אולטימטום וכפיה לכל דבר,

וקצת צורם לי שאת חווה את המצב הזה היום, לאחר כמעט 10 שנות נישואין..

הכותרת אגב לא רלוונטית, מה זה משנה אם השתיקה הנוראית הזו מוגדרת או לא מוגדרת כ"אלימות"? צריך לפתור את הבעיה ובמקרה שאכן אינכם יכולים להגיע לייעוץ אז הרבה שיחות עומק כדי לפתור את הפלונטר הזה אצלו בנפש.

מה הבעיה? שאחרי 10 שנים כבר קשה לתקן התנהגויות שנתקבעו. בבחינת כתיבה על נייר חדש מול כתיבה על נייר מחוק.

הרבה תפילות,

ובהצלחה רבה!

התחיל בחוסר תגובה והמשיך באיטיות עד למצב הנוכחי.

אנחנו בדרך לטיפול..לדעתי זה בעיה של חוסר תקשורת

את מפרשת אותו ככה זה לא בטוח נכון..

בגלל שהוא לא עונה ושותק

אז את מסתכלת על הפרצופים ומפרשת שתיקות

נשמע שאת אישה שחייבת שיגיבו לה

ויעשו כן או לא עם הראש כל הזמן

ויגידו שנהנים ובכלל שיגיבו על מה שאת עושה

אני צודקת?

ממליצה מקרה הלב על הספר 5 שפות לאהבה

הוא ממש הסביר לי את בעלי שצריך הרבה מילים

וזה הוכחה לאהבה

ואני צריכה מעשים ועזרה

וכל הדיבורים שלו רק עושים לי רע

ובמה אני נתקלת? בשתיקה

במצב שטוב לכם, כשאת עומדת "בתנאים שלו"

תלוי גם מה בדיוק קורה כשאת עייפה, עצובה, עצבנית. יכול להיות שזה יוצא יותר מדי חזק או אגרסיבי, אולי את מעליבה אותו בטעות והוא מעדיף לשתוק ולא להוציא.

אם אני טועה אז ממש מתנצלת. 

שלו.

לא בטוח שזאת אלימות. בטח לא אם זאת תגובה למשהו כמו שהנ"ל כתבה.

זה גם קורה שלא בכוונה

כשאדם רגיש נפגש הוא הרבה פעמים נסגר וזה מתבטא בשתיקה

לנסות "להגדיר".

הרי את אומרת שהוא אדם טוב, מתחשב וכו'.

אולי גם אצלו משהו "נקרע" כשרואה אותך כך.. קשה לו.

אבל  באמת זה יכול להיות מאד קשה, להיתקל בשתיקה ממושכת.

כעיקרון, יש דבר כזה, שאשה מתמודדת ע"י דיבור ואיש ע"י שמסדר בתוך עצמו את העניינים.

אבל אם זה לוקח כמה ימים, זה באמת כבר לא פשוט. קשה.

לא חייב להיות שמראש התכווין "להעניש".. יתכן שזה התחיל מצורת התמודדות, ועם הזמן בלי משים חושב שתלמדי מזה משהו. קשה לדעת מרחוק.

אל תתייחסי לכך כאלימות, התעללות וכד' - הרי לא זכית שיסביר את עצמו.

אולי הכי טוב, שתכתבי לו משהו. בסגנון אוהב. אפס האשמות. תכתבי שניסית לדבר, אבל זה נקתל בשתיקה, אז את מנסה להסביר כך..

תגידי שאת מוכנה לנסות לשות התנהלויות שאולי קשות לו, אם יסביר לך מה. תסבירי מה גורם לדברים שאולי לא נוחים לו. ושאת מבקשת שגם הוא ינסה להסביר כשמשהו מפריע, לפחות אחרי זמן לא רב - ולא לשתוק ממושכות, שאחרי הכל זה לא בונה את האוירה ביניכם.

וכמובן, להרבות בחיוכים - בריא לכולם..

מה גם שמציגים לך צד אחד. אם היינו שומעים במפורט למה הוא מגיב בשתיקה, יכול להיות שהיינו אומרים אחרת

יותר.

