אולטימטום וכפיה לכל דבר,

וקצת צורם לי שאת חווה את המצב הזה היום, לאחר כמעט 10 שנות נישואין..

הכותרת אגב לא רלוונטית, מה זה משנה אם השתיקה הנוראית הזו מוגדרת או לא מוגדרת כ"אלימות"? צריך לפתור את הבעיה ובמקרה שאכן אינכם יכולים להגיע לייעוץ אז הרבה שיחות עומק כדי לפתור את הפלונטר הזה אצלו בנפש.

מה הבעיה? שאחרי 10 שנים כבר קשה לתקן התנהגויות שנתקבעו. בבחינת כתיבה על נייר חדש מול כתיבה על נייר מחוק.

הרבה תפילות,

ובהצלחה רבה!

התחיל בחוסר תגובה והמשיך באיטיות עד למצב הנוכחי.

אנחנו בדרך לטיפול..לדעתי זה בעיה של חוסר תקשורת

את מפרשת אותו ככה זה לא בטוח נכון..

בגלל שהוא לא עונה ושותק

אז את מסתכלת על הפרצופים ומפרשת שתיקות

נשמע שאת אישה שחייבת שיגיבו לה

ויעשו כן או לא עם הראש כל הזמן

ויגידו שנהנים ובכלל שיגיבו על מה שאת עושה

אני צודקת?

ממליצה מקרה הלב על הספר 5 שפות לאהבה

הוא ממש הסביר לי את בעלי שצריך הרבה מילים

וזה הוכחה לאהבה

ואני צריכה מעשים ועזרה

וכל הדיבורים שלו רק עושים לי רע

ובמה אני נתקלת? בשתיקה

במצב שטוב לכם, כשאת עומדת "בתנאים שלו"

תלוי גם מה בדיוק קורה כשאת עייפה, עצובה, עצבנית. יכול להיות שזה יוצא יותר מדי חזק או אגרסיבי, אולי את מעליבה אותו בטעות והוא מעדיף לשתוק ולא להוציא.

אם אני טועה אז ממש מתנצלת. 

שלו.

לא בטוח שזאת אלימות. בטח לא אם זאת תגובה למשהו כמו שהנ"ל כתבה.

זה גם קורה שלא בכוונה

כשאדם רגיש נפגש הוא הרבה פעמים נסגר וזה מתבטא בשתיקה

לנסות "להגדיר".

הרי את אומרת שהוא אדם טוב, מתחשב וכו'.

אולי גם אצלו משהו "נקרע" כשרואה אותך כך.. קשה לו.

אבל  באמת זה יכול להיות מאד קשה, להיתקל בשתיקה ממושכת.

כעיקרון, יש דבר כזה, שאשה מתמודדת ע"י דיבור ואיש ע"י שמסדר בתוך עצמו את העניינים.

אבל אם זה לוקח כמה ימים, זה באמת כבר לא פשוט. קשה.

לא חייב להיות שמראש התכווין "להעניש".. יתכן שזה התחיל מצורת התמודדות, ועם הזמן בלי משים חושב שתלמדי מזה משהו. קשה לדעת מרחוק.

אל תתייחסי לכך כאלימות, התעללות וכד' - הרי לא זכית שיסביר את עצמו.

אולי הכי טוב, שתכתבי לו משהו. בסגנון אוהב. אפס האשמות. תכתבי שניסית לדבר, אבל זה נקתל בשתיקה, אז את מנסה להסביר כך..

תגידי שאת מוכנה לנסות לשות התנהלויות שאולי קשות לו, אם יסביר לך מה. תסבירי מה גורם לדברים שאולי לא נוחים לו. ושאת מבקשת שגם הוא ינסה להסביר כשמשהו מפריע, לפחות אחרי זמן לא רב - ולא לשתוק ממושכות, שאחרי הכל זה לא בונה את האוירה ביניכם.

וכמובן, להרבות בחיוכים - בריא לכולם..

מה גם שמציגים לך צד אחד. אם היינו שומעים במפורט למה הוא מגיב בשתיקה, יכול להיות שהיינו אומרים אחרת

יותר.

