היא כבר ילדה גדולה, אפשר להסביר לה שהיא חלק ממשפחה וזה כולל זכויות וחובות

אפשר גם להדגים לה (באמצעות סיפור, או התנהגות אמיתית) מה המשמעות של "לא בא לי" כשזה מגיע ממך

מעבר לתורנויות ולשותפות שלכל אחד מבני המשפחה יש בבית, לאמא יש תפקידים שלילדה בת שמונה אין. 

הרבה פעמים כשאמא עייפה ומבקשת - להוריד כביסה, ללכת לילד, לשטוף את המוצץ, לסדר את הצעצועים- כל אלה בעיני האמא נראים כדי מובנים מאליהם ואילו לילדה זה נראה הרבה מעבר, כי היא את התורנות שלה עשתה..

אז--  קודם כל קובעים מה השותפות של כל ילד בבית,  תורנות שטיפת כלים, הורדת פח, מיון כביסה סידור צעצועים או מה שרוצים.

אפשר לקבוע גם כלל גם של סדר בבית- לדוג' לא משחקים במחשב עד שהכלים מארוחת צהרים לא שטופים.

אבל מעבר לזה--  צריך לזכור שהיא ילדה ואת האמא,

אם זה כלל- היא חייבת לעשות, אבל אם את מבקשת- אותי לימדו שלבקשה יש שתי תשובות- כן או לא.  האם את מאפשרת לה להגיד לפעמים גם לא או שהמילה בבקשה היא רק קישוט?

אם הילדה חווה שהיא חייבת לענות לכל בקשה ואחרת יש עליה ביקורת שהיא לא עוזרת בבית- סביר להניח שהיא תגיב בהתנגדות, כי היא מרגישה שעושה מעבר לדרישות.

אז לשבת לשיחה, לדבר על שותפות ועשייה, על להיות חלק מהבית. לעשות לך ולה סדר מה בגדר חובה ומה בגדר עזרה ואח"כ אחרי שנבנה השלב הזה להסביר מה הרעיון שעומד מאחורי עזרה בבית, איך לדעתכם (ההורים) צריך להגיב כשאמא מבקשת עזרה.

ולשמוע אותה- אם אולי באמת היא חווה שיותר מדי 'מבקשים'- דורשים ממנה עזרה בבית ומשם ההתנגדות.

"אם זה כלל- היא חייבת לעשות, אבל אם את מבקשת- אותי לימדו שלבקשה יש שתי תשובות- כן או לא.  האם את מאפשרת לה להגיד לפעמים גם לא או שהמילה בבקשה היא רק קישוט?"

זו שאלה שאני גם שאלתי את עצמי הרבה פעמים, למה כל כך מתסכל אותי כשאני מבקשת והילדים עונים לי לא, הרי לא הודעתי להם כקביעה, רק ביקשתי, זכותם לסרב, לא? והמסקנה שהגעתי היא שבעולם המבוגרים שלנו זה לא בדיוק ככה, שלבקשה יש שתי תשובות. יש, אבל הן לא שקולות זו לזו. לדוגמה אם אני אבקש מבעלי שיוריד לי משהו מהארון הגבוה, והוא יגיד לי לא, זה יהיה די מדהים. האמת, אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מציאות כזאת. ביקשתי ולא פקדתי ובכל זאת ברור לשנינו שבאופן בסיסי כל אחד עושה מה שמבקשים ממנו. התשובה 'לא' קיימת בצד, בשוליים, למקרים חריגים, ולרוב מגיעה עם התנצלות קטנה - שיואו, מצטער, נתפס לי השריר, יש מצב שתעמדי על כיסא ותגיעי לבד? לענות סתם ככה 'לא' לעתים קרובות, בלי התנצלות, בלי הסבר, בלי הבעת אמפתיה או ניסיון להציע דרך אחחת - זה נתפס כהתנהגות מאוד לא חברתית.

