1.התכוננות ללידה - הריון ולידה

זה מה ששאלתי כאן בהריון השני שלי

אולי יעזור לך -מן הסתם יעזור..

2.שאלת השאלות

הנה עוד תשובה שענו ליכמה דברים. - הריון ולידה

מקווה שעזרתי

איך להתמודד בנחת עם הכאבים (חידוד קל של מעין אהבה)

איך לשמוח בחוויה *עצמה* ולא רק לחכות שהוא יצא כבררררר

איך להכין נכון את המלווים

מעניין אותי לדעת מה הסיבה שיש נשים שהלידה שלהן מתקדמת יותר מהר

ויש נשים שנתקעות...

כי למשל אצלי,יש שלב שאני פשוט נתקעת כי אני לא מרפה כמו שצריך

אז האם זה קשור לזה שאני טיפוס מאוד אחראי בטבעי

ולכן אני תוך כדי צירים,או ביניהם חושבת על מלא דברים

ולא מצליחה להתנתק?

מקווה שהובנתי..

גם עניינים פיזים וגם עניינים ריגשיים יכולים לתקוע את הלידה. 

זה יכול להיות מקושי של האישה "לשחרר" וזה יכול קשור להתברגות של התינוק באגן

מפעים כמה שידע זה כח וגם ההרגשה הטובה משפיעה

נזכרתי בזה כשסיפרת על הלידה של הבת שלך

שהיא עשתה בה חניה לא טובה

ואיך שסיפרת כאילו בשלווה וברוגע

דבר שכולן בבי"ח אומרות בהיסטריה אז הלידה נתקעה

והרופא אמר שצריך ניתוח וכו ' וכו'

פשוט הבדל עצום

וגם כל הזמן אני שומעת על נשים 

שהלידה התארכה וצירים כואבים (לרוב בגב)

והתברר בסוף שהביבי היה מסובב עם הראש

(או פי?)-עוד מושג ללמד..

וזה מתסכל כי אפשר לתרגל ולהזיז את התקוע הזה

בלי כל ההתערבויות לא?

רק עם תנועה.

(בלידה הראשונה שלי עזרו לי בתנועתיות

בלי ידיעת המילדת ורק ככה הלידה התקדמה

היא ציותה עלי לשכב על הגב ולא לזוז.

טוב כי היתי עם אפידורל ופיטוצין

והמילדת  הראשית והתומכת היו בקורס שמלמד איך להתנועע

ולקדם תקיעויות של לידה והן עשו לי את זה)

יש הרבה השפעה לתנוחה של התינוק

עכשיו הפחדת אותי חח כי אני טיפוס שלא משחרר.

תשאלו אפילו את הרופא שיניים והקוסמטיקאית והמורת נהיגה שלי

כמה חפירות של להרפות חח

ועוד לא הגעתי לנוסחה...

עובדים על זה..

ורואים שאין לנו על מי להישען

אלא על אבינו שבשמים

ומפתח לידה תלוי בו

והכל טמון בך-כל הכוחות

והוא לא יוכל לשמש יותר מדי בתור דולה חח

ולא אני לא מתחברת בכלל לקטע של דולה

אולי לפני להכין אותי פרטי לא בלידה עצמה

כנראה שנשאר לי רק לעבוד על האמונה בעיקר

למה לא מתחברת?

את בטוחה שאת יודעת מה זה?

קראת פה(תחיה ענתה יפה בשרשור כאן לאחרונה)

גם אני חשבתי ככה לפני הלידות

ותכלס היא עזרה הרבה(גם תלוי באופי כן?)

ובטח שכמה שיותר הכנה לפני תעזור להתמודד עם הפחד מהלא נודע

ונראה לי שכבר עברת דברים כמו שכתבת אז את חזקה

תאמיני בעצמך..

שמעתי משהו יפה

על עץ השיטה שגדל בערבה

במדבר אין הרבה מים והשורשים שלו מרוים אותו הוא אוגר בהם מים

ומכאן אנו לומדים שהמאגרים שלנו מלאים-רק צריך להשתמש בכוחות שיש לנו

אז במיוחד ברגע כזה...

בהתחלה כן חשבתי לעצמי רק דולה.. 