תחשוב שהיא עלולה להתחיל "לאכול סרט" שהמצב שלה גרוע ועלול להתדרדר לחינם. שלום בית הוא דבר חשוב ושביר

לוקחת לתשומת ליבי את מה שכתבתם.

הוא לא יכול להתמודד עם המצב הזה. מה הוא כן יכול לעשות? לשתוק. זה הנשק היחיד.

לא אוהב את ההגדרה של "אלימות והתעללות". קשה לו, לא אופטימלי, כואב לך אבל זה לא אלים, סתם חוסר יכולת שלו (או רצון) להתמודד.

והנשק הזה ממש פוצע אותי. השתיקה שלו היא לא שתיקה כואבת, אלא רועמת. הוא מביט בי במבט מתריס ומזלזל. כזה שאומר, ניצחתי אותך.

לא מבינה מה כ"כ קשה להתמודד עם אשה מצוברחת. אני לא בן אדם עצבני ולא כעסן, לא צועקת ולא מתפרצת. ותאמינו לי שזה לא קורה לי הרבה כי אני מפחדת מהעונש.

הוא עלול לומר את הדברים הפוך ממה שהתכוון.

תארי לך מציאות בה את עצבנית והוא משיב לך במהירות, כפי שאת רוצה. בלי שתיקות. מה קורה? את עצבנית, הוא עצבני, מילים נזרקות לאויר ואף אחד לא מבין אף אחד.

לעומת זאת, אם זה בגלל שאת עצובה או עייפה, זה בהחלט לא מתאים.

שאלה נוספת איך הגבת בעבר כשכן היה מגיב? האם התשובות שלו והניסיונות לרצות ולהרגיע אכן הועילו מבחינתך? האם היית מודה לו על הנסיון לעודד למרות שלא תמיד הוא היה מצליח?

כאב יכול להראות כמו התקפה. יכול להיות שיש בתוכו המון כאב אבל כשהוא מצטבר הוא יוצא החוצה בצורה מתקיפה (למשל שתיקה רועמת). יכול להיות שמשהו "אוכל" אותו באיך שהוא פוגש אותך, וכך הדרך שלו להתמודד..

יכול להיות שמאד חשוב לו שיהיה לך טוב, וכשלא טוב לך הוא מרגיש כשלון שלו. ואין לו כלים להתמודד עם זה וזה יוצא החוצה כלפייך בדרך הזו.

הרבה פעמים יש קושי גדול להתמודד עם מצבים שאדם מרגיש בהם שהוא חלש או נכשל. אם בעלך חווה את הקושי הזה אז זה יכול להסביר גם למה הוא לא מראה לך כאב אלא משדר שהוא חזק ומנצח, וגם למה כ"כ קשה לו כשלך לא טוב.

אם זה הסבר נכון אז זה מעצים מאד את החשיבות של לדבר על זה. כי הרצונות של שניכם כ"כ טובים והתוצאה בשטח מצערת את שניכם.

לא הבנתי ממה שכתבת - דברתם על זה פעם בזמן רגוע? או שגם בזמן רגוע אם את מנסה לדבר על זה הוא שותק? או שלא היתה הזדמנות כזו ביניכם?

אם לא הצלחתם לדבר על זה בשיחה פתוחה ביניכם אז הגיוני שלא תדעי אפילו לבחון אם מה שכתבתי כאן נכון, כי זה לא בהכרח נראה על פני השטח.

אם מעניין אותך כיוון החשיבה הזה והוא נראה לך קשור, אשמח להרחיב יותר בהמשך בע"ה.

זה מתרגם, אצלי לפחות, ככה: "בואי תכניסי את המשטרה והרווחה לכאן כדי להרוס את הבית"

המצב הספציפי הזה נשמע לי מאוד מאוד פשוט.

מה גם שלא שומעים את הצד של הבעל, ויכול להיות שההתנהגות שלו היא מופתית ביחס לצד השני.

