מה עושים עם ילדה בת 8.5 שהתגובה הראשונה שלה לכל דבר שמבקשים ממנה זה :"לא" "לא בא לי" "אין לי כח" "למה דווקא אני".
אחרי בקשות/תחנונים/איומים היא בסוף מסכימה (בדר"כ) אבל התגובה הראשונה היא לא.
אציין שהיא בת בכורה מתוך 4 ילדים.
כמו"כ אני לא מבקשת ממנה דברים מוגזמים, אלא למשל לגשת להביא לי משהו או לסדר וכדו'.
היא כבר ילדה גדולה, אפשר להסביר לה שהיא חלק ממשפחה וזה כולל זכויות וחובות
אפשר גם להדגים לה (באמצעות סיפור, או התנהגות אמיתית) מה המשמעות של "לא בא לי" כשזה מגיע ממך
מעבר לתורנויות ולשותפות שלכל אחד מבני המשפחה יש בבית, לאמא יש תפקידים שלילדה בת שמונה אין.
הרבה פעמים כשאמא עייפה ומבקשת - להוריד כביסה, ללכת לילד, לשטוף את המוצץ, לסדר את הצעצועים- כל אלה בעיני האמא נראים כדי מובנים מאליהם ואילו לילדה זה נראה הרבה מעבר, כי היא את התורנות שלה עשתה..
אז-- קודם כל קובעים מה השותפות של כל ילד בבית, תורנות שטיפת כלים, הורדת פח, מיון כביסה סידור צעצועים או מה שרוצים.
אפשר לקבוע גם כלל גם של סדר בבית- לדוג' לא משחקים במחשב עד שהכלים מארוחת צהרים לא שטופים.
אבל מעבר לזה-- צריך לזכור שהיא ילדה ואת האמא,
אם זה כלל- היא חייבת לעשות, אבל אם את מבקשת- אותי לימדו שלבקשה יש שתי תשובות- כן או לא. האם את מאפשרת לה להגיד לפעמים גם לא או שהמילה בבקשה היא רק קישוט?
אם הילדה חווה שהיא חייבת לענות לכל בקשה ואחרת יש עליה ביקורת שהיא לא עוזרת בבית- סביר להניח שהיא תגיב בהתנגדות, כי היא מרגישה שעושה מעבר לדרישות.
אז לשבת לשיחה, לדבר על שותפות ועשייה, על להיות חלק מהבית. לעשות לך ולה סדר מה בגדר חובה ומה בגדר עזרה ואח"כ אחרי שנבנה השלב הזה להסביר מה הרעיון שעומד מאחורי עזרה בבית, איך לדעתכם (ההורים) צריך להגיב כשאמא מבקשת עזרה.
ולשמוע אותה- אם אולי באמת היא חווה שיותר מדי 'מבקשים'- דורשים ממנה עזרה בבית ומשם ההתנגדות.
"אם זה כלל- היא חייבת לעשות, אבל אם את מבקשת- אותי לימדו שלבקשה יש שתי תשובות- כן או לא. האם את מאפשרת לה להגיד לפעמים גם לא או שהמילה בבקשה היא רק קישוט?"
זו שאלה שאני גם שאלתי את עצמי הרבה פעמים, למה כל כך מתסכל אותי כשאני מבקשת והילדים עונים לי לא, הרי לא הודעתי להם כקביעה, רק ביקשתי, זכותם לסרב, לא? והמסקנה שהגעתי היא שבעולם המבוגרים שלנו זה לא בדיוק ככה, שלבקשה יש שתי תשובות. יש, אבל הן לא שקולות זו לזו. לדוגמה אם אני אבקש מבעלי שיוריד לי משהו מהארון הגבוה, והוא יגיד לי לא, זה יהיה די מדהים. האמת, אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מציאות כזאת. ביקשתי ולא פקדתי ובכל זאת ברור לשנינו שבאופן בסיסי כל אחד עושה מה שמבקשים ממנו. התשובה 'לא' קיימת בצד, בשוליים, למקרים חריגים, ולרוב מגיעה עם התנצלות קטנה - שיואו, מצטער, נתפס לי השריר, יש מצב שתעמדי על כיסא ותגיעי לבד? לענות סתם ככה 'לא' לעתים קרובות, בלי התנצלות, בלי הסבר, בלי הבעת אמפתיה או ניסיון להציע דרך אחחת - זה נתפס כהתנהגות מאוד לא חברתית.