אבל האופי שלי לא יאפשר את זה

היא לא תצליח לעזור לי עד שלא אעבוד על עצמי בקטע הזה

ואין לי זמן ואין לי כוח חח

אולי אם אמא שלי היתה דולה הייתי מסכימה לה להכנס איתי לחדר לידה חח

אבל היא לא והיא סתם תעלה לי על כל העצבים כי היא לא תדע מה לעשות

עוד נקודה:

לא מסוגלת שנוגעים בי!!

אפילו אמא שלי!!

אני מתכננת ללמוד הרבה יותר לקראת הלידה

ואני מאוד מקווה שאני אצליח להסתדר בעצמי ושלפחות "אפול" על מיילדת טובה

עדיין כדאי לדעתי

תקראי פה ואז תחליטי(הרבה שרשורים בנושא ובמויחד לאחרונה תגובה מקסימה של תחיה על זה..)

גם אני היתי ככה

אבל יש דולות פשוט מהממות וכ"כ חמות

ואמפטיות שזה מדלג על כל המחסומים

כמו הדולה שלי 

כ"כ טקטית ועדינה

היא כל מה שצריך דואגת

בלעדיה הכל היה גרוע

בעלי היה לחוץ ומלחיץ אותי

היא היתה פשוט ליווי של וי אי פי

וכ"כ התלבטתי אם לקחת מהסיבות שכתבת וגם הכסף

אבל פשוט היה שווה את זה

נ

כמה דוגמאות-קשה לי להחליט מתי לצאת לבית חולים

היא אמרה מתי כשהיה נשמע לה שזה לידה

בדרך נסענו והיה לי קשה הצירים היא הרגיעה

והנחתה לנשום ואמרה לנהג לנסוע יותר לאט

כל התחושה שאני לא לבד ויש מישהי שדואגת לי כשאני לא יכולה לדבר

היא אמרה לבעלי מה לעשות וככה במקום שאני אדריך אותו במצב ההזוי הזה

אני התרכזתי לי בעצמי ובלידה והוא סידר את כל הטכני המסמכין וזה

ונגיד הקאתי בכניסה לבי"ח(סימן שהלידה מתקדמת אגב זה ושלשולים ודימום)

היא לקחה אותי מהר לפינה ושם הקאתי

גם בפנים לקחה לכיור לשטוף הביאה שקית

דיברה במקומי עם הצוות ונתנה לי להרפות והעיקר לא דאגתי ולא פחדתי היתי בידים טובות

תודה על השיתוף..

זה באמת מרגיש משהו שאין לך שליטה עליו בקושי וזה בעיקר מה שמפחיד

פעם הייתי אומרת לנשים להרפות, לנשום עמוק, לחשוב על דברים שמרגיעים אותם, דמיון מודרך וכו',

אני עדיין משתמשת בכלים האלו אבל בצורה אחרת. 

זה קצת דומה למה שכתבתי כאן- לגמרי מזדהה עם ה"מוסיף ידע מוסיף מכאוב" - הריון ולידה

אני קודם כל אדבר איתך מה את מחזיקה שלא רוצה להשתחרר, נעשה סוג של הכרות עם הכיווץ הזה או הלחץ או מה שהוא בשבילך, ובאמת נעמיק שם בתחושה הזאת. 

אני כאילו רוצה להגיד- זה נכון שבשביל הלידה צריך להיות משוחררת אבל זה לא שיש כפתור שאם נלחץ עליו את תשתחררי אז וואלה בואי נכיר את הכיווץ ונכיר אותו ונרראה מה הוא משרת אצלך ובד"כ יהיו שם הבנות חדשות ויקרו שינויים. 

אז תודה שאת דוחפת אותי לטפל בזה ומהר חח

ז"א- אני שוכבת מחוברת למוניטור

רואה את המספרים עולים ויורדים-

מה זה אומר?

מתי זה תקין ומתי לא?

ואז נכנסים הרופאים ומתחילים לדבר במילים לועזיות גדולות

ומדברים לך מעל הראש בלי שאת מבינה מילה וחצי מילה

ואז מחליטים על זר דינך- הביתה, ללידה או לזרוז

וזה בלי שאת הבנת על מה ולמה הוחלט מה שהחולט.

אומרים לך שצריך זרוז כי הדופק לא בסדר

אבל אולי אם היית מבינה בזה היית רואה שהוא גבולי

ובמקום לרוץ לזרוז היית מבקשת לבדוק שוב עוד שעה

ואולי למנוע את הזרוז.