לא כדאי להמליץ דברים שעלולים לערער את הקשר ככה סתם. עדיף לדעתי לפנות לרב שמכיר את שניהם כדי שיתייחס לדבר בצורה אובייקטיבית באמת.

היסטריים ואובר דרמטיים.

לא שופכים שמן למדורה. שתפנה לבעלי מקצוע רציניים, מסתמא עדיף רב (כבר שמענו על "יועצים" אחיתופליים)

דבר שני, תפסיקו עם העצות אחיתופל האלה

וד"ל.

אם הוא, כדברייך, אדם עדין, "המצוברחת" יכול להיות כבד עליו, אע"פ שזה דבר שיכול לקרות..

ובאמת, לאשה קשה לפעמים להבין מה מפריע אם היא ב"מצב רוח"..  היא חשה את  זה בתוכה, ואינה מבינה איך זה יכול להשתקף.

ואם את "מפחדת מהעונש"... כמה שזה נשמע מעלה-חיוך, כנראה שזה עוזר קצת גם לך..

[ומי שכתב אם "מפחדת" מזה, זה מריח אלימות וכו'.. במחילה, דווקא ההודעות שכתב הן בסגנון "אלים". מסתבר שגם הצד השני "מפחד" מהמצ"ר... יש בעיה, צריך לחשוב איך להתמודד. לא להגזים. כותב, "חיה בסרט".. מאיפה באות "מסקנות" כאלה]

[מניח שזה לא מכוון באמת כ"עונש"]

בוודאי לא זה שיש חשש כלשהו, וגם לא זה שיש מצב שבעקבותיו תגובה כזו.

תצאו לפגישה בנחת, ודברי איתו על הנושא בגילוי לב. המצב הזה לא טוב. אם היית יכולה לשאת זאת, בסדר. לא טוב אבל בסדר. כיוון שאת לא יכולה, ובצדק. דברי איתו על זה. יש סברה להניח שמדובר בהעתקה מרקע קודם. העתקה שהייתה אמורה להישאר מחוץ לדלת הנישואים שלכם. יעוץ היה עוזר לו להתמודד באופן אחר. הוא פשוט לא מכיר דרך אחרת להתמודדות עם קונפליקטים. 

לייעץ באמת בצורה אובייקטיבית. אף אחד כאן לא מכיר אתכם באמת, אף אחד כאן לא יהיה אובייקטיבי.

מעבר לזה, כל עצה כאן נגועה, שומעים כאן צד אחד ואי אפשר לדעת ו/או לתת תשובה או מענה.

ממליץ בכלל לא לסמוך על פורומים בשאלות כאלה, זה פתח להרוס זוגיות ונזק כזה יכול להמשך עשרות שנים אם לא עד 120.

את שותקת שתיקה פגועה?

את כועסת בקול רם?

את נהיית נכנעת רק כדי שיחזור וידבר אתך?

את מעמידה פנים כאילו את מפסיקה להיות עייפה, עצובה,עצבנית....?

חשוב שתצייני את זה בשאלה כי ייתכן מאד ששינוי תגובה שלך יביא

גם לשינוי בתגובה שלו.

הגברים ב"סוג של אלימות" כשהם שותקים.

כלומר אי אפשר להתלונן, אי אפשר להעיר, אי אפשר לבקר. ואז גם לשתוק אי אפשר?

אתן מבינות כמה בלתי אפשריות אתן יוצאות כשאתן אומרות את זה?

ועוד מגדירות את הבעל כאיזה מפלצת רק כי הוא שותק כשאתן מתייחסות בצורה פוגענית?

נשמע מתיש לחיות ככה,

לחיי כל הבעלים האלה.

שיש בספר הזה הרבה דברים שלא תואמים את תורת ישראל.

למרות שאני מניח שהוא כן מסביר את הצד ה"אנושי" (קרי לא-יהודי) שיש אצל כל אחד בצורה טובה...

את הסברת שאת הרגשת ש"נפגעת יותר", מהשתיקה. לא הצגת את זה כ"שוה-שוה". וזו טעות ראשונה.