תחשוב שהיא עלולה להתחיל "לאכול סרט" שהמצב שלה גרוע ועלול להתדרדר לחינם. שלום בית הוא דבר חשוב ושביר

לוקחת לתשומת ליבי את מה שכתבתם.

הוא לא יכול להתמודד עם המצב הזה. מה הוא כן יכול לעשות? לשתוק. זה הנשק היחיד.

לא אוהב את ההגדרה של "אלימות והתעללות". קשה לו, לא אופטימלי, כואב לך אבל זה לא אלים, סתם חוסר יכולת שלו (או רצון) להתמודד.

והנשק הזה ממש פוצע אותי. השתיקה שלו היא לא שתיקה כואבת, אלא רועמת. הוא מביט בי במבט מתריס ומזלזל. כזה שאומר, ניצחתי אותך.

לא מבינה מה כ"כ קשה להתמודד עם אשה מצוברחת. אני לא בן אדם עצבני ולא כעסן, לא צועקת ולא מתפרצת. ותאמינו לי שזה לא קורה לי הרבה כי אני מפחדת מהעונש.

הוא עלול לומר את הדברים הפוך ממה שהתכוון.

תארי לך מציאות בה את עצבנית והוא משיב לך במהירות, כפי שאת רוצה. בלי שתיקות. מה קורה? את עצבנית, הוא עצבני, מילים נזרקות לאויר ואף אחד לא מבין אף אחד.

לעומת זאת, אם זה בגלל שאת עצובה או עייפה, זה בהחלט לא מתאים.

שאלה נוספת איך הגבת בעבר כשכן היה מגיב? האם התשובות שלו והניסיונות לרצות ולהרגיע אכן הועילו מבחינתך? האם היית מודה לו על הנסיון לעודד למרות שלא תמיד הוא היה מצליח?

כאב יכול להראות כמו התקפה. יכול להיות שיש בתוכו המון כאב אבל כשהוא מצטבר הוא יוצא החוצה בצורה מתקיפה (למשל שתיקה רועמת). יכול להיות שמשהו "אוכל" אותו באיך שהוא פוגש אותך, וכך הדרך שלו להתמודד..

יכול להיות שמאד חשוב לו שיהיה לך טוב, וכשלא טוב לך הוא מרגיש כשלון שלו. ואין לו כלים להתמודד עם זה וזה יוצא החוצה כלפייך בדרך הזו.

הרבה פעמים יש קושי גדול להתמודד עם מצבים שאדם מרגיש בהם שהוא חלש או נכשל. אם בעלך חווה את הקושי הזה אז זה יכול להסביר גם למה הוא לא מראה לך כאב אלא משדר שהוא חזק ומנצח, וגם למה כ"כ קשה לו כשלך לא טוב.

אם זה הסבר נכון אז זה מעצים מאד את החשיבות של לדבר על זה. כי הרצונות של שניכם כ"כ טובים והתוצאה בשטח מצערת את שניכם.

לא הבנתי ממה שכתבת - דברתם על זה פעם בזמן רגוע? או שגם בזמן רגוע אם את מנסה לדבר על זה הוא שותק? או שלא היתה הזדמנות כזו ביניכם?

אם לא הצלחתם לדבר על זה בשיחה פתוחה ביניכם אז הגיוני שלא תדעי אפילו לבחון אם מה שכתבתי כאן נכון, כי זה לא בהכרח נראה על פני השטח.

אם מעניין אותך כיוון החשיבה הזה והוא נראה לך קשור, אשמח להרחיב יותר בהמשך בע"ה.

זה מתרגם, אצלי לפחות, ככה: "בואי תכניסי את המשטרה והרווחה לכאן כדי להרוס את הבית"

המצב הספציפי הזה נשמע לי מאוד מאוד פשוט.

מה גם שלא שומעים את הצד של הבעל, ויכול להיות שההתנהגות שלו היא מופתית ביחס לצד השני.