מקווה שהייתי מובנת.

לי זכור לי המילה

לטנטית...

יש כאן לטנטית

האמת לB.O.T יש הרבה כלים להתמודד עם פחד,

אם מעניין אותך. 

הרעיון בגדול זה בדיוק מה זיהית שהפריע לך שבעלך ביטל את זה.. בדיוק העניין הפחד הזה מבקש הכרה ואנחנו כאילו רוצות ליצור איתו קשר כדי להבין למה הוא הגיע.

מאיזה נקודת מבט סקרנית ולא שיפוטית, כמו שקל לנו לעשות כשתינוק בוכה ואנחנו שואלים מה הוא רוצה להגיד וקשה לנו פי אלף לתת הכרה לבכי של ילד בגילאים גדולים יותר ואז אנחנו כחברה הרבה פעמים אומרים לו "אין דבר, לא קרה כלום, אני לא יכול לשמוע אותך כשאתה בוכה" ובד"כ השינוי יגיע כשניתן לילד לבכות ונכיר ברגשות שלו אפילו אם אנחנו לא יודעים מה בדיוק גרם לו לבכות "אתה ממש מתוסכל" "אני רואה שמשהו כואב לך" בד"כ ההכרה בזה תתן לו הזדמנות לשינוי ולהבנה חדשה. 

ואותו דבר עם עצמנו- וואו אני ממש פוחדת. ואז לפרוט את מה שמפחיד אותך ולהתעניין בזה כמו שהיית מתעניינת בכאב בטן של הילד. איך זה מרגיש? מה הגודל של זה? וכד'. 

ושם יכולים לקרות דברים חדשים

עכשיו זה לא אומר שצריך להישאר עם הפחד ויש מה לעשות איתו כדי לחיות איתו בשלום אבל להילחם בו זה גם מתיש וגם לא יעיל  

התחושות שלנו הם כמו ילד קטן שרוצה להראות לך ציור כשאת מדברת בטלפון, אם לא תתיחסי לציור הוא ינסה לתפוס את תשומת הלב שלך בכל דרך אפשרית ואם תנסי להשתיק אותו זה רק ירעיש יותר  

אני לא יודעת מה בדיוק הייתי רוצה ללמוד על הלידה,

אני כן יודעת שלקראת כל לידה למדתי לפחות דבר אחד חדש, ולו קטן, שעזר לי בלידה.

לידה היא גם מיומנות, אני חושבת. וברור שמי שעברה לידה פעם אחת, או יותר, יכולה על בסיס החוויה שלה ללמוד עוד משהו לקראת הלידה הבאה. במיוחד לאור העובדה שכל לידה היא כ"כ שונה.

כך שבפועל- אני לא צריכה ללמוד על איך מרגישים צירים ועל תנוחות ללידה, אבל יש הרבה פרטים קטנים שבוודאי יכולים לחדש לי ולהיות שימושיים למדי בלידה הבאה. 

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

אז זה המסר שחשוב לי להעביר לילדים שלי- את הילד הזה ההורים שלו יחנכו, בבית שלנו עושים ככה נקודה. מה קורה בבתים אחרים- לא אכפת לי.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

לגבי היחס של הילדים למשפחה הגדולה שלהם-

כותבת מהחוויה שלי:

בסוף, כל אחד צריך להרגיש שיש לו מקום.

כל אחד צריך להרגיש שרואים אותו.

ואצל כל אחד הצורך הזה בא לידי ביטוי בצורה אחרת.

אני באמת מאמינה שכשילד מקבל את המקום הזה לפי הצורך שלו,

זה יהיה רפואה ללב שלו.

וצריך חכמת הלב לעניין.

לדוג'-

נניח משפחה שהבנות רגילות להיות בשותף בבגדים, להחליף ולקחת אחת מהשניה,

ויש בת אחת שזה לא מתאים לה.

היחס יכול להיות: צריך לחנך אותה לחלוק, היא צריכה לעבוד על המידות (ואז להכריח/ לעשות מצפון/ לשכנע וכו')

והיחס יכול להיות: צריך לכבד את הצורך שלה ברכוש אישי משלה, בנפרדות (ואז לתת לה את המקום הזה ולאפשר לה בגדים רק שלה).

