העניין הוא שלא בא לי כרגע. נקודה. והוא כבייכול בעצם הכריח אותי לעשות לו טובה ולהעמיד אותי במצב לא נעים. ממתי מכריחים משהו לקיים מצווה?

ואם בא לי מאוד לשבת ליד החלון? ואם חשוב לי השקט כרגע ואני רוצה להיות עם עצמי ככה ולא בצד של המעבר? הוא סה"כ רצה לשבת יחד איתה ולהינות. אז ממתי יש מצווה להנות על חשבון השני??

סה"כ מבקש טובה, ובאפשרותך להענות או לא.

אם בא לך מאוד לשבת ליד החלון, או חשוב לך השקט, תמיד את יכולה לסרב.

חוצמזה שהרבה מצוות לא ממש מתחשק לעשות.

הבנאדם שמבקש צריך לצאת מנק' הנחה שאף אחד לא חייב לו כלום. ואם מישהו עושה פרצוף או משהו על זה שלא עשית לו טובה, הוא חוצפן, לדעתי.

ומנה להתגונן מזה,

לא מלמדת שבתוכך את דווקא כן חוששת מכך? שאולי באמת נהגת שלא כשורה?

גם אני אמרתי כמה פעמים לא לזוגות כאלה.. וגם אני הרגשתי שאני לא בסדר.. אבל למדתי להשלים עם זה..

המצווה היא לקום לאדם מבוגר/מוגבל.. ואבל בשום מקום לא כתוב לזוג שרוצה לשבת ביחד.. אז שעה-שעתיים הם ישבו מופרדים.. סוף העולם?  

אבל אני מאחלת לך שכשתהיי נשואה, ותבקשי...

אז זה שביקשת ממנו... יהיה יותר בסדר ממך.

אין קשר בין לבקש לבין מידות טובות ורגישות.

הרבה אמרו שהם לא יתחתנו עם גינגית, והסוף ידוע.

אז אל תדברי.

שאותו אחד שביקש ממנה לקום, לא קיבל תשובה חיובית, אז הוא ניסה להתעקש ("בשבילי" נשמע לי כמו הפעלת הקסם האישי....)

הוא ביקש טובה, ולבקש - זה לא להעמיד אדם על זה שהוא צריך לעשות לו טובה, אלא לדעת לקבל "לא" ולהשלים עם זה.

ועצם הדבר שאני12345 הרגישה רע לאחר מעשה - מראה שהיא בכל זאת בן אדם.

אבל - מותר לה לומר "לא". אני מתארת לעצמי שמה שהיא עברה זה כך:

היה לה יום רע (גם הרגשת הרווקות לא מוסיפה משהו...), ב"ה היא מצאה מקום נחמד באוטובוס, ואז לא מספיק שהזוג הזה הם ביחד (מצב שהיא עדיין לא הגיעה), אלא נוסף לכל הצרות, גם על המעט שיש לה, על המקום הטוב באוטובוס היא עריכה לוותר?

וזה לא אדם זקן שביקש ממנה לפנות, זה לא מישהו מוגבל - זה פשוט זוג שרוצה לשבת ביחד.

אז כרגע היא מרגישה קצת רע, אבל לומר לך? נראה לי שלו היא כן היתה מפנה את המקום היא היתה מרגישה רע יותר...

(אני12345 - תקני אותי אם טעיתי)

ובמקרה כזה - מה שהיא עשתה זה הרע במיעוטו...

אני12345 - נראה לי שהיית בסדר גמור, מותר לנו להיות אסרטיביים במקרה הצורך, ונראה לי שזה אחד המקרים הללו...

ככה בא בא לי. לחיות בלי מצפון.

שהבקשה היא לגיטימית, אני תמיד מתפדחת לעשות את זה, להקים בנ"א וכו', אבל לגברים בד"כ אין בעיה עם כלום.

ובעז"ה בקרוב בקרוב, גם את, תעלי עם בעלך לאוטובוס, אולי אחרי יום שלא נפגשתם ותרצו לשבת אחד ליד השני ולהעביר חוויות, ברור שיש צורה לכל דבר, ואני מניחה שאם הוא היה בא בגישה יותר מבקשת ופחות מחייבת- זה היה עוזר לו יותר...

אבל רק רציתי להגיד שנכון שהוא רק רוצה להנות אבל אנשים עוזרים אחד לשני גם כשזה לא ממש "מצווה"..

בכ"א יהי רצון שבעז"ה בקרוב בקרוב תהיי מהצד השני של המתרס..

אני לעולם לא אבקש טובות מאחרים ,אלא אם כן אני ממהרת או צריכה נורא לשירותים...

אם אהייה בע"ה בהריון ואראה אוטובוס מלא, לא אעלה עליו!!!!!!!!!!!!

כי לא יהיו לו סיבוכים כמו שלי...

 וכשהוא יקום ארגיש שיש לי גם חשק

נראה לי שזה לא היה מצב של "זה נהנה וזה לא חסר" ואם היא סירבה - גם לה זה היה באותו הרגע מאד חשוב אותו מקום...

שני צדדים למטבע...

אני נסעתי 9 שנים באוטובוסים לבד, מהקד"צ עד החתונה. וממש יחלתי והתפללתי ליום ולרגע שבו אני סוף סוף אתחתן ואוכל לשבת ליד בעלי באוטובוס, בנסיעות ארוכות ומייגעות. וכשזה סוף סוף קרה, לא היתה מאושרת ממני. בעיניי זה אחד הכייפים הכי גדולים בנישואים. ויש מדרש על סיטואציה דומה, שנותן לגיטימציה לתחושה שלי. המדרש אומר על הפסוק "נשי עמי תגרשון מבית תענוגיהן" שהכוונה לאדם, אורח וכדומה, שישן באותו חדר עם בני זוג. וזה אפילו כשהם אסורים. והמדרש מסביר שלאשה זה תענוג מיוחד להיות ולדבר עם הבעל.

מכירים את המושג "פרימוס"? זה כינוי לאדם שלישי שהיה גר בחדר של בני זוג בקיבוצים. כשהיה מצב קשה בארץ ולא היה לקיבוצים מספיק חדרים לכולם, אז לכל זוג נשוי הכניסו לחדר אדם שלישי לגור איתם. כן כן. זו היתה המציאות. אכן נורא. המצב הזה קיבל את הכינוי "פרימוס" כי כמו שהפרימוס, כלי חימום ובישול של פעם, היה עומד במרכז החדר, עושה רעש איום ומפריע נורא, כך גם האיש - פרימוס שהכניסו לכל זוג נשוי בקיבוץ היה מפריע נורא בעצם נוכחותו שם. ואני מדברת גם על סתם שיחה פשוטה בין איש לאשתו.

