אז עלתה לי מחשבה בעקבות הפיסקה הזו:
"כשהייתי תינוקת פטפטנית הייתי. ממש מקימה ועד לשכיבה לא פסק פטפוט מפי. היה זקן אחד בשכנותי. אמר לאותם שהיו שמחים על פטפוטי, חבל על תינוקת זו, אם היא מבזבזת כל דבריה בילדותה, מה ישתייר לה לזקנתה.
נפל עלי פחד ויראתי שמא למחר אני אילמת. לימים ירדתי לסוף דעתו של הזקן, שלא יוציא אדם בזמן מועט מה שנקצב לו לכל ימי חייו.
הרגלתי עצמי לבדוק כל מלה אם צריכה שתיאמר ונהגתי קימוץ בדיבור. ומתוך שנהגתי קימוץ בדיבור נשתייר לי אוצר של דיבורים.
האריכו לי שנותי עד שאגמור אותם הדברים שקצובין לי. (ש"י עגנון, תהלה)
אם כמות התגובות בפורום הייתה מוגבלת... כמה היינו חושבים לפני כל לחיצה על שלח.
בחיים שאני מיישמת את זה יותר.. וכאן בפורום משום מה פחות. אשתדל מהיום.