אז כן יש כאן שאלה אמיתית אם לצפות לכך גם מהילדים, והאם בכל גיל, ובאיזו דרך לחנך לזה וכו' וכו' - אין לי תשבות מי יודע מה טובות (כאמור גם אני תוהה בזה), אבל הבסיס הוא שזה לגיטימי שאמא נפגעת כשאומרים לה לא, וזה לא כי היא צבועה או משהו...
ומה שכתבת לא להכביד יותר מדי על הילדה זה נכון בעיקרון, אבל נראה שהפותחת התכוונה לבקשות קטנות והגיוניות לגמרי. לא 'תורידי כביסה' אלא תגשי להביא לי משהו... כשבני אדם חיים ביחד זה הגיוני לצפות שיעזרו זה לזה עניינים קטנים כאלה, גם בלי שיש לזה כלל קבוע בספר החוקים של הבית...
יש גם אופי, אבל נראה לי שחשוב לזכור שגיל 8-9 הוא גיל מעבר.
הילדים מגלים שהם כבר יותר עצמאיים ומסוגלים לקבל החלטות בעצמם. יש להם רצונות ומחשבות מפותחים יותר וכשזה מתנגש עם מה שמצפים מהם עדיין אין להם כלים להכיל את שני העולמות ולגשר ביניהם.
(גם בביה"ס רואים את זה, שבכיתה ב' תלמידים כבר מתחילים לגלות יותר שהם יכולים לא להישמע להוראות,
וכו')
יש לי גם ילד בגיל הזה, שהמשפטים שציינת אופייניים לו.
הוא לא הבכור, אז אני כבר רואה דפוסים דומים בגיל הזה
(גם לימדתי את הגיל הזה)
ואני יכולה לעודד -
1. זה לא אומר שזה יישאר לנצח. צריך רק להיזהר לא לתייג אותם כילדים סרבניים/עצלניים וכו'.
2. הסברים, בלי כעס, על היותם בוגרים וצריכים לגלות אחריות בתוך המשפחה, בסופו של דבר מניבים פירות.
אני אנסה באמת לשבת ולשוחח איתה על העניין.
ללקראת- האמת היא שאין לה בכלל תפקידים מוגדרים בבית, אני לא דורשת מילדה בת 8 להדיח כלים או לפנות זבל.
מדובר יותר על עזרה קטנה פה ושם כשאני צריכה וזה מאד מתסכל לשמוע ממנה תמיד את ה"לא" הזה.
גם הגדולה שלי בגיל הנחמד הזה.
לפעמים אני מבקשת ממנה משהו ואני מרגישה שהבקשה שלי איכשהוא מוציאה אותה מהעיסוק שלה ולכן היא מרגישה שזה לא קשור אליה בכלל. כלומר- אני יכולה להבין למה היא לא רוצה...
ראיתי שיש כמה דברים שיכולים לעזור:
א. כשאני קוראת לה ומסבירה לה במשפט -שניים את הענין, ואז מבקשת ממנה. נניח: "אני צריכה להניק את התינוק כי הוא ממש רעב, אבל התכוונתי לקחת את X לגינה עכשיו. את יכולה לעזור לי- ולקחת אותה לגינה לכמה דקות עד שאני אסיים להניק?" אני אמנם לא מצפה ממנה שהיא תיענה בשיא ההתלהבות, אבל לרוב- כשהיא מבינה למה אני מבקשת ממנה אז היא עושה בשמחה.