דבר שני, כתבת ש"לא נכון שאנחנו לא נותנות מקום להגיב.. לדבר ולדבר"

אבל נכון ש"לא להתלונן, לא לבקר, לא לשתוק. זאת לא הדרך, אלא לדבר ולהגיד מה מפריע".

מוכרח לומר שזה פשוט מדהים.

"מכתיבים" לשני: אתה לא תבקר, לא תשתוק, תדבר. כמו האידיאל.

אני לא מתחייבת שלא אפגע, גם במה שאני יודעת שפוגעת (שזה היה הסיפור).. לי מותר, אני אשה, נסחפתי... אבל אתה - אוי לך.. תגיב רק בתחומי הגיזרה שהצבתי..

לא. כמו שיכולה לפגוע - יכול לשתוק. כל אחד עם צורת התבטאותו. והשתיקה כתגובה, כשאינה מכוונת לפגוע, אלא "מתגוננת", עדיפה על הפגיעה.

בוודאי שהכי טוב זה לדבר על מה שמפריע, להגיע להבנות. מעולה. גם הכי טוב לא לפגוע מראש.

אבל יש דרך עד לאידיאל. ובדרך הולכים הדדית. לא אחד עושה מה שבא לו - והשני בתוך הכללים שנוחים לזולת.

ובוודאי שזה שהגיב כך "לא הופך אותו למפלצת" - בדיוק, ואולי עוד יותר, כמו שזה שאת פגעת לא הופך אותך למפלצת. את בן אדם, קרתה לך תקלה, וטוב שידעת להתנצל. והוא בן אדם, איש טוב ולא אלים ולא צעקן כנראה, אז הגיב כפי שמגיב גבר שנפגע.

המסקנה נכונה. הכי כיף כשאפשר לדבר על הכל. על הכל - גם על פגיעה, גם על שתיקה, גם על סתם רגשות והרגשות ולמעלה מכך.

אבל כולל התחשבות בזמן שטוב לשני הצדדים לדבר (שכמו שכתבת בהודעה זו "אח"כ".. לא תנאי שאין דבר כזה). בזמן העיכול שצד אחד צריך לפעמים. לא נוח - אז למעט בפגיעות. לא "לתחום": מותר להגיב - לא ככה אלא ככה... לזה מגיעים בהסכמה ושיח ותהליך. לא בהכתבות ולא בסנקציות.

ומשמח שאתם בדרך זו. כנראה באמת בן אדם מקסים, ועם "לפנים משורת הדין"..

כנראה באמת איש טוב.

הוא היה פגוע - ואת הרגשת שאת "יותר פגועה ממנו".. מי אמר?

התנצלת, ואמרת ש"את לא מוכנה לקבל תגובה כזו של התעלמות".. במחילת כבודך - אם פגעת, איך את יכולה לומר לשני לא לשתוק, כי "זה פגע בך" ואת מעדיפה שיצעק.. ואם הוא לא רוצה לרדת לרמה הזו של צעקות? והוא בכלל לא מתכווין "למחוק" אותך, אלא זה בדמיונך התחושה הזו?

אז הדרך היא לא לפגוע - ולא להדריך את השני איך להגיב, עדיף בצעקות, כאשר מסתבר שכלל לא העלה בדעתו לנסות "לפגוע יותר" ע"י השתיקה. 

כמובן, אפשר להסביר עד כמה השתיקה פוגעת בך, ואם אתה יכול, אולי באופן קצת אחר וכו'.. אבל לומר, "אני לא מוכנה לקבל תגובה כזו"?.. בעיני זה אלים הרבה יותר מהשתיקה. נסיון "להשתלט" על הזולת, כולל על דרכי התגוננותו, ולנסות "להכתיב" לו גישה שאולי טובה "נשית" - צעק ויעבור - אבל יכולה לקלקל ולהוריד את אישיותו.

