ובאמת עד היום הייתי פשוט לוקחת לו את הצלחת ומשחררת אותו לנפשו בלי להפגין כעס.

אבל התסכול הפנימי והדאגה על התזונה שלו יכולים להיות ממש קשים לי.

אם הוא משליך את שלושת הארוחות של היום, יוצא שהוא לא אוכל הרבה...

אבל כדי להרגיע את עצמך שהוא בכל זאת אוכל משהו, 

אפשר לתת לו פירות וירקות מידי פעם תוך כדי פעולה, לא דווקא על כסא האוכל.

לתת מעט בצלחת - זה גם יעיל שפחות אוכל ייזרק ויגרום למתח

וגם לאפשר לו לסיים ולבקש עוד מעצמו.

עם הבכורים בד"כ קשה יותר כי הם רואים רק אותנו כדוגמא.

עם הילדים הבאים בעזרת ה' יהיה "לחץ חברתי חיובי".

לא פשוט אבל חשוב להפנים ש-

ילד רעב אוכל.

לא להפוך את נושא האוכל לבעיה או משימה חינוכית שלנו,

זה רק מעצים והופך את זה באמת לבעיה.

(מה שעשית עד עכשיו - לקחת כדי שלא יזרוק, לגיטימי בעיניי מאוד, ולהוסיף ולומר לו - כשתרצה לאכול

תבקש)

אולי לא לתת לו את הכל וללכת לעיסוקיך, אלא לשבת לידו, כשהוא בכיסא והצלחת אצלך- ולתת לו מתוך הצלחת כל פעם קצת למגש של הכסא או לצלחת אחרת שעל המגש. 

זה לגבי הדאגה שלך לתזונה שלו.

לגבי העפת האוכל- גם שלי, בת שנה ועשרה מאכילה את הרצפה היטב. ככה זה. מה עושים? או שפורשים נילון מתחת לכסא לפני האוכל (זה לחרוצים. ולעצלנים-) או שפשוט משתמשים במטאטא. אין מה לעשות. 

אם הילדה שלי מגזימה בזריקת האוכל- אני מורידה אותה ואומרת לה להרים, כי לא זורקים אוכל. היא מרימה ברצון, לרוב. ואם לא- אז בחוסר רצון...

אני מניחה שזה מין שלב כזה שפשוט יעבור. 

ואני יושבת לידו בזמן האוכל.

לא משאירה אותו לבד והולכת לי.

אחרת הרצפה באמת תהיה זרועה באוכל.

אני מניחה לו צלחת וכף ובמקביל לוקחת כף משלי ומכוונת אליו את האוכל.

לפעמים הוא מנסה להאכיל גם אותי... אבל ב"ה למד לאכול יפה.

כשהוא מראה כיוון שהוא רוצה לזרוק- אני מרימה את הצלחת ואומרת לו שלא זורקים.

והוא יודע ומבין טוב מאוד את מה שאומרים לו.

המלצתי: לשבת לידו בכל זמן הארוחה... ולהסביר לו שלא זורקים וכו'...

מתרגלים להרפות. אין מה לעשות.

הבית לא יראה טיפ טופ והילדים לא תמיד יאכלו מסודר וכו'.

לכל זמן ועת.

כשעוברים כמה שבועות והבית נכנס למסלול קבוע ומתאזן- אפשר לחזור ולהחזיר הרגלים....

כל אחת והקצב שלה.

אצלי החודשיים/ חודשיים וחצי הראשונים שאחרי הלידה- מאוד קשים. אח"כ מתחילה להתאזן.

יש כאלה שלפני ויש כאלה שאחרי...

טבעי , נפוץ , חלק מתהליך התפתחותי תקין .

הייתי מציעה שאולי דברים מלכלכים במיוחד , את תאכילי אותו .

וגם בזמן הארוחה תישבי על ידו כך שלפני שהוא ינסה לעשות את הפעולה ,תאמרי לו "סיימת ? כל הכבוד ...תודה" ותרימי או שתחכי אפילו שהוא יושיט לך.

וראיתי פעם באיזה אתר גימיק איך להדביק את הצלחת עם פלסטלינה מיוחדת למגש .

כל הכיף זה להעיף עם המזלג/כף כמה שיותר רחוק. להפוך את הצלחת בסוף זה רק בונוס 

לא איכפת לי כבר איך הבית נראה

צריך להניק  את הביבי ולהתאפס על עצמי אז יואו

שתאכל שתשפוך

כשתגדל נתחשבן

במיוחד אם הרגע אמא רחצה אותי וחפפה לי את השיער.