זה קצת עצוב לי שיש אנשים שכ"כ שקועים בעצב האישי שלהם על רווקותם הזמנית אך מתמשכת, עד שהם לא מסוגלים להרים טיפה את הראש ולראות קצת מעבר לכאב האישי שלהם. ואל תדון אדם עד שתגיע למקומו. וכן, גם אני קינאתי מאוד מאוד בזוגות נשואים צעירים שנראו מאושרים שראיתי באוטובוס כשגם אני הייתי עוד רווקה. אבל אני לא חושבת שאי פעם עלה על דעתי אפילו לא להענות לבקשה שלהם לפנות להם את מקומי כדי שהם יוכלו לשבת יחד. ואין מנוס מלומר, כשתהיו נשואים, תבינו.

היום זה חריף פי כמה, כי עם שני ילדים קטנטנים שוב אין לזוג אפשרות לשבת יחד, כל אחד צריך לשבת ליד ילד אחד ולשמור עליו. אז אם כבר פעם במיליון שנה יוצא לי לנסוע רק עם בעלי באוטובוס, זה מאכזב מאוד אם מישהו מסרב לעזור לנו לשבת יחד. ולמי שאין רכב כמונו, זה עוד יותר מאכזב. עד שסוף סוף יש פעם שנוסעים רק שנינו! רררררררר...  אז אני מבינה שיכולות להיות הרבה סיבות מוצדקות ואמיתיות לזה שאדם יסרב לבקשה כזאת, אבל לשמוע ממישהו שמראש מצהיר שלא יפנה את מקומו כי סתם לא בא לו וזהו, זה קשה לשמוע את זה. אז תחשבו על זה.

תסדרו. למה על חשבון המחשבה שהשני צריך לעשות לכם טובה?? ממתי פונים לשני לבקשות בכזו קלות??

ואני אמרצי משהו על זה שהיו ילדים?? אף פעם לא סרבתי לזוג שעלה עם ילדים. וגם פה אני חושבת שהאישה יכולה לשבת עם ילד במקום אחד ובעלה במרום אחר. לא יקרה כלום.

כלל ראשון במעלה: אל תטריח אחרים.

די כבר עם הרווקים התבכיינים.

היית רוצה להתחלף?

אז שקט.

אני מאד מקווה שהבנ"א שתתחתני איתו כ"כ ירצה לשבת לידך בכל דקה פנויה שהוא "יעיז" לבקש טובות בשביל זה...

רק אל תשכחי לספר לנו כשזה יקרה.

אם היה מקום - ייתכן שהבעל לא בדק.

סיפור אישי: אותי עם עוד שתי חברות ניסו להקים פעם באירוע חבורת נשים בתואנה שהן רוצות לשבת ביחד (גם אנחנו רצינו...) וכשאמרתי לה שנקום בשמחה אם היא אישית תמצא ותתפוס לנו 3 מקומות ביחד - הדוברת שלהן התקפלה...

ולמקרה האוטובוס - גם אם היה מקום ייתכן שזה לא היה מקום באותה איכות כמו שהיה לאני12345 (היא כתבה שישבה ליד החלון ויש רגעים בחיים שאת ממש צריכה את זה....

שחשתי קנאה ורציתי "לנקום". לחלוטין זה לא בא בכלל מהמקום הזה!

1. כמו שכתבתי, אני כן הייתי במצבך 9 שנים ארוכות ועצובות. אז אני לא רוצה לחזור ולהתחלף איתך, אבל אני יודעת מצוין מה זה להיות לבד. זה עדיין לא מצדיק אנוכיות. צריך לגדול.

2. אני בפירוש כתבתי שמדובר דווקא על זוג שנוסע בלי ילדים. או שעדיין אין להם, או שהפעם סוף סוף יש להם נסיעה בלי הילדים. כי לזוג עם ילדים במילא בד"כ קמים.

3. אני לא מודדת את העצב של אף אחד, אבל את בהחלט משדרת עצב, כאב וכעס ע-נ-קיים. זו התמודדות קשה, אבל זה עדיין לא מצדיק לשפוך את כל דלי הרגשות על אחרים, באוטובוס או באינטרנט...     

4. ההצהרות הבומבסטיות על איך ומה תעשי או לא בהריון עוד יותר בעייתיות בעיניי. חמודה, אין לך מושג כמה הריון יכול להיות קשה! וכמה זה קשה לנסוע באוטובוס דווקא בתחילת הריון, הקרביים מתהפכים בפנים מרוב בחילות, וכמובן שאף אחד לא קם, כי הרי עוד לא רואים כלום! או להתפוצץ מכאבים מרוב צורך להגיע לכסא החשוב, אבל אין כזה ברדיוס קילומטרים! אז למה למה סתם לצאת בהכרזות מפוצצות כאלה? לא חראם?   

ואני כ"כ מקווה שיהיה לך יותר קל להתמודד ובקרוב תסעי יחד עם בעלך באושר.   

תשובותיי:

1. לא חושבת שהמילה אנוכיות שייכת. לא חושבת שעליי להיענות לכל בקשה של זוג שמעוניין לשבת יחד ועליי לעבור.

2. תגובתי- תסתדרו. אל תטריחו אחרים.

3. הכעס הענק שלי הוא על זה שאני רואה באמת לפי תגובותייך שאין לי זכות להגיד "לא", כי אחרת חושבים אותי לאנוכית.

ב"ה

א) זכותך להגיד לא! בלי רגשות אשם

ב) אני בטוחה שגם עם היתה אישה נשואה לבד הוא היה מבקש ממנה...

1. הזוג ביקש לשבת יחד. וזה לא היה מרחק כסאות ממני. כך, שגם אם הייתה יושבת לבד לידי או ליד מי שאחריי, זה לא היה מסייע לה להרגעת כאבים-אם היו לה.

2. אם היו לה כאבים ולא משנה מה, כי לא זה מה שחשוב כרגע, היה צריך בעלה להגיד שהוא מבקש אם אפשר ..כי אשתו לא חשה בטוב. הייתי קמה.