ב. אני משתדלת לתת לה בחירה. נניח:" הבית ממש מבולגן ואני רוצה שגם את תסדרי עכשיו. מה את מעדיפה לעשות- Xאו Y? ואם אף אחד מהם אז אני מבקשת שתסתכל מסביב ותציע בעצמה מה היא יכולה לעשות
ג. לשימוש במקרים דחופים.....אפשר להבטיח פרס קטן. "אם תעשי X תוכלי לקבל קובית שוקולד" לא הייתי ממליצה להשתמש בשוחד כזה לעיתים קרובות אבל במקרים חריגים זה בהחלט נותן מוטיבציה...
בהצלחה!!
הרי הבית הוא של כולנו, ולכולנו יש רצון שיהיה בו נעים לשהות. אני פשוט אומרת: גשי בבקשה לעשות כך וכך..
מתוך מקום בוטח. לא רוצה ומסרבת בכל זאת? אומרים בבטחון ובנעימות: אם כך תוכלי לעשות או את זה או את זה, בחרי משהו ואני עוד כמה דקות אגיע לבדוק האם את מסתדרת
וזהו
בלי מילים נוספות
בלי תחנונים
בלי כעס
ממקום הכי פשוט ונקי שיש
ממקום בוטח
לעשות את הדברים שנראים לאחרים מאוד טריוויאליים. זה עשוי להראות כמו מרדנות סתמית, אבל במקרה כזה, זה לא.
אם זה לא זה, יכול להיות סתם נטיה לנפש חופשיה ועצמאית, זה גורם לקושי לקבל מרות מאנשים אחרים.
הרבה פעמים זה דווקא נובע מסיבות טובות.
במקרה כזה, צריך ללמוד את השפה של הבן אדם הזה ולהציע הצעות במקום לפקוד פקודות.
נ.ב,
מצטרף להצעות שלמעלה, להגיד את הפקודה בלי להכנס יותר מדי לדיונים.
זה מועיל לשתי הבעיות הנ"ל.
עוד עצה היא לא לצעוק את הפקודות וכו' מרחוק אלא לגשת ממש אל הילד ולומר לו את ההוראות מקרוב, בלשון רגועה ומיושבת. וגם לא לחזור על עצמך יותר מדי, להגיד בפסקנות וסמכות ולתת לילד להתבשל עם החשש מה "מה יקרה אם לא אעשה". בד"כ בגילאים צעירים הם קמים אחרי זמן קצר.
אבל אני חושבת שדווקא תפקידים מוגדרים יותר קל לבצע.
1) אמא שלי הסבירה לי שאם אני גרה בבית הזה ואוכלת כאן ומקבלת כאן כל מה שאני צריכה
אז אני גם צריכה לתת מעצמי, לא הולכים לחנות ולוקחים חפצים מהמדפים, אלא צריך לשלם.
והתשלום שלי הוא ממש זול! יש לאמא כמה בקשות עזרה לפעמים - ואני חייבת למלא אותן.
זה דיבר אלי להגיון - ועזר מאד.
2) עוד דבר שדיבר אלי להגיון - היא הסבירה לי בנעימות שאין כזה דבר לא בא לי או לא רוצה. "תתארי לך שיום אחד אני אגיד, לא בא לי היום להכין אוכל, ואז מה יקרה? כולכם תשארו רעבים ולא יהיה לכם אוכל... אם אני אגיד לא בא לי היום בבוקר לארגן את כולם, אז מי ילביש אתכם וידאג לכם? ואם אבא יגיד לא בא לי לעשות קניות, אז לא יהיה לנו שום דבר בארונות, שום אוכל, שום טישו וכל דבר שנצטרך פתאום יהיה חסר!!"
3) הפקודות של אמא שלי היו בטון בוטח ורגוע. ילד קולט אם ההורה חסר ביטחון או אם הוא סמכותי ובטוח בצדקת הבקשה שלו ובטוב שבילד שיקיים את מצוותו.