לא כדאי להמליץ דברים שעלולים לערער את הקשר ככה סתם. עדיף לדעתי לפנות לרב שמכיר את שניהם כדי שיתייחס לדבר בצורה אובייקטיבית באמת.

היסטריים ואובר דרמטיים.

לא שופכים שמן למדורה. שתפנה לבעלי מקצוע רציניים, מסתמא עדיף רב (כבר שמענו על "יועצים" אחיתופליים)

דבר שני, תפסיקו עם העצות אחיתופל האלה

וד"ל.

אם הוא, כדברייך, אדם עדין, "המצוברחת" יכול להיות כבד עליו, אע"פ שזה דבר שיכול לקרות..

ובאמת, לאשה קשה לפעמים להבין מה מפריע אם היא ב"מצב רוח"..  היא חשה את  זה בתוכה, ואינה מבינה איך זה יכול להשתקף.

ואם את "מפחדת מהעונש"... כמה שזה נשמע מעלה-חיוך, כנראה שזה עוזר קצת גם לך..

[ומי שכתב אם "מפחדת" מזה, זה מריח אלימות וכו'.. במחילה, דווקא ההודעות שכתב הן בסגנון "אלים". מסתבר שגם הצד השני "מפחד" מהמצ"ר... יש בעיה, צריך לחשוב איך להתמודד. לא להגזים. כותב, "חיה בסרט".. מאיפה באות "מסקנות" כאלה]

[מניח שזה לא מכוון באמת כ"עונש"]

בוודאי לא זה שיש חשש כלשהו, וגם לא זה שיש מצב שבעקבותיו תגובה כזו.

תצאו לפגישה בנחת, ודברי איתו על הנושא בגילוי לב. המצב הזה לא טוב. אם היית יכולה לשאת זאת, בסדר. לא טוב אבל בסדר. כיוון שאת לא יכולה, ובצדק. דברי איתו על זה. יש סברה להניח שמדובר בהעתקה מרקע קודם. העתקה שהייתה אמורה להישאר מחוץ לדלת הנישואים שלכם. יעוץ היה עוזר לו להתמודד באופן אחר. הוא פשוט לא מכיר דרך אחרת להתמודדות עם קונפליקטים. 

לייעץ באמת בצורה אובייקטיבית. אף אחד כאן לא מכיר אתכם באמת, אף אחד כאן לא יהיה אובייקטיבי.

מעבר לזה, כל עצה כאן נגועה, שומעים כאן צד אחד ואי אפשר לדעת ו/או לתת תשובה או מענה.

ממליץ בכלל לא לסמוך על פורומים בשאלות כאלה, זה פתח להרוס זוגיות ונזק כזה יכול להמשך עשרות שנים אם לא עד 120.

את שותקת שתיקה פגועה?

את כועסת בקול רם?

את נהיית נכנעת רק כדי שיחזור וידבר אתך?

את מעמידה פנים כאילו את מפסיקה להיות עייפה, עצובה,עצבנית....?

חשוב שתצייני את זה בשאלה כי ייתכן מאד ששינוי תגובה שלך יביא

גם לשינוי בתגובה שלו.

הגברים ב"סוג של אלימות" כשהם שותקים.

כלומר אי אפשר להתלונן, אי אפשר להעיר, אי אפשר לבקר. ואז גם לשתוק אי אפשר?

אתן מבינות כמה בלתי אפשריות אתן יוצאות כשאתן אומרות את זה?

ועוד מגדירות את הבעל כאיזה מפלצת רק כי הוא שותק כשאתן מתייחסות בצורה פוגענית?

נשמע מתיש לחיות ככה,

לחיי כל הבעלים האלה.

שיש בספר הזה הרבה דברים שלא תואמים את תורת ישראל.

למרות שאני מניח שהוא כן מסביר את הצד ה"אנושי" (קרי לא-יהודי) שיש אצל כל אחד בצורה טובה...

את הסברת שאת הרגשת ש"נפגעת יותר", מהשתיקה. לא הצגת את זה כ"שוה-שוה". וזו טעות ראשונה.