אני יודעת שיש ביטוי כזה שנקרא: היו נקיים". כדי שמשהו לא יחשוב עליך כך וכך, עליך להגיד. אנחנו לא יכולים לדעת.

איך העולם שלנו יראה אם כולם יממשו את "לא להטריח אחרים" אנשים מטריחים אנשים כל הזמן!!!

ורק ככה העולם יכול להתקיים.

ובקשר להריון... אני כבר לא מדברת... היא תחכה לאוטובוס הבא.. בסדר.

לא.

זוג שסתם רוצה לשבת יחד בלי הסבר ןבשביל זה מקים משהו- זו טירחה .

באמת... כ"כ קשה לקום? חבל שלא הצעת לקום לפני שהם ביקשו ממך...

אם קשה לך, תאמרי. ואל תקומי. אבל סתם? סליחה, זה לא נקרא מידות טובות ורגישות.

וסתם, אף זוג לא מתכנן לפני הנסיעה באוטובוס לבקש ממישהו לקום, אבל רואים בחורה עדינה, כנראה עם מידות טובות, אז שואלים, ומבקשים... זה נהנה, וזה לא חסר... כאילו מה?

ועל זה שתהיי בהריון ולא תבקשי לקום... אהה.

מנסיון, כשיש לך תור בבי"ח לבדיקה, ואם לא תעלי לאוטובוס, תפספסי אותה... אז מה? לא תעלי? בטח.

את תעלי.

רק שכנראה תהיי טפשה כמו אני הייתי. עליתי לאוטובוס, ולא היה מקום, ואני בחודש שמיני. ולא קמו, ולא ביקשתי. והגעתי לבדיקה חצי מעולפת, כמעט שאשפזו אותי.

בשביל זה יש שכל בקודקוד. מקווה.

ואם מבקשים ממך, כנראה שזה נורא חשוב להם, מסיבה כלשהיא, עובדה שהם העיזו לבקש. תחשבי על זה.

דיברתי על זה שלא היה מקום???

מדוע את מכניסה פרטים אחרים לסיפור שלי?

היה להם מקום. יכלו לשבת , רק לא זה ליד זה. אולי קרוב אבל לא באותו מושב. לא היו להם ילדים. אלו הפרטים.

כל מה שאת הוספת לא היה ואלו בכלל מקרים אחרים שלא קשורים בכלל לעניין שהעלתי.

אמרת שאת לא מסוגלת לבקש טובה מאחרים, עד כדי כך, שכשתהיי בהריון, והאוטובוס יהיה עמוס לא תעלי כדי לא לבקש.

וכתבתי לך, זנ הנה וזה לא חסר - לא חסר... כי יש מקום.

נשמע כמו:" רואים משהי שלא תגיד לנו "לא" כי לא נעים לה, אז נפנה אליה."

אז כן. גם אנשים עדינים אוהבים לשבת איך שהם בחרו. אוהבים את עצמם . וזה לא סותר את זה שהם גם יודעים לתת לשני. וזהו. צר לי שאת רוצה לשבת ליד בעלך ולא היה מקום. אני חושבת שתוכלי להסתדר בלי לבקש מהשני. נכון. אני מבינה את אכזבתך שרצית מקום לידו. לפעמים אנחנו לא מקבלים כל מה שאנחנו רוצים. ונדע להתמודד עם זה.

אני לא חושבת שזה המקום שלי להגיד להם את זה במילים הנ"ל. זה דבר שאחרים אמורים לחשוב לבד.

 ומה שאמרתי היה שאני רוצה להישאר במקומי. זה היה במילים אחרות שמהן מבינים את מה שכתבתי למעלה.

ת'אמת אני ממש לא מסכימה עם הגישה שלך, למרות שאני מכירה את ההרגשה,

 וגם אלי פנו בבקשות שכאלה ובאמת לא תמיד זה נח..

לפעמים זה באמת הטרחה של אחרים כמו שאת אומרת ולא תמיד גם מוצדק!אבל! אם מבקשים יפה ויש עוד מקומות שאין סיבה מיוחדת שלא תעברי אליהם, אפשר ולמה לא לעשות טובה..

לי היה סיפור על אותו עקרון אבל שונה - אני וחברה נסענו באוטובוס בינעירוני ואישה בהריון ביקשה לשבת דווקא איפה שישבנו והאוטובוס כבר היה כמעט מלא - נשאר מקום רק בספסל האחורי.. טוב נו, אישה בהריון, ברור שקמים..איכשהו הסתדרנו..

אבל אצל אותה אישה כנראה היתה חשיבה שמותר לה הכל בלי להתחשב - בהמשך הנסיעה או בעצם כולה- כל האנשים שעמדו מסביבה היו צריכים לפרוש מעילים מסביב כדי להגן על עצמם ועל תינוקות שהיו מסביב מפני הרוח העצומה שנכנסה מהחלון שהאישה הזו פתחה ולא הסכימה לסגור..  יש אנשים עם בעיות, לא אומרת שלא, זה תלוי באיזה גישה באים.

 וכן, כמו כל טובה אפשר להגיד לא אם זה באמת לא נוח ואז אין סיבה להרגיש רע, לי מפריע שאת מתלוננת שהוא ביקש. זכותו לבקש ואין סיבה שלא יעשה את זה, בדיוק כמו שזכותך לא לעשות טובה ולהגיד לא. וזה לא צריך לעורר כעס אם הוא ביקש יפה כמובן..

מדוע את מדביקה לה כבדות? מה היא עשתה לך (נדמה לי שכתבת בשרשור קודם שהיא בסדר, אז את רוצה שקבל את מה שאת כותבת כפשוטו, נכון?)

ומדוע היתה צריכה לקום מפני שביקשו ממנה? אם האשה היתה בהריון, או סתם לא מרגישה טוב בעלה היה צריך לומר במפורש שאשתו איננה מרגישה טוב, וסביר שהתגובה תהיה אחרת לגמרי.

ושימי לב שלמעשה גם אני12345 לא הרגישה טוב, וגם היא היתב צריכה התחשבות, אז מדוע שתפנה בשביל "אולי" כשהיא "בטוח" היתה צריכה את המקום הזה?

ואם יש תור לבדיקה ועולים על אוטובוס - אפשר לבקש "סליחה, אני לא מרגישה טוב" - רוב הסיכויים שמייד יהיה יותר מאדם אחד שיפנה את המקום...