תתעלמי. זה דבר מאד מענין איך משהו עף מגובה. אומרים שכך לומדים מרחקים.

למה להגיד לו אסור על דבר שמבחינתו אין בו כל רע?

והתוצאה של היריקות, מראה שאכן היה עדיף להתעלם...

אני מציע שפעם הבאה שהוא זורק תגידי: זה נחמד לך לזרוק?..

ותעסקי בעניינייך (כך לא יישאר ש"חזרת בך", אלא כאילו הבנת שנחמד לו).

תוך חודשים מעטים - יעבור.

[ואפשר גם, כדי שלא יישאר רעב, להאכיל חלק כשיושב על הרצפה והצלחת על ידו.

וכמובן, אמא בחופשת לידה, מן הסתם שמה לב לתת לילד זמן שלו בפני עצמו, וגם קצת "לקבל איתו" את החדש - שלא ירגיש נדחק לפינה..]

א. בגיל הזה זו התנהגות "מקובלת" לחלוטין. לא מדובר על ילד בן 5 שזורק אוכל...  

ב. הילד אינו מצווה על בל תשחית - ובגיל הזה גם הוריו אינם מצווים להפרישו מאיסור. קל וחומר שלרוב אוכל אינו נמאס בנפילה מגובה כזה.

ג. זו לא דרך-מתוכננת ללמד מרחק.. זו השערה של אנשים שעוסקים בכך, מדוע ילדים נוטים לעשות את זה. תופעה נפוצה ביותר.

וכשם שחשוב להפריש מאיסור כשצריך, כך לדעתי חשוב לא להפריש ממה שלא צריך בשלבים שלא צריך.

זה גם עוזר כן לסייג כשהגיל מתאים יותר. ילד שמתרגל שהכל "אסור" בלי שיש לו שמץ נגיעה בבעיה, יכול גם לפתח נוגדנים לכל "אסור", גם כשמבין יותר.. זו ענ"ד.

לכאורה מה שאת אומרת, אינו תואם את מה שדורשת ההלכה. עפ"י הדין, למיטב ידיעתי, כשילד בן 8 חודשים עושה משהו בשבת, לא אומרים לו "אתה יודע שככה לא שומרים שבת". ואפילו אם מישהו רוצה - בנידון דידן שיש מחיר להערה, אין כל צורך "להחמיר" במה שההלכה אינה דורשת.

ב. את צודקת שהאוכל לכאורה יימאס. אבל בהיות שאינו מחוייב בכך, ויש צד של שמחת החיים שלו שמרוויח בזה, אז למה להעיר במה שאין חייבים?

ג. האמת, אני מאד נהנה ממה שאת אומרת, "מה, באמת לא לומר כלום"?.. זה יפה. מראה שמשהו מאד מופנם אצלך. אבל אני באמת חושב בענ"ד שלחנך מוקדם מידי על מה שלא צריך, גם לזה יש מחיר. יתכן שאני טועה. זו ענ"ד.

ד. לגבי הפנמת המסר - נכון. אבל זה יכול לקרות גם בשלב שמתאים מבחינת החינוך. גם אז יפנים, ואז יוכל "להעיר" לאחרים עפ"י מה שהתחנך אליו. כל דבר בזמנו.

בראש השנה מתפללים: "תן לחם לפי הטף לשובע". מה פירוש?

שהקב"ה ייתן לנו לחם כדי שנוכל לשבוע וזה חוץ מהלחם שה"טף" מפוררים סביבם כהרגלם.

זאת אומרת שזה כן מצב נורמלי שארוחה של קטנטנים לא נאכלת עד תומה ושחלק ממנה הולך לרצפה ולסביבה וכו'.

ולכן מבקשים מהקב"ה שייתן לנו לחם לאכול כדי שנשבע+ כל מה שהקטנטנים מפוררים סביבם...

זה שימוש באוכל בדיוק כמו שיוצרים ברבצק מקמח וממים או קוסמטיקה ממלפפונים ואבוקדו או חומץ וחלב לכביסה.

יש גדרים הלכתיים מה מותר לעשות מדברים שעיקרם לאכילה ומה לא.

ובוודאי שאסור להשתמש באוכל למשחק בצורה שגורמת שאי אפשר לאוכלו אח"כ.

אלא שכאן, מדובר בקטן מאד, והוא זורק את האוכל, לא ההורים, ועדיין לא בגיל של "להפרישו מאיסור".

היא לא התכוונה לשפוך, היא רק התכוונה לבדוק מה קורה כאשר מטים את הכוס...

התוצאה עדיין לא מתקשרת ישירות למעשה שלה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....