דבר שני, כתבת ש"לא נכון שאנחנו לא נותנות מקום להגיב.. לדבר ולדבר"

אבל נכון ש"לא להתלונן, לא לבקר, לא לשתוק. זאת לא הדרך, אלא לדבר ולהגיד מה מפריע".

מוכרח לומר שזה פשוט מדהים.

"מכתיבים" לשני: אתה לא תבקר, לא תשתוק, תדבר. כמו האידיאל.

אני לא מתחייבת שלא אפגע, גם במה שאני יודעת שפוגעת (שזה היה הסיפור).. לי מותר, אני אשה, נסחפתי... אבל אתה - אוי לך.. תגיב רק בתחומי הגיזרה שהצבתי..

לא. כמו שיכולה לפגוע - יכול לשתוק. כל אחד עם צורת התבטאותו. והשתיקה כתגובה, כשאינה מכוונת לפגוע, אלא "מתגוננת", עדיפה על הפגיעה.

בוודאי שהכי טוב זה לדבר על מה שמפריע, להגיע להבנות. מעולה. גם הכי טוב לא לפגוע מראש.

אבל יש דרך עד לאידיאל. ובדרך הולכים הדדית. לא אחד עושה מה שבא לו - והשני בתוך הכללים שנוחים לזולת.

ובוודאי שזה שהגיב כך "לא הופך אותו למפלצת" - בדיוק, ואולי עוד יותר, כמו שזה שאת פגעת לא הופך אותך למפלצת. את בן אדם, קרתה לך תקלה, וטוב שידעת להתנצל. והוא בן אדם, איש טוב ולא אלים ולא צעקן כנראה, אז הגיב כפי שמגיב גבר שנפגע.

המסקנה נכונה. הכי כיף כשאפשר לדבר על הכל. על הכל - גם על פגיעה, גם על שתיקה, גם על סתם רגשות והרגשות ולמעלה מכך.

אבל כולל התחשבות בזמן שטוב לשני הצדדים לדבר (שכמו שכתבת בהודעה זו "אח"כ".. לא תנאי שאין דבר כזה). בזמן העיכול שצד אחד צריך לפעמים. לא נוח - אז למעט בפגיעות. לא "לתחום": מותר להגיב - לא ככה אלא ככה... לזה מגיעים בהסכמה ושיח ותהליך. לא בהכתבות ולא בסנקציות.

ומשמח שאתם בדרך זו. כנראה באמת בן אדם מקסים, ועם "לפנים משורת הדין"..

כנראה באמת איש טוב.

הוא היה פגוע - ואת הרגשת שאת "יותר פגועה ממנו".. מי אמר?

התנצלת, ואמרת ש"את לא מוכנה לקבל תגובה כזו של התעלמות".. במחילת כבודך - אם פגעת, איך את יכולה לומר לשני לא לשתוק, כי "זה פגע בך" ואת מעדיפה שיצעק.. ואם הוא לא רוצה לרדת לרמה הזו של צעקות? והוא בכלל לא מתכווין "למחוק" אותך, אלא זה בדמיונך התחושה הזו?

אז הדרך היא לא לפגוע - ולא להדריך את השני איך להגיב, עדיף בצעקות, כאשר מסתבר שכלל לא העלה בדעתו לנסות "לפגוע יותר" ע"י השתיקה. 

כמובן, אפשר להסביר עד כמה השתיקה פוגעת בך, ואם אתה יכול, אולי באופן קצת אחר וכו'.. אבל לומר, "אני לא מוכנה לקבל תגובה כזו"?.. בעיני זה אלים הרבה יותר מהשתיקה. נסיון "להשתלט" על הזולת, כולל על דרכי התגוננותו, ולנסות "להכתיב" לו גישה שאולי טובה "נשית" - צעק ויעבור - אבל יכולה לקלקל ולהוריד את אישיותו.