ולגבי "עובדה שהם העזו לבקש" -בדיוק אפשר לומר על אני12345 "עובדה שהיא העזה לומר לא".

שורה תחתונה - כשיש בעית בריאות - צריך לומר במפורש. בשביל סתם לשבת ביחד - בקשה לגיטימית, אבל זה הנוחות של בני הזוג שרוצים לדבר ביחד מול הנוחות של מה שמרגיש מי שנותן להם מקום.

לא נראה לי שיש למישהו זכות מה יותר עדיף.

ואם בכל זאת נותנים מקום לזוג (מעשה טוב כשלעצמו) זה צריך לבוא ממקום של נתינה בכיף ולא ממקום של "אוף! גם בזה אני נדפקת". אם כך עדיף אולי לא לפנות...

1. זה שלך לא אכפת לא אומר שכך זה לשני.

2. נראה לי שחובה עלינו לקום לפני משהו זקן או שקשה לו. לפני אדם ששואל אותך- ויש מקום , אני חושבת שאין בכך חובה. יפה לקום, אבל לא חובה. וכל אחד ושיקולו.

3. לא היה כאן מניע בגלל צביטה בלב על אחר ובגלל זה נהגתי כך. וחבל לי שאת חושבת שכך מחשבתי.

זה באמת לא מצווה לקום אדרבא ואדרבא שלא חובה לקום.

אבל יש לנו מידות,שתפקידן לא להיות טובות
אלא להיות כמידות הקב"ה
וכמו שהקב"ה הולך איתנו לא מעט לפנים משורת הדין
על מנת להידבק בקב"ה ראוי שגם אנחנו נעשה ככה.

לפעמים אני מסתכלת על דברים כאלה כמצווה הבאה לידי וחבל שאפספס אותה.(לא יודעת מה איתך אני לא חושבת שיש לי עודף זכויות שאני יכולה להיות שקטה..)
ואני יודעת מזה לחזור מותשת,אני יודעת מזה שלפעמים בא לי לשחק אותה ישנה כדי לא לקום ואני מבינה אותך.

אני רק חושבת שלפעמים צריך ללכת לפנים משורת הדין ולהרבות זכויות בכלל עמ"י.
(כשאדם מרבה זכויות בעצמו הוא ממילא מרבה זכויות בעמ"י מפני כך גם ביכולות האדם לשנות גזרות ע"י תפילה כי ע"י התפילה הוא מרבה זכויות)

אגב-הצביטה היא דבר לגיטימי אל תתבלבלי,ותשמחי שהיא קיימת!
כן חברה את רוצה להתחתן!אני רוצה להתחתן לכן הצביטה הזאת קיימת.
היא לא צביטה של קנאה חלילה,אלא צביטה ממקום טהור שגם את רוצה להגיע למקום הזה כבר.
בדיוק כמו הצביטה שאני שומעת שיעור של רב שמצטט כ"כ הרבה דברים וצובט לי שאני לא יודעת כמוהו.
זאת צביטה חיובית!
והיא קיימת בין אם במודע ובין אם לאו.
בידך להפוך את הצביטה למשהו חיובי ולמשהו שלילי.
כשאת נותנת לצביטה להתלונן על זוג נשוי ומאוהב שביקש ממך לשבת יחדיו
את הופכת אותה לשלילית..

ובעז"ה את גם תזכי לזה בקרוב ואני בשמחה אקום בשבילך!

אם יש לך זכות לבקש ממני לנהוג כלפייך לפנים משורת הדין, דעי גם לקבל את רצוני שלא לנהוג כך.

ואני רואה שנשארת בדעתך... אין לי מה להוסיף...

כנראה שהניק שבחרת לעצמך, משקף אותך. "אני! מס ' 1, מס' 2, מס' 3, מס' 4, מס' 5! כל השאר... 6,7,8..."

וברצינות... נו באמת... תקראי הכל... את כ"כ רוצה לדעת שאת היית בסדר, ואת רוצה שיאשרו לך את זה, ואת בעצמך יודעת שזה לא הכי הכי איך שהתנהגת... שאת לא מקבלת את מה שכותבים לך.

את נשמעת כעוסה על כולם!

שתתחתני עם מישהו שיהיה בעל מידות טובות שפשוט יהיה לו ברור שכולם טובים כמוהו
ולכן הוא גם יבקש באוטובוס לקום כדי שהוא יוכל לשבת ליד אשתו ויהיה לו ברור שיקומו כי בוודאי שזה מה שגם הוא היה עושה במקומם.

השתדלתי לענות בנימוס, למרות שהזדעזעתי...

כתבתי את העניין כדי לשמוע דעות ענייניות. וכדי לחשוב עם עצמי מה באמת היה נכון לעשות.

חבל שעניין כזה, שחשוב לדעתי לדבר עליו הגיע לידי התבטאויות אישיות כלפיי  מצידך, שנדמה לי שאינך מכירה אותי דיו בשביל כך.

ניסיתי להביע את דעתי ולבדוק אותה וכתבתי את מסקנתי מכך למעלה.

לעת עתה אני חושבת שנהגתי נכון, אלא אם כן אצליח לקרוא כאן תגובה עניינית אחרת.

אני לא כועסת על כולם. אך אני בהחלט מרגישה שאנשים שפונים אליי בבקשה כזו באים לשני בתחושה שהצדק איתם ואין לשני רשות להגיב אחרת. מאוד חבל שהעניין שהעלתי גרר אחריו תגובות בלתי הולמות.

סליחה אם פגעתי. את צודקת, אני לא מכירה אותך, ואני לא יכולה להגיע להתבטאויות אישיות. את צודקת 100% ואני מתנצלת, באמת שלא היה ראוי, למרות שלא התכוונתי ברצינות.

שורה תחתונה, מה שאני תמיד אומרת לעצמי, אחרי שעשיתי משהו, אז זהו. ואני לא אנתח מה ולמה, אלא אם כן יש לזה השפעה לעתיד. אז אני מייעצת גם לך, זה סתם עיצה טובה, את לומדת לא לאכול את עצמך. אז אם את שואלת בשביל הפעם הבאה, אז ענינו לך תשובות עניניות בכל הוריאציות האפשריות, תקראי, תשקלי, ובפעם הבאה תשקלי, ותעשי מה שאת חושבת. העיקר שתהיי שלמה עם עצמך.