אז כן יש כאן שאלה אמיתית אם לצפות לכך גם מהילדים, והאם בכל גיל, ובאיזו דרך לחנך לזה וכו' וכו' - אין לי תשבות מי יודע מה טובות (כאמור גם אני תוהה בזה), אבל הבסיס הוא שזה לגיטימי שאמא נפגעת כשאומרים לה לא, וזה לא כי היא צבועה או משהו...

ומה שכתבת לא להכביד יותר מדי על הילדה זה נכון בעיקרון, אבל נראה שהפותחת התכוונה לבקשות קטנות והגיוניות לגמרי. לא 'תורידי כביסה' אלא תגשי להביא לי משהו... כשבני אדם חיים ביחד זה הגיוני לצפות שיעזרו זה לזה עניינים קטנים כאלה, גם בלי שיש לזה כלל קבוע בספר החוקים של הבית...

יש גם אופי, אבל נראה לי שחשוב לזכור שגיל 8-9 הוא גיל מעבר.

הילדים מגלים שהם כבר יותר עצמאיים ומסוגלים לקבל החלטות בעצמם. יש להם רצונות ומחשבות מפותחים יותר וכשזה מתנגש עם מה שמצפים מהם עדיין אין להם כלים להכיל את שני העולמות ולגשר ביניהם.

(גם בביה"ס רואים את זה, שבכיתה ב' תלמידים כבר מתחילים לגלות יותר שהם יכולים לא להישמע להוראות,

וכו')

יש לי גם ילד בגיל הזה, שהמשפטים שציינת אופייניים לו.

הוא לא הבכור, אז אני כבר רואה דפוסים דומים בגיל הזה

(גם לימדתי את הגיל הזה)

ואני יכולה לעודד -

1. זה לא אומר שזה יישאר לנצח. צריך רק להיזהר לא לתייג אותם כילדים סרבניים/עצלניים וכו'.

2. הסברים, בלי כעס, על היותם בוגרים וצריכים לגלות אחריות בתוך המשפחה, בסופו של דבר מניבים פירות.

אני אנסה באמת לשבת ולשוחח איתה על העניין.

ללקראת- האמת היא שאין לה בכלל תפקידים מוגדרים בבית, אני לא דורשת מילדה בת 8 להדיח כלים או לפנות זבל.

מדובר יותר על עזרה קטנה פה ושם כשאני צריכה וזה מאד מתסכל לשמוע ממנה תמיד את ה"לא" הזה.

גם הגדולה שלי בגיל הנחמד הזה.

לפעמים אני מבקשת ממנה משהו ואני מרגישה שהבקשה שלי איכשהוא מוציאה אותה מהעיסוק שלה ולכן היא מרגישה שזה לא קשור אליה בכלל. כלומר- אני יכולה להבין למה היא לא רוצה...

ראיתי שיש כמה דברים שיכולים לעזור:

א. כשאני קוראת לה ומסבירה לה במשפט -שניים את הענין, ואז מבקשת ממנה. נניח: "אני צריכה להניק את התינוק כי הוא ממש רעב, אבל התכוונתי לקחת את X לגינה עכשיו. את יכולה לעזור לי- ולקחת אותה לגינה לכמה דקות עד שאני אסיים להניק?"  אני אמנם לא מצפה ממנה שהיא תיענה בשיא ההתלהבות, אבל לרוב- כשהיא מבינה למה אני מבקשת ממנה אז היא עושה בשמחה. 

ב. אני משתדלת לתת לה בחירה. נניח:" הבית ממש מבולגן ואני רוצה שגם את תסדרי עכשיו. מה את מעדיפה לעשות- Xאו Y? ואם אף אחד מהם אז אני מבקשת שתסתכל מסביב ותציע בעצמה מה היא יכולה לעשות

ג. לשימוש במקרים דחופים.....אפשר להבטיח פרס קטן. "אם תעשי X תוכלי לקבל קובית שוקולד" לא הייתי ממליצה להשתמש בשוחד כזה לעיתים קרובות אבל במקרים חריגים זה בהחלט נותן מוטיבציה...