ואת צודקת, שבאמת הכי טוב לדבר. כולל על דברים כאלה. אבל "להבהיר" שאמנם פגעתי בך אבל אני לא מוכנה לקבל תגובה כזו, זה לא לדבר אלא להכתיב. כחני. כנראה שבאמת יש לך בעל מאד טוב וסבלן. הייתי מציע גם לך וגם לכל מי שקראה מה שכתבת, לא לנסות את השיטה הזו יותר מידי. איש יכול מאד לא להסכים לכך שבכל עת שתחפוץ, אשתו תוכל להוריד את השיח לרמה עצבנית/כעסנית - ואח"כ עוד לתבוע שישתף פעולה עם זה ולא ישתוק... 

שתתנצל, ואז זה מן הסתם ייגמר. כמו שקרה אצלכם, ויש להניח שהיה קורה גם בלי ה"תביעה" הנוספת שמצידך.

כמובן, להדגיש שוב, מותר וראוי להסביר עד כמה דווקא תגובה כזו, שותקת, פוגעת במי שפוגעת. אבל עד "ההבהרה שלא מוכנה לקבל".. ה"הבהרה" צריכה להיות כלפי פנים - לא "לפגוע מאד"; ואם קורה - להתנצל מהלב ולבקש בכנות "להשלים".

ולהתנהג בעצבנות זו התנהגות טבעית לפעמים. אלא שכשזה נמשך ימים ארוכים- זו החריגות ועל זה אפשר וצריך לדבר, עם הבנה לכך שנפגע או כועס אך הסבר שכשקצת נרגעים עדיף ללבן את מה שקרה ולצאת מהמתח, במקום לשתוק נצח ולהמשיך לכעוס בלב (מה שרק יכול ללבות את הכעס והעלבון עוד יותר כי אין מי שיקשיב, יסביר, ירגיע).

נא לא לדאוג! לא מתכוונת לפרק את הבית. יש לי שלושה ילדים מדהימים ולא מגיע להם בית שבור. אז ככה, ניסינו בעבר יעוץ קצר ונשלחנו לפסיכולוג. הפסיכולוג הגדיר את הבעיה שלו כ"פאסיב אגרסיב". כלומר - פאסיביות אגרסיבית. בעיית תקשורת שניתנת לטיפול. הענין הוא, שהוא לא מודה בבעיה, מאשים אותי ולא מוכן לטפל. 

האם לנצח תפגעי בו והוא יאלץ להתמודד?

לא ברורות כל התגובות פה שכולם פה מוחאים כפיים כששומעים צד אחד.

לא מקובל עלי שום דבר מהנ"ל. גם אם דרך ההתמודדות שלו היא פאסיבית-אגרסיבית זה לא אומר שהוא הטועה ואת הצודקת.

לכל עניין של שלום בית יש שני צדדים, ואם צד אחד מחפש אשמים, הצד השני לא יודה גם במקצת מהאשמה.

והוא לא כאן.

ממש עזות מצח.

מצטער, אבל אתם רק מעודדים את ההרס של שלום הבית פה.

@רוח צפונית אני מקווה שתעשי חושבים בצורה אמיתית ותורנית ותסתכלי גם על החלק שלך, כדי שלא תשתמשי בעצות האחיתופל האלה.

ולא, הוא לא חייב להיות נוכח. יש דרכים לטפל.

יש רק דרך אחת לטפל בזה.
להושיב אותו לשיחה פנים אל פנים{אף שעל פי  התאור שלך אני מניח שכבר כשתעלי את הנושא יש סיכוי סביר שהוא ישים על זה טאבו ואולי אף יתחיל מיד בענישה של שתיקה וסיום השיח לעוד שבועיים על העזת הפנים שלך לביקורת..}ובכל זאת...אם הצלחת לדבר איתו באופן בו את מקרינה לשם שינוי שאת לא מפחדת מהתגובה שלו אלא את מוציאה את הלב שלך החוצה על השולחן. 
אם הוא יתעורר מה טוב.
אם הוא לא ייתן לך להגיע למצב בו הוא מקשיב ושומע את הטענות שלך באופן מכבד.
אז תשבי ותכתבי את כל מה שיש לך לומר על דף.
ותתני לו לקרוא.
באופן הזה הוא יאלץ להתמודד עם העובדות והביקורת.
אין דרך קלה ואין פה קסמים.
אם הוא אדם טוב ביסוד, הוא יצטרך להבין שמה שהוא תופס כנורמלי לא עובר מסך אצלך.
ואם את חשובה לו מספיק...הוא ישתנה ומהר.
היה והקיר נשאר קיר...
אז השאלות הגדולות חוזרות אלייך...
אולי הגיע הזמן לחשוב אם את רוצה עד מאה ועשרים להיות מוכה רגשית ולשלם מחיר כלכך כבד כי לבחור יש בעיה אמיתית.
השורה התחתונה:
מתוך לימוד זכות את מחפשת להגיע לשיח אינטימי בו את מבצעת שיקוף של חומרת המעשה הזה מצידך וכמה שאת תופסת את זה לא  פחות ממעשה אלים משפיל ומקומם.
10 שנים זה מספיק די והותר לשמור דבר כזה בבטן.
יהי רצון שיהי רצון....
בהצלחה.
 