אבל סתם, אנשים שפונים אליך בבקשה כזו, לא בטוחים שהצדק איתם! הם סה"כ ביקשו בקשה קטנה. לא בא לך, אז לא! הם בטוח יקבלו את זה! עובדה שהם לא ניסו להקים אותך בכח... אבל אני אבין ואקבל איזה עיקום אף או משהו כזה עליך. כי - מה כבר ביקשנו???

יש חברות אינדיווידואליסטיות ויש חברות קולקטיביות. חברות אינדיווי' הם כמו בארה"ב- כל אחד לעצמו, פחות או יותר, וחברות קולקטיביות זה כמו הקהילה היהודית של פעם.

יש מושג "אלטרואיזם" שמוטבע בפסיכולוגיב חברתית- כשאת עושה משהו למען מישהו אחר תוך כדי הקרבה של משהו אישי שלך.

בחברות אינדיווי', כאשר יש רק "מימוש עצמי" ו"הוגנות"- האלטרואיזם הוא בד"כ רק באופן שבו אני חייב לעזור, או באופן שזה יתגמל אותי איכשהשו. דהיינו- רק אם זה מצוה או אם יש מקום יותר טוב באוטובוס. וגם אז יעשו חישוב של מה יותר חשוב- אני אשב או הם ישבו.

בחברות קולקטיביות, ישנה הרגשה של אחריות הדדית בין כל חברי הקבוצה, ולכן יצפו ביותר התנהגות אלטרואיסטיות משום שיש הרגשה של "א ני צריך לתת למען השני, כי כולנו אחים".

אני רוצה להאמין שאת באמת רואה בכך קושי עצום לקום מכסאך למען מישהו אחר, ולכן סירבת.

אבל אני גם רוצה להאמין שאת רואה את עצמך כחלק מהעם היהודי כולו, וכחלק אינטגרלי ומשמעותי ממנו, ולכן תרצי לקום, וזה יבוא לפני "טובת עצמי".

מה כבר ביקשו? לשבת ביחד? גם אם התענוג הזה לא אותו דבר כמו התענוג שלך, ניתן גם להגיד להם באותה מידה "כן!" וזה לא כזה ביג דיל.

וסתם סיפור- אני חלשלושה בקיץ, יש לי ממש בעיה לעמוד הרבה זמן במזג אוויר חם בלי מים. הייתה זקנה באוטובוס ועמדתי לה (הייתי רווקה- אז ברור שאני לא בהריון קשה לי וכו'), לקראת סוף הנסיעה כבר כמעט עמדתי להתעלף, וחייל אחד, עייף ותשוש (זה היה יום חמישי וראו עליו שהיה לו שבוע קשה), נתן לי את המקום שלו. הוא רק ראה אותי, ראה שאני עומדת להתעלף- וקם!

אין לך מושג איזה תחושה טובה זה עשה לי. הלוואי שנשאף לרמה כזו ולא לרמה של "אני לא חייבת אז אני לא יעשה את זה".

לפעמים-

את עולה לאוטובוס ורק רוצה להניח את הראש.

לפעמים -

היום שעבר עלייך היה לא פשוט, את רק רוצה לחשוב.

לפעמים-

את עולה לאוטובוס ומאתרת בעינייך את המקום הכי טוב בשבילך, כן, זה, ליד החלון.

זה קורה.

ולכן בקשה מסוג כזה של: "בבקשה תוכלי לעבור למקום אחר כדי ש..." היא לא תמיד במקום.

לפעמים בקשה כזאת, שנאמרת בפומבי, כשאין לצד השני כ"כ אפשרות לסרב, היא לא בקשה מנומסת. התחשבו בבקשה!! (בין אם מדובר על זוג נשוי/ זוג חברים/ות וכד'....) כדאי להשתדל ולא להטריח אחרים. ואם כבר ביקשתם - דעו לקבל גם סירוב.

אני גם נוסעת באוטובוסים וגם אני עייפה אחרי עבודה ותמיד האוטובוס מפוצץ ובכל זאת אני חושבת שאת ממש לא צודקת.
אני יכולה להבין אם יש מחשבות כאלה והן לגיטמיות, אבל צריך להתגבר עליהן ולעשות מה שנכון. אני הייתי עושה את זה בצורה ספונטנית בלי שהיו מבקשים, אבל גם אם את לא רוצה לעשות מיוזמתך ומישהו מבקש אפשר לעשות איתו חסד.
כל החוכמה זה לעשות דווקא כשלא מתחשק ולא כשממש כיף לך לקיים את המצווה.
דרך אגב - כשאני נוסעת עם בעלי ברכב שלנו והוא נוהג ויש בטרמפיאדה שתי בנות ובן, אני עוברת אחורה כדי שישבו בנוח ולא יצטרכו להצטופף כדי לא ליפול אחד על השני. אני לא מצפה מאף אחד שיעשה את זה, אבל זה נראה לי נכון לעשות את זה.ואני עושה את זה אפילו שמתחשק לי לשבת עם בעלי ואפילו שיותר נעים לשבת מקדימה וזה הרכב שלי וכו... למרות שבמקרה של רכב פרטי זה לא כמו אוטובוס ויש מקרים שאני צריכה פרטיות לדבר עם בעלי, או שאני מאכילה תינוק וכו שאז אנחנו לא מעלים טרמפיסטים, אבל זה במקרים חריגים.

"זה נהנה וזה לא חסר".

אם זה באמת מצב כזה - אחלה. השאלה אם זה היה המצב הזה...

אנשים כותבים פה על כמה צריך להתגבר על עצמנו ולוותר, אבל יחד עם זאת אסור לנו לשכוח שאדם איננו יכול להיות טוב לאחרים כל עוד איננו טוב לעצמו.

אז נכון, ישנם מצבים בחיים שנתינה פשוט עושה לנו טוב, אך לא תמיד המצב הוא ככה.

השאלה היא אם המצב שאני12345 נקלעה אליו היה מצב של "זה נהנה וזה לא חסר".

רק היא יודעת...