ואת צודקת, שבאמת הכי טוב לדבר. כולל על דברים כאלה. אבל "להבהיר" שאמנם פגעתי בך אבל אני לא מוכנה לקבל תגובה כזו, זה לא לדבר אלא להכתיב. כחני. כנראה שבאמת יש לך בעל מאד טוב וסבלן. הייתי מציע גם לך וגם לכל מי שקראה מה שכתבת, לא לנסות את השיטה הזו יותר מידי. איש יכול מאד לא להסכים לכך שבכל עת שתחפוץ, אשתו תוכל להוריד את השיח לרמה עצבנית/כעסנית - ואח"כ עוד לתבוע שישתף פעולה עם זה ולא ישתוק... 

שתתנצל, ואז זה מן הסתם ייגמר. כמו שקרה אצלכם, ויש להניח שהיה קורה גם בלי ה"תביעה" הנוספת שמצידך.

כמובן, להדגיש שוב, מותר וראוי להסביר עד כמה דווקא תגובה כזו, שותקת, פוגעת במי שפוגעת. אבל עד "ההבהרה שלא מוכנה לקבל".. ה"הבהרה" צריכה להיות כלפי פנים - לא "לפגוע מאד"; ואם קורה - להתנצל מהלב ולבקש בכנות "להשלים".

ולהתנהג בעצבנות זו התנהגות טבעית לפעמים. אלא שכשזה נמשך ימים ארוכים- זו החריגות ועל זה אפשר וצריך לדבר, עם הבנה לכך שנפגע או כועס אך הסבר שכשקצת נרגעים עדיף ללבן את מה שקרה ולצאת מהמתח, במקום לשתוק נצח ולהמשיך לכעוס בלב (מה שרק יכול ללבות את הכעס והעלבון עוד יותר כי אין מי שיקשיב, יסביר, ירגיע).

נא לא לדאוג! לא מתכוונת לפרק את הבית. יש לי שלושה ילדים מדהימים ולא מגיע להם בית שבור. אז ככה, ניסינו בעבר יעוץ קצר ונשלחנו לפסיכולוג. הפסיכולוג הגדיר את הבעיה שלו כ"פאסיב אגרסיב". כלומר - פאסיביות אגרסיבית. בעיית תקשורת שניתנת לטיפול. הענין הוא, שהוא לא מודה בבעיה, מאשים אותי ולא מוכן לטפל. 

האם לנצח תפגעי בו והוא יאלץ להתמודד?

לא ברורות כל התגובות פה שכולם פה מוחאים כפיים כששומעים צד אחד.

לא מקובל עלי שום דבר מהנ"ל. גם אם דרך ההתמודדות שלו היא פאסיבית-אגרסיבית זה לא אומר שהוא הטועה ואת הצודקת.

לכל עניין של שלום בית יש שני צדדים, ואם צד אחד מחפש אשמים, הצד השני לא יודה גם במקצת מהאשמה.

והוא לא כאן.

ממש עזות מצח.

מצטער, אבל אתם רק מעודדים את ההרס של שלום הבית פה.

@רוח צפונית אני מקווה שתעשי חושבים בצורה אמיתית ותורנית ותסתכלי גם על החלק שלך, כדי שלא תשתמשי בעצות האחיתופל האלה.

ולא, הוא לא חייב להיות נוכח. יש דרכים לטפל.

יש רק דרך אחת לטפל בזה.
להושיב אותו לשיחה פנים אל פנים{אף שעל פי  התאור שלך אני מניח שכבר כשתעלי את הנושא יש סיכוי סביר שהוא ישים על זה טאבו ואולי אף יתחיל מיד בענישה של שתיקה וסיום השיח לעוד שבועיים על העזת הפנים שלך לביקורת..}ובכל זאת...אם הצלחת לדבר איתו באופן בו את מקרינה לשם שינוי שאת לא מפחדת מהתגובה שלו אלא את מוציאה את הלב שלך החוצה על השולחן. 
אם הוא יתעורר מה טוב.
אם הוא לא ייתן לך להגיע למצב בו הוא מקשיב ושומע את הטענות שלך באופן מכבד.
אז תשבי ותכתבי את כל מה שיש לך לומר על דף.
ותתני לו לקרוא.
באופן הזה הוא יאלץ להתמודד עם העובדות והביקורת.
אין דרך קלה ואין פה קסמים.
אם הוא אדם טוב ביסוד, הוא יצטרך להבין שמה שהוא תופס כנורמלי לא עובר מסך אצלך.
ואם את חשובה לו מספיק...הוא ישתנה ומהר.
היה והקיר נשאר קיר...
אז השאלות הגדולות חוזרות אלייך...
אולי הגיע הזמן לחשוב אם את רוצה עד מאה ועשרים להיות מוכה רגשית ולשלם מחיר כלכך כבד כי לבחור יש בעיה אמיתית.
השורה התחתונה:
מתוך לימוד זכות את מחפשת להגיע לשיח אינטימי בו את מבצעת שיקוף של חומרת המעשה הזה מצידך וכמה שאת תופסת את זה לא  פחות ממעשה אלים משפיל ומקומם.
10 שנים זה מספיק די והותר לשמור דבר כזה בבטן.
יהי רצון שיהי רצון....
בהצלחה.
 