4) ואם גם כל זה לא עובד - עצה שחשבתי עליה היא להודיע לילדה מראש - ולא בקטע של נקמנות או קטנוניות, אלא להודיע לה מראש שכדי להראות לה איך היא נשמעת אז על כל פעם שהיא תגיד לא בא לי, את גם תגידי לה לא בא לי כשהיא תבקש ממך בקשה. (ולהדגיש שזה רק בגלל שאת רוצה שהיא תראה איך זה מרגיש, איך זה לא נעים, ושבאמת כן בא לך למלא את הבקשה שלה רק שהבטחת לה שככה תעשי)
תודה, אנסה ליישם עליה בתקווה שיעזור
מי שיש לו רעיון למי הכלבים שייכים שיפנה אלי בבקשה באישי
עד היום לבש ארוך בקיץ,
מסכן שכל החברים בגן עם קצר מרענן - הוא חם לו עם ארוך.
אבל כשהוא עם קצר בשרוול/במכנס הוא מתחיל לגרד כי זה נגיש…
עם השנים למדנו יותר להתנהל עם האטופיק ועכשיו ההתפרצות במצב סבבה
מפחדת לקנות לו מלאי של קצר ולהתבאס (מה שקרה קיץ אחד שפשוט מלא כסף הלך לחולצות שלא השתמש…)
לא יודעת להגיד כי כל החורף סתיו לבש ארוך
בקיצור, באיזה גיל כבר יכלתם לשים להם קצר בקיץ? אם בכלל…
לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.
ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.
אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.
אני מרגיש, שאת הילדים מטרידה בעיקר ההפסקה הפתאומית (מבחינתם) של פעילות מסגרות החינוך, כשבינינו אף אחד לא יודע מתי יחזרו.
לכל השאר הם יחסית מתרגלים ומסתגלים...
,למישהו יש טיפים איך לתת להם בטחון בנושא זה (יש לילדה אחת לדוגמה עוד חודשיים יום הלדת בגן, וכבר עכשיו מוטרדת האם יתקיים או לא...)?
שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.
אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.
באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו.
בעקבות המלצה פה של @פשוט אני קניתי סיר בישול איטי.
שמתי בבוקר חלקי עוף ותפוחי אדמה, הוספתי תבלינים והדלקתי על החום הנמוך (יש שתי דרגות חום- נמוך וגבוה, ועוד אפשרות של שמירה על חום)
לאחר חמש שעות בדקתי וראיתי שהעוף לא מתחיל אפילו להיות עשוי, בעוד שעל החום הנמוך ההמלצה היא 6-8 שעות.
בהתייעצות עם גי פי טי הוספתי כוס מים והגברתי לחום הגבוה, חיכיתי עוד שעתיים, וכעת העוף מוכן בקושי, רחוק מאד מלהיות רך ועסיסי כמו
שתארו לי. התפוחי אדמה מוכנים אבל מעט קשים. בקיצור, ממש לא מה שדמיינתי.
אשמח שתאירו את עיני איפה טעיתי, כי תוצאה כזאת יכולתי להשיג גם אם הייתי מניחה סיר עם עופות על האינדוקציה לכמה שעות (ואז החום היה הרבה יותר גבוה והבישול יותר טוב)
בנוסף, הנוזלים בתבשיל בקושי מבעבעים, זה נראה כאילו החום כל כך חלש!
זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול
ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל
בימים הראשונים האיש שלי עבד מהבית, ועכשיו נוסע לעבודה.
מה אתן עושות כדי לגרום לאיש שלכן להבין שיחד עם העבודה, יהיה קשוב לצרכים שלכן ושל הילדים?
שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?
אולי פשוט לדבר איתו על זה
בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.
אחר כך אפשר לאזן מחדש.
היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/
הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה
אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו
או הסביבה, ירושלים, או כל מקום אחר.
לא דרך הקופה
מישהו פרטי שאני יכולה להתקשר אליו לפלאפון באופן אישי.
אשמח לטלפון בפרטי
ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.
בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...
אבלאם אפשר בכל זאת מספר...
את ד''ר ליעד רוטשטיין
ד''ר מאיה אליעזר
במרכז, פרטיות