הרי אמרה שמישהו שם" נשבר ראשון", כלומר, שגם לה יש יכולת לסיים את המצב הזה.

איך אפשר על סמך המעט שנכתב כאן, להגיב בביטויים כאלה, "טרור.. אכזרי..אולי הגיע הזמן לחשוב.. מוכה רגשית".. דברים כאלה, שיכולים לעורר בעצמם רגשות מאד שליליים - לא אומרים על סמך מידע מועט כזה.

אם כי את הרעיון עצמו, איך להגיע לשיח (כתיבה למשל), אפשר לאמץ.

זו דעתי.

1. זו ןא בדיוק סתירה.. שהרי הוא לא הופך להיות פראי ולא עדין כשאינה במצ"ר טוב, ה"כנגד זה" שכתבה, היה שמתכנס ושותק. 

כמו שכתבתי, מי אומר בתגובה למה זה קורה. כמו שאפשר לכתוב "שומו שמיים, עצבנית".. אפשר גם לכתוב, "שומו שמיים, שותק"....   לכל אחד יש דברים אליהם הוא רגיש. אינני אומר מה קורה שם וגם אינני  יודע. אבל המחשבה כאילו אשה יכולה "להתעצבן" וזה לגיטימי, ואם איש שותק כתגובה (ואיננו יודעים האם זה סוג של "נקמה", או פשוט אי יכולת/רגישות לעמוד בהתצבנויות חוזרות, או התגוננות), זה לא לגיטימי - אינה מחשבה נכונה לדעתי. מה גם שהעידה ששניהם יכולים לסיים את השתיקה הזו "באיזשהו שלב". כלומר, לא רק בדיו להחליט מתי חוזרים לדבר.

2. זה לא "פחד מעונש", להבנתי. אלא הכרת התגובה על התנהגויות מסויימות שפוגעות בו. ולכן השתדלות לא להגיע להתנהלויות כאלה.

כמובן, הכי טוב להגיע לאיזה שיח, בע"פ או בכתב, מה לא נעים לשני הצדדים - ואיך כל אחד עושה המקסימום להימנע מזה. גם אני מסכים שאם על כל שטות תבוא שתיקה, פשוט כשיטת לוחמה, ולא כהכרח, אין לכך כל מקום.

3. זו השאלה. לפי דבריה, לא באת היה שיח. כמה שזה נשמע מוזר, יש דברים כאלה. לפעמים אנשים חיים זה עם זה, אפילו חיים בטוב בדרך כלל, ויש נקודות שאינם מבינים איש את שפת רעהו, כל אחד רואה אחרת ולא מבין מה השני רואה...  אכן, צריך הלגיע לשיח. ובהנחה שיש כאן שתי נקודות מבט שלא נפגשו.

4. פירוש של מבט, זה דבר קשה. האם זה "ניצחתי", או אולי "הפסקתי את מה שמציק לי".. קשה מרחוק לדעת, אפילו שכתבה. הרי יתכן שהצד השני "נחלש" מהאופציה "להתעצבן" עליו ללא סיבה, או להיכנס לשדר של מצ"ר שממש גורם לו לדכדוך. קשה מאד לדעת מרחוק. חשוב מאד להגיע לשיח הדדי. כלומר, שכל אחד אומר לשני, אולי אני לא מבין/ה מה את/ה מרגיש. בוא ננסה להסביר.