בהצלחה!!

הרי הבית הוא של כולנו, ולכולנו יש רצון שיהיה בו נעים לשהות. אני פשוט אומרת: גשי בבקשה לעשות כך וכך..

מתוך מקום בוטח. לא רוצה ומסרבת בכל זאת? אומרים בבטחון ובנעימות: אם כך תוכלי לעשות או את זה או את זה, בחרי משהו ואני עוד כמה דקות אגיע לבדוק האם את מסתדרת

וזהו

בלי מילים נוספות

בלי תחנונים

בלי כעס

ממקום הכי פשוט ונקי שיש

ממקום בוטח 

לעשות את הדברים שנראים לאחרים מאוד טריוויאליים. זה עשוי להראות כמו מרדנות סתמית, אבל במקרה כזה, זה לא.

אם זה לא זה, יכול להיות סתם נטיה לנפש חופשיה ועצמאית, זה גורם לקושי לקבל מרות מאנשים אחרים.

הרבה פעמים זה דווקא נובע מסיבות טובות.

במקרה כזה, צריך ללמוד את השפה של הבן אדם הזה ולהציע הצעות במקום לפקוד פקודות.

נ.ב,

מצטרף להצעות שלמעלה, להגיד את הפקודה בלי להכנס יותר מדי לדיונים.

זה מועיל לשתי הבעיות הנ"ל.

עוד עצה היא לא לצעוק את הפקודות וכו' מרחוק אלא לגשת ממש אל הילד ולומר לו את ההוראות מקרוב, בלשון רגועה ומיושבת. וגם לא לחזור על עצמך יותר מדי, להגיד בפסקנות וסמכות ולתת לילד להתבשל עם החשש מה "מה יקרה אם לא אעשה". בד"כ בגילאים צעירים הם קמים אחרי זמן קצר.

אבל אני חושבת שדווקא תפקידים מוגדרים יותר קל לבצע.

1) אמא שלי הסבירה לי שאם אני גרה בבית הזה ואוכלת כאן ומקבלת כאן כל מה שאני צריכה

אז אני גם צריכה לתת מעצמי, לא הולכים לחנות ולוקחים חפצים מהמדפים, אלא צריך לשלם.

והתשלום שלי הוא ממש זול! יש לאמא כמה בקשות עזרה לפעמים - ואני חייבת למלא אותן.

זה דיבר אלי להגיון - ועזר מאד.

2) עוד דבר שדיבר אלי להגיון - היא הסבירה לי בנעימות שאין כזה דבר לא בא לי או לא רוצה. "תתארי לך שיום אחד אני אגיד, לא בא לי היום להכין אוכל, ואז מה יקרה? כולכם תשארו רעבים ולא יהיה לכם אוכל... אם אני אגיד לא בא לי היום בבוקר לארגן את כולם, אז מי ילביש אתכם וידאג לכם? ואם אבא יגיד לא בא לי לעשות קניות, אז לא יהיה לנו שום דבר בארונות, שום אוכל, שום טישו וכל דבר שנצטרך פתאום יהיה חסר!!"

3) הפקודות של אמא שלי היו בטון בוטח ורגוע. ילד קולט אם ההורה חסר ביטחון או אם הוא סמכותי ובטוח בצדקת הבקשה שלו ובטוב שבילד שיקיים את מצוותו.

4) ואם גם כל זה לא עובד - עצה שחשבתי עליה היא להודיע לילדה מראש - ולא בקטע של נקמנות או קטנוניות, אלא להודיע לה מראש שכדי להראות לה איך היא נשמעת אז על כל פעם שהיא תגיד לא בא לי, את גם תגידי לה לא בא לי כשהיא תבקש ממך בקשה. (ולהדגיש שזה רק בגלל שאת רוצה שהיא תראה איך זה מרגיש, איך זה לא נעים, ושבאמת כן בא לך למלא את הבקשה שלה רק שהבטחת לה שככה תעשי)

תודה, אנסה ליישם עליה בתקווה שיעזור

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....