השבת נוכחתי לראות, לחוות כמה אני מפחדת.
כמה כל פסיעה שלי, כל אמירה שלי בסה"כ עטופה במילים של פחד, מנגינה של פחד.
אני אפופת פחדים.
אני רוצה שיהיה מישהו שיחבק אותי כל הזמן. מבטיחה להעניק את עצמי בחזרה אליו, אבל כן, אני רוצה חיבוק כזה שמגן מפחדים שמכרסמים בי כל חלקה טובה.
אני רוצה מקום לקבור בו את ראשי, להרגיש נוח להתלונן, לבכות כמה אני מפחדת. כמה כל נשימה שלי רצופה במיליוני חלקיקים של פחד.
אני רוצה חיבוק כזה שימתן את המחשבות שלי.
המחשבות שלי. כל אחת יותר מורכבת מהשניה. כל אחת יותר כבדה מהשניה. ואני לא מצליחה לסחוב את הכל על הגב הקטן שלי. באורח פלא אני מסכימה להודות שאני קטנה. ולא באמת מסוגלת לסחוב משהו ששוקל יותר ממני.
בשבת פחדתי. ולא היה פלאפון לברוח אליו.
היה המון כלים לשטוף, וסלון גדול לטאטא. בקיצור, המון מידי של זמן לחשוב.
אני נאבקת עם המחשבות, מבקשת מהן בנוקשות "עזבו אותי, אתן לא רואות שאני כבר במילא שבורה מפחדים, מרוסקת מרסיסים? אתן ממיתות אותי. אתן שורטות אותי. דייייי".
אז אני שרה שירים. מכריחה עצמי לקרוא ידידיה מאיר. ונרדמת. בכח.

וביום של שבת. צנזור.

והיום.
אני לא אוהבת לומר על עצמי דברים טובים באמת. גם אם אני אומרת, זה לגמרי בצחוק.
אני מסוגלת לכתוב עכשיו ולומר, יש בי טוב. אני מצליחה לגעת בילדים. ילדים אוהבים אותי.
אני יודעת לאהוב.
אז כל כך תוסכלתי שהשקט בגן הגיע רק אחרי שהעלתי קולי.
הם ריסקו אותי.
הייתי כל כך מתוסכלת.
היה לי כל כך קשה. אמאלה.

נמאס לי להיות מטומטמת

נמאס לי שאני מצליחה ללמוד

נמאס לי מעצמי

אני רוצה להעלם
בבקשה

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם