בס''ד
[אמנם יצא ארוך. ואני חושב שמעט מסורבל ופחות מסודר.
אך לעיתים נפשנו לא סדורה לפנינו, ואי אפשר להוציא מתוכנו אלא מה שיש בקרבנו].
"מה שאתם צריכים, נמצא מעבר להר הגבוה שבקצה הרכס המזרחי. שם תמצאו מזור ללבכם."
איש לא אמר זאת במפורש, אך היה נדמה להם שזהו מסע חייהם. רכסים רבים סבבו את הכפר, ובהם הרים רמים הנישאים אל על. אך בפניהם לא עוד אתגר, למולם לא עוד מסלול למיטיבי לכת. "ההר הגבוה שבקצה הרכס המזרחי" היה מושג. אט אט הם יצאו מבקתת החכם, עטופים איש איש בהרהוריו ומחשבותיו.
פנו להם החברים הקרובים והתכוננו למסע. מסעות רבים עברו יחד, אתגרים קשים צלחו כיחידה אחת. חלקם אהבו את המסע, את האתגר, את פיצוח הקושי. חלקם פשוט חפצו בהשגת הטוב העומד מעבר לדרך המפרכת. לכל מסע היו מתארגנים יחד, וכך גם למסע הזה. אמנם סייעו אחד לשני בחפץ לב, שכן חבורה נפלאה זו היתה שרויה באחווה גדולה מהיום בו זכרו את השמש הגדולה שוקעת אל מעבר להרים. אך מסיבה שאינה ברורה, היתה תחושה שאיש לא משתף את רעהו בכל ההכנות אשר הוא עורך למסע הזה. שמעבר לחיבור הגדול בין כולם, היו פינות נסתרות שכל אחד שמר לעצמו, משהו שינחה אותו ויסייע לו בעת צרה, ברגעים שלא תהיה ברירה אלא לחתור כנגד איתני הטבע יחידי, מבלי להביט לאחור. בין כך ובין כך נתנו כתף במה שרק יכלו. ניסו ללמוד וללמד את תוואי השטח העומד בפניהם, לחשוב אילו אתגרים יעמדו בדרכם, אילו סכנות אולי יארבו להם, וכיצד יוכלו לשמור על נעם ושמחה גם במהלך המסע הזה. כך הכינו עצמם ימים ושבועות, עד אשר הרגישו שהגיע הזמן.
והם החלו בדרך. למען האמת, הם די נהנו. הדרך אמנם היתה קשה, תוואי שטח שלא נתקלו בו לפני. הם השתעשעו במחשבה מבולבלת כמה ההכנה שעמלו עליה לא באמת שיקפה את הדבר האמיתי, אך מצד שני כמה ההכנה אכן עזרה להם להמשיך הלאה, אחרי שתעו בדרך, בין היתר בגלל הכנה שלא באמת הכינה.
הלכו להם החברים יחדיו. זו היתה חוויה בלתי רגילה. נופים מרהיבים בשלל צבעים שטפו את עיניהם. אוויר פסגות צח ומקפיא רִענן כל תא בגוף שלהם. לעיתים הדרך היתה קשה, לפרקים אחד החברים התעייף, חבר אחר נפל ונחבל, אצל חבר שלישי הרצון להמשיך התעמעם מעט מפאת טורח הדרך. אך הם היו שם, אחד בשביל השני. הרימו מְאבק את מי שמעד והטו שכם וכתף הלאה לכיוון היעד. חילקו ביניהם את תרמילו של זה שהיה צריך הפוגה מעט. נתנו חיבוק, או סטירה מצלצלת, הכל כפי הבנתם ה(בלתי)רגישה מה יועיל ויעשה טוב לאותו אחד שנמצא כעת במצוקה. התאחדו כקבוצה כנגד חיות רעות ששיחרו לטרף, שמרו אחד על השני בלילות, נמו לפרקים ושמרו לפרקים. בלילות קרים וחשוכים היו אוספים ענפים יבשים ומדליקים אש חמה, להפיג הקור שאחז בגוף ושהציק מעט בלב. ישבו להם במעגל מסביב למדורה, נמרחים מצחוק אחד על השני ומשתפים חוויות. אחד היה מוציא חליל מגולף מעץ, הנעים בו נעימות מסורתיות שהזכירו להם את הכפר ממנו באו, בו גדלו. הצלילים הדקים והחיים שעלו מתוך החליל התאחדו בשירת בני החבורה. כל אלו ביחד הרטיטו את הלילות החשוכים ושיכחו מעט את הנקודה הקרה שבלב, שאף אחד לא דיבר עליה (בבונים.. אה *בנים, זתומרת), אבל כבר לא באה והלכה אלא נטעה יתד וקבעה מושבה בלבם.
מהר מאד גילתה החבורה שבני אנוש נוספים מנסים לצלוח את ההר. מטפסים רבים, בחבורות או כיחידים, ניסו את מזלם האישי בדרך ל.. בדרך אל מעבר להר הגבוה שבקצה הרכס המזרחי. אנשים שונים ומשונים ניקרו בדרכם.
הימים עברו, חלפה תקופה. בני החבורה המשיכו במסעם, הלאה הלאה, מעלה מעלה. נופים הלכו והשתנו. מישורים ססגוניים, טרסות ירוקות, שקידמו את החבורה בראשית המסע, אט אט לא נצפו יותר. הדרך הלכה ונעשתה סלעית ומסוכנת ככל שהוסיפו ללכת. תלולה יותר, דלילת אוויר יותר. כל נפילה כואבת יותר, מהממת יותר, דורשת יותר זמן להחלמה.
