלל לא מובן למה את לא משחררת אותו.

תעברי מסטייט אוף מיינד של מי צודק ומי טועה למיינד שמכוון למינימום רעל בין ההורים ולמינימום נזק לילדים.

לייצר נרטיב שהוא הבעייתי ולא אחראי לא מסודר ושלל כינויים (גם אם זה בינך לבין עצמך) זה מסוכן לילדים.

הם צריכים הורים מתפקדים ביחד מעריכים אחד את השני ולא הורים במאבק.

כמה שיותר להפחית חיכוך, להפסיק לנסות לתקן אותו ולחשוב הלאה.

וגם כשעוברים הלאה כדאי שתהיה לך הערכה אליו.

למקרה שלא היה ברור.

הנרטיב הזה הוא רק פה וביני לבין עצמי.

אני רק רוצה שיהיה איזון בריא.

לא משנה מה ומי 

כל עוד זה אצלו או אצלה זה דבר אחד. שיתמודד עם ההשלכות של ההתנהלות שלו.
ברגע שזה בבית ביחד וממש חשים את ההבדל, זה משו אחר לגמרי

אני רק מתפללת שיהיה להם טוב 

בעיניי זה הזמן לסמוך על הקב''ה ולדעת שהוא הביא את הילדים הללו לאבא הזה- כי הוא האבא המדויק עבורם.

להרפות ולהרשות לו להיות אבא כפי ראות עיניו.

אם משהו ספציפי מפריע לך- את מוזמנת לבקש *בשבילך*. למשל- 'לי מפריע כשהספה נרטבת מהמגבות'.

אבל ההתנהלות שלו לא יותר טובה או רעה משלך. היא רק שונה.

אני בטוחה שהילדים גם מרוויחים מהשהות איתו.

(ובסוגריים אוסיף, שהכל שיותר תנסי לשנות אותו ולגרול לי להיות כמוך- כך הוא יותר יהיה כמוהו. ככל שתרפי, תאפשרי לו להיות אבא כמו שהוא ותראי את הצדדים הטובים שבזה- כך הוא יהיה פנוי יותר להיות הורה דומה לך (ואולי גם את תאמצי דפוסי התנהלות טובים שיש לו, אין לדעת). אבל לא זו המטרה. המטרה המרכזית היא לתת לילדים הזדמנות לחוות את שני ההורים שהקב''ה חשב שהם צריכים לקבל).

ומסתבר שאתם בהליכי גירושין?

אז אם את רוצה שלאבא תהיה מילה מול הילדים- אין ברירה אלא לכבד אותו מולם.

אם אמא מעירה לאבא על מה שהוא עושה, ותופסת אותו כעוד ילד, למה שהילדים יתייחסו אליו כהורה ולא כילד?

ובטח ובטח כשלא תגורו באותו בית. את חייבת ללמוד לקבל את ההתנהלות השונה של האבא, כי היא תהיה חלק מחייך לנצח.

הביקורת מגיעה בצד. בחיים לא מול הילדים.

הפוך, כשאני מיישרת את הילדים באירועי חוצפה,

אני דורשת כבוד בשבילו שהוא לא דורש לעצמו אפילו. 

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..