5. הכותרת אינה אומרת כלום. הרי ברור שהיא סובלת מזה. וברור שמצער שהיא חשה כך. אבל זה לא אומר שזה הפירוש של  ההתנהלות מצידו. 

ולכן, לכנות את  זה בכינוים קשים ואלימים, שיכולים להצית אש, לייצר מה שלא קיים - זה מסוכן.

המידע שאפשר לשאוב ממה שהועלה כאן, אנו מספיק במקרה כזה, לדעתי.

זה כמעט מה שנקרא "פסיכולוגיה בגרוש"..

היה להם כנראה ביקור קצר אצל פסיכולוג שהגדיר כך. זה לא בהכרח מדע מדויק.

וגם אם נאמר שזו "אבחנה" מדוייקת, הרי מדובר על משהו שהוא בגדר מנגנון הגנה של אדם (זה חלק מהגדרת בעיה כזו). ולכן, לכנות את זה בכינויים כבהודעה שלגביה התייחסתי - באומרי שאין מספיק מידע - ממש לא שייך.

אדרבה, הקרנה של גישה כזו אל האשה, תפעל בדיוק ההיפך ממה שיכול לעזור.

בולם פיו בשעת מריבה, זה כמובן טוב מאד.

מי ששותק, כי אינו רוצה להיכנס לסגנון של "מריבה" ואינו בנוי לכך, גם טוב.

מי ששותק שתיקה שמתמשכת אח"כ, כי זה אמצעי התגוננות ואינו בר הכי לדרך אחרת, הרי שזה דבר שצריך עזרה. איך אחרי ההתכנסות הראשונית שלוקחת את הזמן הסביר שלה, פותרים בעיות וחוזרים לשיח נורמלי. לפעמים תלוי בשני הצדדים, לפעמים יותר בצד אחד.

ומכיוון שאכן זה אינטרנט, וגם מה שכתבה שהיה כאילו "אבחון" נראה שזה לא משהו שבא מהיכרות עמוקה, אז קשה להגדיר באופן ודאי.

אני לא כתבתי שפ"א, זה "בולם פיו בשעת מריבה".. כתבתי, כמו שחזרתי כאן, שגם זה מנגנון הגנה, ולכן לא שייך לכנות את זה בכינויים שנאמרו לעיל, "טרור, אכזרי.." וזה גורם ההיפך ממה שאפשר להועיל, גם אם האבחנה היתה נכונה.

מלבד זאת, הערה שנכונה לא רק לנושא ספציפי זה. בהחלט יתכן גם צדדים "בעייתיים" וגם צדדים טובים מעורבים זה עם זה. גם עדינות שאינה מתבטאת באופן אגרסיבי - וגם בעיה איך לסיים את הענין עם שמירה על העדינות הזו, בשיחה טובה.

זה ענין של עבודת מידות, שגם ייעוץ פסיכולוגי לפעמים יכול לעזור לה. הנטיה כיום, להעביר את הכל מיכולת העבודה המידותית להגדרות פסיכולוגיות מובנות, גם בה יש הגזמה.

מצטט  מ"ביחד" חלק א' עמוד 147:

"נרחיב בנושא האלימות המילולית

האלימות המילולית מתחלקת לשני סוגים עיקריים:

הסוג הראשון: קללות, איומים וניבולי פה.

הסוג השני: שתיקה.

שתיקה וברוגז הם סוג של אלימות פאסיבית שהיא לפעמים חמורה יותר, ותוצאותיה קשות יותר מהאלימות האקטיבית...

ואני אומר שאין התעללות נפשית גדולה יותר מלתת לאשה את ההרגשה שהיא לא קיימת והיא כמו אוויר"

סבורני שזה עונה על שאלת הפותחת

מדבריה נמצאנו למדים שלבן זוגה אין מה לענות לה, כשהיא מנסה להבין את ""מנגנון ההגנה שלו""- הוא עונה בשתיקה - - - 

וכן, שאינו מעוניין ביעוץ.