1. אם יש מקרה שבו מבקשים ממני דבר כמו לעבור מקום באוטובוס אני אשקול את הטירדה שזה גורם לי לעומת התועלת שזה גורם לאחרים בד"כ לדעתי הטירדה (במידה ויש מקום פנוי אחר) נמוכה מזה שבני זוג או סתם חברים יוכלו לשבת יחד (כמו ש אודי-ה כתבה).
2. העיקרון של לא להטריח אחרים ושלא יטריחו אותנו ניראה לי לא מתאים לדעתי החיים בתוך חברה משמעם שאנחנו מוותרים לאחרים ומוותרים לנו. וגם מהסיבה האינטרסנטית שבשביל טירחה קטנה עכשיו נמנעים מלקבל הרבה יותר אח"כ.
3. איך שאנחנו מתנהגים באוטובוס (ולא רק) משפיע על איך יתנהגו אלינו באוטובוס כאשר הנשים בנינו יהיו בהריון או כאשר נעלה לאוטובוס עם ילד קטן.
4. באופן אישי יש לי סריטה שכאשר מבקשים ממני יפה ברוב המיקרים אני אתן.

1. מסכימה איתך. ולכן אולי שיקול הדעת פה הוא אישי.

2. אני עדיין חושבת שלבקש ממשהו דבר כזה, כשאין לך הסבר דחוף מוצדק,  זה להכריח את השני, כיוון שאין לו ממש בחירה. כי ה"לא" שהוא יגיד לך, לא עולה כמובן בדעתך. לוותר לשני, אמור להגיע מרצון משותף ולא מכורח.

3. מסכימה. לכן אולי אקום בפעם הבאה, מהסיבה שלמראית עיין זה אולי לא ייראה יפה. אבל עדיין אני חושבת שזה לא מנומס לבקש. ואני לא אנהג כך.

משום מה לא נראה לי שזוג יבקש סתם כי הוא רוצה שתעמדי..

בד"כ יש לו סיבות..

וגם אם לא תדוני אותו לכף זכות..

בנוסף לכל הדברים הנאים שכתבו לך, גב' אני 12345, עליהם ניתן לומר "שפתים ישק משיב דברים נכוחים", מבקש אני לתרום חלקי.

א. נראה שנקודת המוצא שלך היא ש"את לא חייבת" להיענות לבקשתו. זו מידת הדין, אולי אך "עולם חסד יבנה". לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם רק על הדין. הקב"ה רצה לברוא העולם במידת הדין אך כיון שראה שזה לא הולך, שיתף את מידת הרחמים. אברהם אבינו, לא רק שנענה לכל בקשה אלא אף הקדים את הבקשה. לא חיכה לאורחים אלא חיפש אותם. נטה אהלו דוקא במקומות שיהיו אורחים. כאשר חרבה סדום, העתיק אהלו למקום חדש (רש"י). רבקה יכלה לחשוב שאליעזר לא נהג כלפיה כשורה בכך שביקש ממנה "השקיני נא" וכו'. יכלה לחשוב: הוא מביך אותי. הוא יודע שלא אוכל לסרב לו. הוא גבר ויש לו 10 רוכבים על הגמלים. די לי במה שאתן לו את הכד ושהוא ישאב מים. ודאי שאני לא חייבת להשקות לו את כל הגמלים. יתכן שאם היו שם חברותיה היו אומרים לה: פרייארית. אך אם כל זה היה כך היא לא היתה נקראת "אמנו". כדי להכנס לבית אברהם גומל החסד ולהיות 1 מתוך 4 האמהות היה עליה להוכיח את מידת החסד ולא הדין. ואנו בני אברהם. "ישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים". לכן מאוד כדאי לנו ללכת בדרכיו.

ב. למדנו בפרקי אבות שההבדל בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע הוא שתלמידיו של אברהם הם בעלי עין טובה, לעומת העין הרעה של תלמידי בלעם. כך יש להסתכל על המציאות, בעין טובה.

ג. יתר על כן, מידת החסד היא מצוה, ולא רק מידה נאה. זו הליכה בדרכיו של הקב"ה. היא מתפרטת בהרבה אופנים כגון הכנסת אורחים, לויית המת ועוד. ובגדול (רמב"ם דומני) לעשות כל מה שהיית רוצה שיעשו לך. כל מה ששנוא עליך וכו'.

ד. חז"ל לימדונו (בענין הגר, שברחה משרי גבירתה והמלאך אמר לה 3 פעמים "שפחת שרי") שאם יאמר לך אדם אחד: אזניך של חמור הן, אל תאמין. אך אם יאמרו לך זאת 2 - קח לך רסן... ראי נא ראי כיצד קיבלת תגובות כה רבות שרובן אומרות את אותו מסר, מכיוונים וסיבות שונים.

ה. מאמין אני שהסיבה ששיתפת את כולנו במקרה שלך, היא שגם את בתוכך לא שלמה עם המעשה שעשית וכעת תחשבי פעמיים, ולא רק מפני מראית העין.

ו. תודה רבה ששיתפת אותנו כי בזכותך נתבררה יותר מידתם הטובה של ישראל.

א. שחסד צריך לבוא מרצון חופשי של האדם ולא בגלל שאומרים לו כך לעשות.

ב. אדם צריך לעשות חסד עם עצמו לפני שהוא עושה חסד לאחרים.

אני יכולה לומר על עצמי: (בתור רווקה לא צעירה בלשון המעטה):

היו לי תקופות של עצב - בעיקר בגלל המצב. נראה לי שאם הייתי (אז...) באותה סיטואציה הייתי מפנה את מקומי אבל מרגישה ש"שוב פעם נדפקתי..." ובמבט לאחור - לא הייתי צריכה לפנות. כי באותו רגע הייתי זקוקה לפיסת הנוחות הזו (מקום ליד החלון בו אפשר להתבודד וקצת לאסוף כוחות) והמצוקה הזו (רצון להתאפס) היתה חשובה יותר ממצוקת בני הזוג שרוצים לשבת יחד.(אם אכן זו מצוקה...)

היום (למרות שבעית רווקותי לצערי עדיין קיימת) אינני ממורמרת כי אני רואה הרבה דברים שהקב"ה מיטיב עמי (ולא, יהודית יקרה, - לא עברתי טיפול, אלא הקב"ה הראה לי את הדרך, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו) וסביר שאם הייתי באותו מצב (באוטובוס...) הייתי מפנה את מקומי ואפילו שמחה על המצוה שהקב"ה זיכה אותי.

אבל....

אז זה היה פינוי מקום מתוך רצון טוב. מתוך שלי אין כל חפץ דוקא במקום הזה.

אך כאשר אדם כאוב, והמקום עושה לו טוב, להתגבר על עצמו ולתת את המקום (כאמור לא לחולה או לזקן שאז זה באמת מצב אחר, אלא לזוג שרוצה לשבת יחד) - זה לא חסד!!! זה גול עצמי.