מאמינה שכאשר ילד מקבל את המקום,

שהוא מרגיש שרואים אותו (גם את הטוב והמיוחד שבו וגם את הצרכים שלו)

הוא לא יהיה בעמדה מתריסה מול המציאות.

זו אמת שנכונה לכל ילד בכל גיל ובכל משפחה.

במשפחה גדולה, יש התכנות קצת יותר גדולה שהמקום האישי יכול לפעמים להתפספס (בגלל גודל, בגלל אחים אחרים שדורשים יותר תשומת לב)

ויכול להיות שילד יוציא תסכול בצורת קיטורים על המשפחה כשבעצם זו דרך שלו לומר שהוא מחפש שיראו אותו בתוך המרחב המשפחתי.

וכשהצורך הזה יתמלא, גם בתוך משפחה קטנטנה וגם בתוך משפחה ענקית-יהיה לו טוב.

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

לא הייתי חלילה שפחת הבית(;

היו תחביבים, חברות (באתי והזמנתי), הייתי פעילה מאוד בתנועת נוער, היו כמה שנים גם של חוגים..

ההורים שלי השקיעו בנו

ונתנו לנו הרבה.

ויש לי הכרת הטוב והערכה על הרבה דברים.

הבית שלנו היה גם מלא בצחוק וביצירתיות, בדמיון ובפיתוח כשרונות,

כן קבלנו הערכה ומילים טובות על מידות ועל הצלחות.. היה לנו המון הווי משפחתי והרבה השקעה בכל מיני תחומים.
 

אני חושבת שהבעיה בכל מה שתיארתי נוגעת בתחומים הבאים:

- מינון (רמת העזרה של הילדים בבית)

- מי אחראי (על הבית..)

- הכרת תודה

- היכולת של הילד לסרב (ועדיין להחשב ילד טוב)

- והוגנות- כשזה תחום מאוד דק ומאוד עדין וצריך להיות כנים ועם אצבע על הדופק.

לדוג'-: הבן מגיע לשבת הביתה. ההורים רוצים לפנק אותו אחרי שהיה בפנימייה של הישיבה שבועיים ולכן כשהוא מגיע הוא לא עוזר כלום. אחותו שבכל השבועיים נמצאת בתורנויות הקבועות  רק מחכה שהוא יגיע ויעשה סופסוף את אחד ממטלות יום שישי, נניח שירותים ומקלחת. ואז מגלה שהוא על תקן אורח נח והיא ממשיכה לעבוד.

או למשל דוג' אחרת באותו הקשר- אחד הילדים שהוא על תקן המרדן, עושה בית ספר להורים והם מחליטים להמנע מעימותים איתו ולאוורר את העזרה שלו בבית.

בעקבות כך התפקיד שלו נופל על אח אחר.

באמת תוהה האם זה פייר. האם ההשפעה של החלטת ההורים צריכה לגבות מחיר מהילדים.

וגם מה הגבול?

אם אמא רוצה ששולחן שבת יפואר בכלים יפים ולא להשתמש בחד'פ גם לא בתבניות וההשלכה של זה-אלו ערימות בלתי נגמרות של כלים שהילדים שוטפים..

לגיטימי? לא לגיטימי?

יש לפעמים פתרונות פשוטים כמו מדיח(;

אבל השאלה במקומה עומדת-עד איפה ועד כמה נכון לקבל את ההחלטות שלנו כהורים, שהשלכותיהן נוגעות באופן ישיר בילדים..

אני חושבת שזה קורה לפעמים באופן טבעי (יצא לי לתפוס את עצמי פונה שוב ושוב לעזרה לילד שנענה בשמחה במקום לזה שעושה פרצופים ומוציא ת'נשמה עד שזז. אבל כשתפסתי את עצמי עושה את זה-השתדלתי לתקן)

מה שאני באה לומר זה

שיש עלינו כהורים הרבה אחריות עדינה ורגישה

וגם מקום לטעות כי אנחנו בני אדם

אבל כל עוד אנחנו כנים והוגנים ומשתדלים להיות ללכת עם האמת ועם הטוב ולתקן-

אז בע'ה נפעל טוב

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

היינו גם נוסעים לטייל ולנפוש כמשפחה

והיו לנו הרבה חוויות משפחתיות.

