אני ואשתי במצב מביך שכזה. ב"ה אנחנו מדרבנים את הילדים שלנו לשתף אותנו בחוויות שלהם במשחקים עם החברים. שלשום נחרדנו אחרי שהגדול שלנו בן 10 שיתף אותנו בשיחה שהייתה לו עם חבריו. הבוגר מביניהם בן 11-12 טען בגאווה שהיה לו מגע אינטימי עם "חברה" שלו ושההורים שלה יודעים על זה ו"מסכימים" כביכול. 

הילדה הזאת כולה בת 10, לומדת בחינוך מיוחד והמשפחה שלה די תורנית שעלתה לארץ לפני שנים אחדות. אם ח"ו קרה משהו קשה לי להאמין שזה היה בידיעה מלאה של הורי הילדה ובטח שלא בהסכמה שלהם. מאד כאב לנו לשמוע על זה ואנחנו מזועזעים ומבולבלים. אנחנו רוצים להגיב אבל ההיכרות שלנו עם משפחתה של הילדה היא די שטחית. מקנן בי החשש שמא שיחה עם הוריה בלבד לא תועיל. 

האם עלינו לפנות אליהם ישירות ולספר להם על השמועות?

האם לדווח על הילדה ישירות לבית הספר שלה או לרווחה? 

אם הייתי שומע על זה לפני יותר מעשר שנים הייתי מתייחס לזה כמוך. אני מכיר טוב מאד את הנטייה הזו להשוויץ ולהמציא בעניין הזה. 

בעוונתי נחשפתי מאז להמון המון מקרים עצובים שהתחילו ממשחקים אסורים בגילים האלה ממש. גם לי לקח זמן לעכל שזאת המציאות אבל ראיתי נשים בוגרות שסוחבות טראומה שיכלה להימנע אם רק המבוגרים שסביבן לא היו מגיבים באדישות. אני לא יודע מה חומרת המקרה שקרה אבל אם הוא קרה הוא מהווה פתח לחוויות טראומטיות בהמשך. 

אני מאמין ובטוח שאם נתערב זה לא יהרוס את החיים לאף אחד. החיים של הילד לא יהרסו וגם לא של הילדה. אני רק לא רוצה לפגוש אותה בעוד 10 15 שנה ולהכות על החטא.  

ליידע גורם אחראי שמקורב למשפחה של הילדה אם בעיניך לא יעיל ליידע את המשפחה ישירות.

מצד אחד לא להיכנס לסרטים, מצד שני לא לעבור לסדר היום.

כמו ש rivki כתבה.

הגענו למסקנה שממש לא שייך לפנות להורים בעניין חינוכי כ"כ אישי שלא קשור אלינו ישירות. סיפרנו על ההיכרות שלנו עם הילדה במסגרת של הקהילה ועל מה ששמענו.

גם היועצת חושבת שבגיל הזה זה לרוב הכל דיבורים וקישקושים שאפיינים לבנים. הדאגה האמיתית שלה לבנות מתחילה בשלב הוסת וההורמונים בגילים 12 13 שאז חלקן מועדות לפורענות. 

שילד שלכם אמר, כדי לא לערב אותו. 

בית ספר אחראי רק על מה שקורה אצלו או בהסעה, ולא בטוח שבאמת אכפת להם. 

פגיעה יכולה לקרות בכל גיל. ולא הבנתי למה לא להגיד להורים, מפני שהם עולים? אז מה?

לבתי הספר יש עניין במה שעובר על התלמידים גם מחוץ לשעות הלימודים. החוק מחייב אותם לפעול בשיתוף עם הרווחה כשהם מזהים משהו חשוד. 

א. ההיכרות שלנו איתם היא שטחית ולא רכשנו את אמונם ברמה שנרגיש בנוח לחדור לפרטיות של התא המשפחתי שלהם. אנחנו לא בטוחים שהם יקבלו בשמחה את ההתערבות שלנו בענייני החינוך שלהם.

ב. אנחנו חוששים שמא המצב בו ההורים מבינים שאנשים ממעגל שני/שלישי/רביעי יודעים דברים רגישים על הילדים שלהם, יבייש אותם מאד ויערער את הקשר שלהם לקהילה עד לרמה של עזיבה. עוד משהו. כמו שכתבתי קודם אנחנו פחות תורניים מהמשפחה של הילדה. עצם השיתוף יפגע בשם הטוב שיש להם. 

