אין לי את זה. גם לא בקטע המינימלי.
אוף.
למה עד ששואלים אותי איך היה אני לא שמה לב לענות בשאלה הדדית?
למה אין לי את הנימוס המינימלי לענות "ואיך את?" כששואלים אותי "מה קורה?"
אוף.
אין לי את זה. גם לא בקטע המינימלי.
אוף.
למה עד ששואלים אותי איך היה אני לא שמה לב לענות בשאלה הדדית?
למה אין לי את הנימוס המינימלי לענות "ואיך את?" כששואלים אותי "מה קורה?"
אוף.
פרפר נחמד&אבל זה משו נרכש. זה עוד יבוא לך..!
התאדה.
זה מעצבן.
ומייאש.
וזה גם ככה בערך הדיבור היחיד שיש לי עם הסביבה שלי. אז מעצבן אותי שהוא דפוק.
בעצם לא אכפת לי. הרי שום דבר משם לא מגיע באמת מהתעניינות.
אופפ 
הלוואי ויהיה יותר טוב. שזה יחזור.
זה קורה גם לי לפעמים. עם אנשים מסוימים..
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)