כך שנראה לי שלא רק שאני12345 נהגה כשורה, אלא ייתכן שאפילו לא היתה נוהגת כשורה לו נתנה את המקום באותו מצב בו היתה נתונה...

בפעם הקודמת ציינתי רמב"ם אך לא ציטטתיו. הנה הוא (הלכות אבל יד א):

"מצות עשה של דבריהם (כלומר דרבנן) לבקר חולים ולנחם אבלים... לשמח הכלה והחתן ... ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך', כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים , עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".

וזה מזכיר לנו את כל התורה על רגל אחת, אם כי שם זה בצורה הפוכה שכל מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.

ועוד נזכור שמי שרוצה שד' יעשה לו חסד, עדיף שיעשה גם הוא כמו שאמרו חז"ל שמי שמעביר על מידותיו מעבירין לו ג"כ. בהצלחה

צודקת. לכאורה היית יכולה לפעול לפנים משורת הדין. אבל מצידו זה בקשה פעורה.אם הוא רוצה שאשתו תשב שיתן לה ויחכה עד הבית כדי לשבת לידה.אלא אם כן ביקשו שתעברי ספסל אחד ליד ואז זה סתם לא נעים ולא הכי ביג דיל. ובנוסף אני חושבת שאם הסיבה שלך היא כי זה שאת רווקה זה לא אומר שאת צריכה להדפק אז בזה כדאי לך לעבוד על עצמך ולחיות חיים שמחים וטובים ללא קשר למעמדך האישי.

ברכה והצלחה. ובע"ה במהרה יהיה זה בעלך שיחפש לך מקום באוטובוס.

אני ממש מרגישה הזדהות עם התשובה שלך ובגלל זה אני מבינה ובטוחה כי התשובה והמחשבה שלך היא ממש מתוך קושי וסליחה על התוכחה הטנה זה מעין רגש נחיתות את ממש לא שלימה עם זה שאת לבד, את חייבת בשביל עצמך לעשות סוויץ' בראש ולהכניס לראש שהכל לטובה וגם אם זה מתעכב זה מה' יתברך אף אחד לא אמר שאת צריכה להרגיש רע עם זה שאת לבד, הבחור סה"כ ביקש שתעברי מום הוא לא ביש שתעמדי כלן הנסיעה בשבילו ובשביל אשתו, חייבים לחשוב היטב לפני תשובה, עזבי עכשיו מצווה לא מצווה, בשבילך התשובה שלך ממש נובעת מתוך רגש נחיתות.

אני חושבת שהייתי מפנה את המקום,

אבל אני מודה שלפעמים אני עושה את זה בלי כ"כ חשק....

ואם היו מבקשים ממני בצורה של "להכריח" כנראה שלא הייתי קמה...

כי יש דרך לבקשד כל דבר....

במיוחד בקטע של "בשבילי?"

זה הכי הרגיז אותי

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

שתדע להבין, להכיל, לקבל, וכו' אותך!

באחריותך ליידע, להסביר, לתווך את עולמך הפנימי כלפיי חוץ.

ובעניין שלה ובכן זו היא כרגע וזה הטוב שהיא מביאה, אתה כאן כדי לבחון אם יש פוטנציאל בבסיס שיתאים לך. זו מי שהיא לפחות כרגע.

לוקח הרבה זמן לשנות דפוס התנהגות אבל אופי נשאר.

נכון שבעבודה זוגית משותפת יתכן ויעשו תזוזות קלות כדי לבוא יותר לקראת הצד השני אבל לפעמים יש נפילות, יש הליכה אחורה, שתיים קדימה ולכן עיקר העבודה היא פנימית על עצמך.

בודאי שיש ציפייה ביחס לסביבה. וכן, אני גם מצפה להכלה מסויימת.

נניח, סביבת עבודה, יש ציפייה שהיא תהיה נעימה וכו'.

וכן, אני שמח ששיתפתי אותה בכאב שלי ונתתי לה את ההזמנות להכיל את הכאב הזה.

זה שהיא היא לא לקחה את ההזדמנות הזאת בתי ידיים - זה עניין שלה עם עצמה.

אני יודע שעשיתי את שלי, ולא בחרתי להשאר לבד עם הכאב.

באמת חשוב מאוד לתווך את העולם הפנימי לסביבה ובהחלט זה משהו שמורגש בסיפור הנ"ל.

לא ציפיתי לרגע שנתחיל לעשות עבודה זוגית.

כן ציפיתי שאם היא מדברת איתי, אז היא תהיה איתי. ואם היא פגעה בי שתבקש סליחה, ואם היא מבקשת סליחה אז שתבקש סליחה בכנות ולא רק כדי להרגיש טוב עם עצמך.

מאמין בה, וברגע שהבנתי שלא יצא מזה משהו וסתם התבחבשנו, אז באמת חתכתי את השיחה והבאתי לסיומה.

אבל אני לא חושב שנכון להציף באופן יזום קשיים בשלב מוקדם כ"כ. מה אתה מתרפס בפני כל אחת שהרגע פגשת? שמור כל המקום שלך קצת. זו לא גאווה. זו הערכה עצמית מבורכת. זו שמירה על עצמך.

מבין אותך (נראה לי. לפחות מתיימר). אבל יש בני אדם (גברים ונשים) שיהיה להם קושי להכיל פתיחות כזו, קצת התרפסות, בשלב ככ מוקדם. כאילו, 'למה אתה אומר לי את זה? מה אני בשבילך?, וזה מרתיע ומבלבל, ומובן שזה יכול גם להביא לתגובה לא נעימה או חסרת טאקט.

על עצם זה שהיא לא לגמרי איתך, זה מאד מתסכל. נסה לחשוב. האם היא ידעה מראש שהיא תהיה ככה או שהיא תכננה להצליח להתרכז בפגישה ופשוט לא הצליחה? היית מעדיף שבאמצע דייט היא תגיד לך 'שמע, אני לא מרוכזת, נמשיך מחר בטלפון'? נשמע לי שהיא ניסתה לכבד ופשוט לא הצליחה.

וכן. היא מתנסחת ממש גרוע.

להיפך, נותן לה הזדמנות להחזיר לה את הכבוד שלה.

וזה לא היה זה. היא לא היתה מבולבלת בגלל הפתיחות, היא התחילה לכעוס עלי בגלל שאני מבקר אותה.