שיטת הטיפוס היתה שיטתית למדי- החברים הילכו לפרקים כקבוצה, ולעיתים אחד החברים היה מנסה את מזלו בצליחה אישית של תל הנקרה בדרכו. לעיתים נגלה לעיני שאר החברים ולעיתים נסתר מהם. מטפס ועולה, לעיתים נח ונהנה מהנוף ומההישג ולעיתים מחפש בריכוז נתיבים פנימיים שיובילו אותו לראש הנקיק, אל מעבר להר הגבוה שבקצה הרכס המזרחי. ברוב המקרים אותו חבר אקראי היה מוצא דרכו חזרה לבני לווייתו, במוקדם או במאוחר, אך כל חזרה לקבוצה היתה שונה בתכלית. מטרים בודדים לאחר שהחל את הטיפוס העצמאי או לאחר מסע ארוך ומפרך. לעיתים הנסיגה היתה יזומה ומאוכזבת, ברגשות מעורבים של שמחה מצד אחד על ההישג אליו הגיע, על פיתוח היכולות האישיות ועל הנופים המרהיבים שראו עיניו- ומצד שני צער על הזמן, האנרגיה, הכוחות והתקוות שהמסלול האישי דרש ממנו.
אך לעיתים הדרך למטה היתה נפילה, התדרדרות חסרת שליטה, התרסקות. חבלות קלות ושטחיות או שברים קשים- איש איש כפי כבודו ומעלתו, כפי עובי עורו וכפי מידת רגישותו ורגשנותו. היו חברים שהחלימו במהרה, והיו חברים שפתחו אלונקה בשבילם. השברים אט אט נרפאו, אך הנקודה הקרה שבלב הלכה והתפשטה.
ולאט לאט, ולמעשה דווקא מהר מהר, החבורה הלכה והתמעטה. אחד אחד, איש איש עלה ועבר אל מעבר להר הגבוה שבקצה הרכס המזרחי. למי מהם לקח חודש וחצי ולמי מהם שמונה חודשים, אך בסוף הם עברו אל מעבר לבלתי מושג, למה שנראה לפעמים לפני- אולי בלתי אפשרי. החבורה שנשארה- שמחה בשביל אלו שכבר העפילו, אך במקביל, ככל שנקף הזמן, ככל שרבו הנפילות, החבטות, הכאבים, הסימנים, הצלקות, התקוות הנכזבות- הנקודה החמה שעוד נותרה בלב הלכה והתמעטה.
והגיע היום בו החבורה כבר לא נותרה חבורה. את טקס ההתבוננות בזריחה רוב בני החבורה כבר עשו איש איש מעבר לרכס המזרחי, ואמנם לא עשו כחבורה כפי שנהגו מהיום בו הזיכרון מתעד אלא כיחידים, ואמנם לא כיחידים לבד אלא כיחידים ומיוחדים, כיחידה אחת עם האחת והיחידה.
ואלו שנותרו..לעצמם נותרו. לא היה טעם להמשיך כחבורה, שכן זו כבר אינה חבורה ללא החבורה. והיתה התחושה שזה הזמן להמשיך בנפרד. גם כך הם נותרו רק שניים, גם כך כל אחד משך לכיוון אחר ורצה ללכת בדרך אחרת. גם כך אחד מהם כבר היה בעיצומו של טיפוס ארוך ובטוח, ורק לפרקים שלח שלום לחברו שעוד לא מצא את דרכו. אמנם רבים המטפסים את ההר, אמנם בני כפר נוספים פגשו במסעם. אך מחבורתם שלהם לא נותרה אלא חבּוּרה.
במקום רחוק, מעבר לימים, הרים, נהרות, גאיות ואיתני טבע כבירים
מעבר ליערות עד עוצרי נשימה ומדהימים
מבעד לציוויליזציה ותחת שמים אשר לעיתים סוערים ולפרקים שלווים
ניצב לו גאה רכס הררי, מופלא ומפעים
והר גבוה מעוטר בו, בקצה הרכס המזרחי, סובב תלאות ומכשולים
וכל איש ואשה אשר יִשא לבם אותם, ישימו אליו פעמיהם, בתקוות עדי עולמים
שהרי באמת שווה הוא המסע יותר מכל זהב ומטמונים
שכן לזכות ולצלוח המסע ובהמשך עבודה מודעת לאורך ימים ושנים
זו הדרך וזהו השכר לזכות ולאור באור החיים.
ובינות המטפסים, בן כפר אחד
שפעם הילך כחלק מחבורה, וכיום עורך מסעו לבד
הדרך קרה ופתלתלה, לעיתים כה קשה המצעד
אך מתמודד הוא, ועודנו על רגליו מעומד
ומסעו האישי- רצוף עליות ומורדות
לעיתים יש נקודות סדק, אך זה פשוט להתגבר או לא להיות
ומה מעניינת דרכו, כמה רצופה היא חוויות ולמידות
ובהחלט יש על הכתב בעניינו דברים להעלות
אך כל זאת בעזרתו יתברך ובהשתדלותנו לפעם הבאה יצטרך לחכות.
) 