הרי אמרה שמישהו שם" נשבר ראשון", כלומר, שגם לה יש יכולת לסיים את המצב הזה.

איך אפשר על סמך המעט שנכתב כאן, להגיב בביטויים כאלה, "טרור.. אכזרי..אולי הגיע הזמן לחשוב.. מוכה רגשית".. דברים כאלה, שיכולים לעורר בעצמם רגשות מאד שליליים - לא אומרים על סמך מידע מועט כזה.

אם כי את הרעיון עצמו, איך להגיע לשיח (כתיבה למשל), אפשר לאמץ.

זו דעתי.

1. זו ןא בדיוק סתירה.. שהרי הוא לא הופך להיות פראי ולא עדין כשאינה במצ"ר טוב, ה"כנגד זה" שכתבה, היה שמתכנס ושותק. 

כמו שכתבתי, מי אומר בתגובה למה זה קורה. כמו שאפשר לכתוב "שומו שמיים, עצבנית".. אפשר גם לכתוב, "שומו שמיים, שותק"....   לכל אחד יש דברים אליהם הוא רגיש. אינני אומר מה קורה שם וגם אינני  יודע. אבל המחשבה כאילו אשה יכולה "להתעצבן" וזה לגיטימי, ואם איש שותק כתגובה (ואיננו יודעים האם זה סוג של "נקמה", או פשוט אי יכולת/רגישות לעמוד בהתצבנויות חוזרות, או התגוננות), זה לא לגיטימי - אינה מחשבה נכונה לדעתי. מה גם שהעידה ששניהם יכולים לסיים את השתיקה הזו "באיזשהו שלב". כלומר, לא רק בדיו להחליט מתי חוזרים לדבר.

2. זה לא "פחד מעונש", להבנתי. אלא הכרת התגובה על התנהגויות מסויימות שפוגעות בו. ולכן השתדלות לא להגיע להתנהלויות כאלה.

כמובן, הכי טוב להגיע לאיזה שיח, בע"פ או בכתב, מה לא נעים לשני הצדדים - ואיך כל אחד עושה המקסימום להימנע מזה. גם אני מסכים שאם על כל שטות תבוא שתיקה, פשוט כשיטת לוחמה, ולא כהכרח, אין לכך כל מקום.

3. זו השאלה. לפי דבריה, לא באת היה שיח. כמה שזה נשמע מוזר, יש דברים כאלה. לפעמים אנשים חיים זה עם זה, אפילו חיים בטוב בדרך כלל, ויש נקודות שאינם מבינים איש את שפת רעהו, כל אחד רואה אחרת ולא מבין מה השני רואה...  אכן, צריך הלגיע לשיח. ובהנחה שיש כאן שתי נקודות מבט שלא נפגשו.

4. פירוש של מבט, זה דבר קשה. האם זה "ניצחתי", או אולי "הפסקתי את מה שמציק לי".. קשה מרחוק לדעת, אפילו שכתבה. הרי יתכן שהצד השני "נחלש" מהאופציה "להתעצבן" עליו ללא סיבה, או להיכנס לשדר של מצ"ר שממש גורם לו לדכדוך. קשה מאד לדעת מרחוק. חשוב מאד להגיע לשיח הדדי. כלומר, שכל אחד אומר לשני, אולי אני לא מבין/ה מה את/ה מרגיש. בוא ננסה להסביר.