ג. אם נשתף אותם במידע שקיבלנו מהבן שלנו זה יביך גם אותנו בתור הורים שרוצים לתת חינוך תורני טוב וגם את הילדים שלנו שיראו כפושטקים.   

ד. לו יצויר שיש טיפת אמת במה שאותו ילד אמר לגבי ה"ידיעה" וה"הסכמה" של הורי הילדה (הרי ידוע שהוא והיא היו "חברים" לפרק זמן כלשהו), אז ההתערבות שלנו תהפוך לתוכחה צדקנית על עניין שבו ההורים חלוקים עלינו.

בבית ספר בשכונה שלנו הייתה פגיעה, עד שהורים לא התלוננו ולא דרשו ממנהל לעשות משהו הוא לא עשה כלום. לאף אחד חוץ מהורים של ילדים לא היה אכפת. מנהל התחיל לפעול רק אחרי שהתלוננו כמה הורים ודיברו גם עם מורים. כל עוד זה היה בינו לבין אחת המשפחות לא עשה כלום. 

בקשר לשם הטוב - אם זה באמת קורה אז ילדים ששמעו את זה או ראו את זה יעבירו את זה הלאה. 

כמו שבן שלכם סיפר גם ילדים אחרים יספרו. 

בהיותי סטודנטית התנדבתי אצל מישהי שבת שלה הייתה בחינוך מיוחד. ובת שלה עברה פגיעה בבית ספר שלה, אבל שם זה מסגרת חילונית מעורבת.  

בקשר לפגיעות סעד ועובדות סוציאליות. נתקלתי אישית בכמה שפשוט לא אכפת להן מכלום. מבחינתה יש לה קביעות והיא מחכה לפנסיה

ידוע שיש אנשי מקצוע לא יוצלחים אבל להם לפחות יש את ההכשרה והכלים שלנו אין. מבחינתנו זה אירוע חד פעמי שהועבר לטיפול. אם ח"ו זה יהפוך למתמשך נשקול שוב מה לעשות. 

"נער הייתי..." ואני חושש שבלי התיווך המתאים והנכון של גורמי החינוך אותם הורים עלולים להגיב בכעס רב על הבת שלהם ולראות בה כישלון חינוכי שידרדר אותה עוד יותר. בעיני דבר כזה הוא קשה וכואב כמו המקרה עצמו אם לא יותר.   

הם אמנם אנשים נחמדים וידידותיים מאד אבל זה לא עניין רגיל ופשוט. אין לנו ניסיון בדברים האלה חוץ מדברים קשים שנחשפנו אליהם בדיעבד בלי שהיינו מודעים לכך בזמן אמת. אנחנו באמת לא רוצים לפגוע באף אחד וגם לא להיפגע. 

אותי מפליא הגיל של הילדה. על קשרים בינו לבינה ממשפחות סופר תורניות כבר מזמן אני לא מתפלא.  

הורים, או גורם מביה"ס שלו

אם יש חשד שהוא ניסה לפגוע בילדה צעירה ממנו, ייתכן מאד מאד שזה על רקע פגיעה שהוא עבר בעצמו.

והתגובה של היוצעת לא נשמעת מספיקה

גם אם לא נראה לה שזה באמת מדאיג, עדיין- עלה פה חשד, תבדקי אותו עד הסוף. עדיף לעבוד לשווא, מאשר לפספס מקרים.

נרשמתי במיוחד כדי להגיב - לגמרי במקרה נכנסתי לכאן בחיפוש אחרי משהו אחר ונתקלתי בשרשור הזה.

הבת שלי בת 3 וכמעט הותקפה מינית על ידי ילד בן 7, אלמלא הכנה מתאימה זה לא היה 'כמעט' אלא 'ודאי'. לדעתי צריך לדווח למשפחה של הילדה.

(פשוט תחשבו מה הייתם רוצים שיקרה אם ח"ו זה היה קורה לילדה שלכם, וזוג הורים אחר היה שומע על זה.)

ובלי קשר, כדאי לקרוא את זה:

איך להגן על הילדים מפני פדופילים ותקיפות מיניות.

שמעו שמישהו אמר שהוא אמר... לא פותחים על זה חקירה, ועוד נגד ילד בגיל 11

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....