אבל כשהם נסעו לבד ומגיל מסויים אני שמרתי זה היה סיוט.

התחתנתי מאוחר אז שמרתי באמת המון שנים.

אפילו אחרי החתונה..

חושבת שאחד מהדברים שהכי קשה לי זה שלא כ''כ חוויתי הדדיות (בכל מיני מצבי עזרה שביקשתי ולא נענתי. אפשר כמובן לומר שהם נתנו לי את החיים שלי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כל ותמיד בעלת חוב כלפיהם..

ועם זאת, בהקשר של העזרה הייתי בטוחה שיום יבוא ואקבל בחזרה בתחומים מסוימים והתבדתי.)

מאמינה שהעניין קשור גם למבנה נפשי ויכולת רגשית.

באזני שמעתי את אחותי אומרת לאבא שלי אחרי שארחה את הרווקים כשההורים נפשו-שהיא תשמח לשמוע ממנו ומאמא שלי תודה..

אני לא הייתי מעזה, כשניסיתי פעם לגעת בנושא- זה היה נפיץ. היא, עושה את זה בקלילות ובחצי צחוק וזה עובר..

לגבי ההצפה של העניין-היו פעמים שזה היה מתפוצץ בינינו. אף פעם לא הצלחנו לפתוח את זה רגוע ומרפא.

עם השנים הבנתי שאמא שלי ישר לוקחת את זה למקום של האשמה ולא מסוגלת להתמודד מול זה.

בכלל להבין שגם לה יש את הפצעים שלה שכנראה גרמו לה לפעול כפי שפעלה, לראות אותה כאדם ולא כאמא זה היה חתיכת לימוד.

עם השנים גם למדתי לא לצפות ולא להתאכזב.

ואז הקשר שלנו יחסית על מי מנוחות.

כשמוצף לי מדי (הרבה פעמים שהצרכים שלי נדחים מפני צרכים זהים של אחים שלי. כבר זיהינו איזשהו דפוס שכבכורה איכשהו אני נתפסת כלא צריכה תמיכה)

אז טיפה מתרחקת עד שיותר רגוע לי..

מה שעברתי קודם כל הוציא אותי לחיים בלבוסטע חבל על הזמן

בכל תחומי תפעול הבית

כמעט כולנו בלע'הר יודעים לבשל, לנקות, לגהץ, לתקן, לצבוע.. גם הבנים וגם הבנות.

שזה גם לזכות ההורים שלנו.

המצחיק הוא שבעלי מגיע גם ממשפחה ברוכה. אבל שם הילדים לא נקפו אצבע.

כשהתחתנו הוא לא ידע לעשות כלום ושוב מצאתי את עצמי עם העול עלי..

עם השנים וההריונות המצב תוקן והרבה מאוד עליו.

היום יש בי איזשהו מקום תגובתי של אין לי כח לעזור ולא בא לי להושיט יד כאילו שבעתי מזה בחיים שלי.

מאמינה ומקווה שאחרי שאקבל את זה אותן לזה מקום- זה יתאזן בע'ה.

מה שעברתי בנה בי הרבה את ההורות שלי

וגם יצר בי פצע גדול שאני מתמודדת איתו בכל מיני הקשרים.

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

מעדיפה דברים טבעיים ,

לא אלתוש וכאלו

ויש לערוגות ספריי שמיועד לזה (יש בו ציטרונלה ועוד כמה שמנים)

בדיוק קניתי, מקווה שיהיה מוצלח

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

אצלנו חופשי מכניסים גם בין לבין, ואני יודעת שבהרבה מרפאות זה ככה

ככה זה אנשים מגיעים לרופא ילדים בלחץ לפעמים... זה לא שאת תמיד יודעת יום מראש. ממש מוזר ומבאס שהתעצבנו עלייך

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

זה בעיקר בירוקרטי.

בתוצאות לסיכון גבוה בסקר שליש ראשון או שני, בכל אופן יפנו למי שפיר.

זה משמעותי בעיקר לעניין הזכאות לתשלום מהקופה, ויש מקומות שבהם מחייבים ייעוץ גנטי לפני מי שפיר.

אגב, יש בתי חולים שבהם אפשר לקבוע את הייעוץ לפני הבדיקה עצמה, וזה חוסך לך

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...