מסכים איתך בהחלט שעליו לעבוד על מידותיו.

ראשית, אמנם שמעתי את שמו, אבל אין אדם ש"כולל הכל" בכתיבה ואיני מכירו אישית. אבל הכי מסוכן זה לצטט נוסחאות. לפעמים אפילו לכתוב אותן, אם הקוראים באמת לוקחים את זה כאילו "קיצור שולחן ערוך".

דווקא זו דוגמה קלאסית, כי ברור שהוא מתכווין במה שציטטת לסוג של נשק כזה, התעלמות. לא קיימת, כביכול [ולמה דווקא "לתת לאשה הרגשה"? כבר שמענו על מקרים כאלה גם מהצד  השני. אני לא מחזיק משימת אחד המינים ל"קרבן" האולטימטיבי. לפעמים זה קורה מכיוון זה, לפעמים מהכיוון השני - ולא פחות חמור].

סביר מאד שזה לא מה שדובר כאן. לא סוג של נשק מכוון, אלא סוג של התגוננות באופן שאינו מצליח להתכוונן למינון נכון. זה דבר שצריך עבודה וטיפול - אבל לא התופעה שציטטת, שהיא משהו של "דווקא".

ולכן, מסתבר שזה לא עונה על שאלתה. ואכן, מסתבר לא פחות שאין בידינו לענות על שאלתה באופן מוחלט, עם הקצת נתונים שכאן. אפשר לעודד נסיונות להגעה לשיח על הענין. באופן שייצר כלי של דיבור אחרי השתיקה הראשונית. דיבור ודיון רגוע. הלוואי. שום ציטוט של "חומרת הענין", ו"התעללות" לא יועיל כאן, וגם לא אחראי. אדם זה כידוע דבר מורכב מאד..

שההתגוננות אינה מזה שהיא עייפה, אלא כמו שכתבה במכלול, שדר של מצ"ר מסוים, שנכלל ב"עייפות". זה דבר מאד מצוי. לא משהו "תיאורטי". יתכן שזה מוציא לו את הרוח מהמפרשים.

זה לא שהיא עושה בכך משהו רע, אבל הכיוון אינו "אלימות", אלא עזרה לשני הצדדים.

והנקודה כרגע, היא לא ניתוח אובייקטיבי של המצב, שאין את האינפורמציה המספיקה בשבילו - אלא מה יכול לעזור בתגובה לשואלת. הנסיון מראה, שתגובות כאן יכולות להשפיע לאנשים על השיפוט, כולל לעורר רגשי זעם, או לאידך תקוה ודרך פיתרון. 

לכן, קביעת כותרות קצרות על "אלימות", "טרור", "התעללות", עלולה להזיק לדעתי. בפרט שגם ב"איבחון" שאמר להם מי שאמר, הדרך אינה ע"י גישה שזו המשמעות של האדם.

[והשם הזה "הרב קוואס" דווקא הוזכר פה הרבה. ואני גם חושב ש"פמיניסטיות" כאן הן ממש במיעוט..]

כתבת "מה יש להתגונן על עייפות" - אז אמרתי שלפי מה שכתבה, אני מבין שזה לא עצם זה שהיא עייפה לפעמים, כי כתבה את זה ביחד עם "עצובה, עצבנית", שגם זה לא עבירה כ"כ חמורה...

לא "הואשמה" בכלום.

וזה שהיא סובלת מהענין, די מובן, וליבי עליה. כבר נכתב לעיל שזה מאד  קשה להיתקל בשתיקות ממושכות.

לא על זה היתה התגובה. אלא על היציאה ב"פלומבות" קיצוניות להגדיר דברים שלא יודעים.

יש בעיה, אף אחד לא התכחש לכך; צריך לפתור. פיתרון זה לא ע"י שכותבים כאן כל מיני מילים קיצוניות.

זו דעתי.

[לא יודע על איזה שרשור את מדברת, מכל מקום כאן לא היתה כל השערה על האשה בכיוון שלילי]

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?