5. הכותרת אינה אומרת כלום. הרי ברור שהיא סובלת מזה. וברור שמצער שהיא חשה כך. אבל זה לא אומר שזה הפירוש של  ההתנהלות מצידו. 

ולכן, לכנות את  זה בכינוים קשים ואלימים, שיכולים להצית אש, לייצר מה שלא קיים - זה מסוכן.

המידע שאפשר לשאוב ממה שהועלה כאן, אנו מספיק במקרה כזה, לדעתי.

זה כמעט מה שנקרא "פסיכולוגיה בגרוש"..

היה להם כנראה ביקור קצר אצל פסיכולוג שהגדיר כך. זה לא בהכרח מדע מדויק.

וגם אם נאמר שזו "אבחנה" מדוייקת, הרי מדובר על משהו שהוא בגדר מנגנון הגנה של אדם (זה חלק מהגדרת בעיה כזו). ולכן, לכנות את זה בכינויים כבהודעה שלגביה התייחסתי - באומרי שאין מספיק מידע - ממש לא שייך.

אדרבה, הקרנה של גישה כזו אל האשה, תפעל בדיוק ההיפך ממה שיכול לעזור.

בולם פיו בשעת מריבה, זה כמובן טוב מאד.

מי ששותק, כי אינו רוצה להיכנס לסגנון של "מריבה" ואינו בנוי לכך, גם טוב.

מי ששותק שתיקה שמתמשכת אח"כ, כי זה אמצעי התגוננות ואינו בר הכי לדרך אחרת, הרי שזה דבר שצריך עזרה. איך אחרי ההתכנסות הראשונית שלוקחת את הזמן הסביר שלה, פותרים בעיות וחוזרים לשיח נורמלי. לפעמים תלוי בשני הצדדים, לפעמים יותר בצד אחד.

ומכיוון שאכן זה אינטרנט, וגם מה שכתבה שהיה כאילו "אבחון" נראה שזה לא משהו שבא מהיכרות עמוקה, אז קשה להגדיר באופן ודאי.

אני לא כתבתי שפ"א, זה "בולם פיו בשעת מריבה".. כתבתי, כמו שחזרתי כאן, שגם זה מנגנון הגנה, ולכן לא שייך לכנות את זה בכינויים שנאמרו לעיל, "טרור, אכזרי.." וזה גורם ההיפך ממה שאפשר להועיל, גם אם האבחנה היתה נכונה.

מלבד זאת, הערה שנכונה לא רק לנושא ספציפי זה. בהחלט יתכן גם צדדים "בעייתיים" וגם צדדים טובים מעורבים זה עם זה. גם עדינות שאינה מתבטאת באופן אגרסיבי - וגם בעיה איך לסיים את הענין עם שמירה על העדינות הזו, בשיחה טובה.

זה ענין של עבודת מידות, שגם ייעוץ פסיכולוגי לפעמים יכול לעזור לה. הנטיה כיום, להעביר את הכל מיכולת העבודה המידותית להגדרות פסיכולוגיות מובנות, גם בה יש הגזמה.

מצטט  מ"ביחד" חלק א' עמוד 147:

"נרחיב בנושא האלימות המילולית

האלימות המילולית מתחלקת לשני סוגים עיקריים:

הסוג הראשון: קללות, איומים וניבולי פה.

הסוג השני: שתיקה.

שתיקה וברוגז הם סוג של אלימות פאסיבית שהיא לפעמים חמורה יותר, ותוצאותיה קשות יותר מהאלימות האקטיבית...

ואני אומר שאין התעללות נפשית גדולה יותר מלתת לאשה את ההרגשה שהיא לא קיימת והיא כמו אוויר"

סבורני שזה עונה על שאלת הפותחת

מדבריה נמצאנו למדים שלבן זוגה אין מה לענות לה, כשהיא מנסה להבין את ""מנגנון ההגנה שלו""- הוא עונה בשתיקה - - - 

וכן, שאינו מעוניין ביעוץ.

מסכים איתך בהחלט שעליו לעבוד על מידותיו.

ראשית, אמנם שמעתי את שמו, אבל אין אדם ש"כולל הכל" בכתיבה ואיני מכירו אישית. אבל הכי מסוכן זה לצטט נוסחאות. לפעמים אפילו לכתוב אותן, אם הקוראים באמת לוקחים את זה כאילו "קיצור שולחן ערוך".

דווקא זו דוגמה קלאסית, כי ברור שהוא מתכווין במה שציטטת לסוג של נשק כזה, התעלמות. לא קיימת, כביכול [ולמה דווקא "לתת לאשה הרגשה"? כבר שמענו על מקרים כאלה גם מהצד  השני. אני לא מחזיק משימת אחד המינים ל"קרבן" האולטימטיבי. לפעמים זה קורה מכיוון זה, לפעמים מהכיוון השני - ולא פחות חמור].

סביר מאד שזה לא מה שדובר כאן. לא סוג של נשק מכוון, אלא סוג של התגוננות באופן שאינו מצליח להתכוונן למינון נכון. זה דבר שצריך עבודה וטיפול - אבל לא התופעה שציטטת, שהיא משהו של "דווקא".

ולכן, מסתבר שזה לא עונה על שאלתה. ואכן, מסתבר לא פחות שאין בידינו לענות על שאלתה באופן מוחלט, עם הקצת נתונים שכאן. אפשר לעודד נסיונות להגעה לשיח על הענין. באופן שייצר כלי של דיבור אחרי השתיקה הראשונית. דיבור ודיון רגוע. הלוואי. שום ציטוט של "חומרת הענין", ו"התעללות" לא יועיל כאן, וגם לא אחראי. אדם זה כידוע דבר מורכב מאד..

שההתגוננות אינה מזה שהיא עייפה, אלא כמו שכתבה במכלול, שדר של מצ"ר מסוים, שנכלל ב"עייפות". זה דבר מאד מצוי. לא משהו "תיאורטי". יתכן שזה מוציא לו את הרוח מהמפרשים.

זה לא שהיא עושה בכך משהו רע, אבל הכיוון אינו "אלימות", אלא עזרה לשני הצדדים.

והנקודה כרגע, היא לא ניתוח אובייקטיבי של המצב, שאין את האינפורמציה המספיקה בשבילו - אלא מה יכול לעזור בתגובה לשואלת. הנסיון מראה, שתגובות כאן יכולות להשפיע לאנשים על השיפוט, כולל לעורר רגשי זעם, או לאידך תקוה ודרך פיתרון. 

לכן, קביעת כותרות קצרות על "אלימות", "טרור", "התעללות", עלולה להזיק לדעתי. בפרט שגם ב"איבחון" שאמר להם מי שאמר, הדרך אינה ע"י גישה שזו המשמעות של האדם.

[והשם הזה "הרב קוואס" דווקא הוזכר פה הרבה. ואני גם חושב ש"פמיניסטיות" כאן הן ממש במיעוט..]

כתבת "מה יש להתגונן על עייפות" - אז אמרתי שלפי מה שכתבה, אני מבין שזה לא עצם זה שהיא עייפה לפעמים, כי כתבה את זה ביחד עם "עצובה, עצבנית", שגם זה לא עבירה כ"כ חמורה...

לא "הואשמה" בכלום.

וזה שהיא סובלת מהענין, די מובן, וליבי עליה. כבר נכתב לעיל שזה מאד  קשה להיתקל בשתיקות ממושכות.

לא על זה היתה התגובה. אלא על היציאה ב"פלומבות" קיצוניות להגדיר דברים שלא יודעים.

יש בעיה, אף אחד לא התכחש לכך; צריך לפתור. פיתרון זה לא ע"י שכותבים כאן כל מיני מילים קיצוניות.

זו דעתי.

[לא יודע על איזה שרשור את מדברת, מכל מקום כאן לא היתה כל השערה על האשה בכיוון שלילי]

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..