ממש לא אכפת לי אם היא שלי או לא.

אכפת לי שיתייחסו אלי כמו לבנאדם.

ואם אני מאמין שהיא אדם טוב, אני גם יגיד שכואב לי. זה לא בושה.

אני לא חושב שיש כאן ממש דבר "נכון" או "לא נכון".

זה נשמע שהמצב שלה בכללי עכשיו הוא בעייתי וזה דבר שאף פעם לא קל להודות בו. עצם זה שהיא בכלל "חשפה" את זה הוא דבר שיש מי שיראה בו מעשה גבורה מבחינה נפשית. זה כמו לבקש סליחה אבל בלי להשתמש במילה עצמה.

מצד שני אני בהחלט גם מבין אותך כי אחרי הכל אנחנו מדברים באנשים מבוגרים שצריכים לדעת להתאים את עצמם לסיטואציות מקובלות.

היא ניצלה מדייט ממני. לכן היא העדיפה לחסוך לעצמה דייט שלם מאשר שיחת אי נעימות.

יכול להיות מאוד שהיא צדקה ביחס לכך. אבל מה הקשר לגבורה?

לה לא נעים בגלל שהיא חזלשה אותי פעמיים. תחושה מאוד בריאה ריגשית. בעניין הזה אני לגמרי מפרגן לה. זאת תחושה בריאה לחלוטין.

אממה חוסר נעימות זאת תחושה *אישית*, כאשר אדם חש חוסר נעימות ומתייחס לכך, הוא לא בהכרח מתייחס גם לזולת. להיפך הרבה פעמים הוא נשאר בחוסר הנעימות האישית שלו ולא מתייחס להשלכות של הזולת ביחס לדיבור או למעשים שלו.

בעיני, יש כאן "נכון" ו"לא נכון".

מתי שבנאדם בוחר להתנצל הוא לא צריך להצדיק את עצמו.

ואם ההתנצלות היא "פורמלית" בלבד, שלא יתנצל בכלל.

אלא שאני מבין.

התכוונתי לגמרי למה שכתבתי: "אחרי הכל אנחנו מדברים באנשים מבוגרים שצריכים לדעת להתאים את עצמם לסיטואציות מקובלות."

אך בהחלט ייתכן שגם לא הבנתי את הסיטואציה שתיארת.

רק לא הבנתי מה הגבורה שהיתה לה.

אדרבה, אם יאורו עיני, מודה שאתבייש בכך, אבל אשמח לזהות עוד נקודה טובה שלא ראיתי.

היא יכלה למצוא תירוץ אחר לנפנף או פשוט להשאיר את זה סתום (זה לא אתה זה אני, אבל ברור שהסאבטקסט הוא שזה אתה), אבל הודתה בפועל שכל החיים שלה עכשיו זה "חצי קלאצ'" וזה למעשה אומר דבר רע עליה (לפחות באופן זמני). הרי זה אומר שהיא בזבזה לך את הזמן, בזבזה לך כוחות, בזבזה לך תקווה וכו'. לכן אמרתי שזה כמו לומר סליחה אבל בלי להשתמש במילה עצמה - כי בפועל מה שהיא אמרה, לכאורה, זה שאתה לגמרי צודק.

מה שקרה אחר כך זה שהיא כנראה נכנסה למגננה בעקבות החשיפה הזו.

יכול להיות שאני קצת מחלטר כאן פסיכולוגיה בגרוש, ולכן אני אומר את זה בזהירות, ומבקש להדגיש את זה. אני לא יודע מה הייתי מרגיש בעצמי אם הייתי בנעליים שלך.

אני רק מנסה להציע מבט של "מה שרואים משם לא רואים מכאן".

אבל זה גם לא הסיפור.

אני מעריך אותה בתור בנאדם והיא ממש לא חרטטנית.

הבעיה שלי זה לא שהיא בזבזה לי כוחות.

ההערה שאמרתי לה היתה מאוד נקודתית - בשיחת טלפון אחרי הפגישה הרגשתי שהיא לא היתה איתי.

ושוב, היא אמרה שזה בסדר גמור מבחינתה. ויודע מה, אולי קצת קטנוני, אבל הייתי מצפה לטיפה יותר אמפתיה למי שבאה בעמדה לבקש סליחה.

יש נשים שממש קשה להן לקחת אחריות. הן מערבבות בין מה שהן מרגישות לבין מה שקרה בפועל, ולכן כל ביקורת מרגישה להן כמו התקפה. זה לא בהכרח מגיע מרוע, אלא הרבה פעמים מבלבול, מחוסר בגרות ומקושי להסתכל על עצמן מבחוץ..

היתה צריכה להתחיל עם אני ממש מצטערת אתה צודק זה לא בסדר

ואז להסביר מה הוביל אותה לזה

אולי תתנחם בזה שהיא בתקופה לא פשוטה וזה לא אישי אליך בכלל.

ולגבי התוכן, אנסה לסדר את המחשבות שלי כי עולים מחשבות על זה

לדעתי, היא ניסתה להתנצל ולומר שזה לא אישי מולך אלא שהיא מתקשה כעת לעשות דברים.

עם זאת, היה ראוי שאם זה המצב אצלה שלא תתחיל לצאת עם אנשים כי אין לה את הפניות הנפשית להשקיע בבן אדם.

הפוך ..היא ניסתה להגיד שהיא לא בסדר=

כן, אני לא מאה, אני חצי קלאץ' ובגלל זה יצא ככה. כלומר שומע אני ממש לא במיטבי עוברים עליי הרבה דברים.

תראה, יכולת גם להגיד לה בחצי הומור את יכולה גם לקחת קצת אחריות, זה בסדר (:

לפעמים זו הבעיה, שגברים אומרים כן כן נכון את צודקת, כשבפועל הם בכלל לא מרגישים ככה. בעיניי עדיף להגיד בעדינות את מה שאתה באמת חושב מאשר להסכים רק כדי להכיל ולצאת גבר נעים.

ואגב, אני מראש לא הייתי מכילה הכול.

בחור ביטל לי דייט אחרי שבפעם הראשונה הוא כבר דחה. הוא התחיל לתת לי שלל תירוצים וזה פשוט הצחיק אותי.

וממש צחקתי

הוא שאל אותי למה את צוחקת?

אמרתי לו, לי זה פחות שייך כל זה ואני לא רגילה ליחס כזה..

אמרתי לה שהיא מצדיקה את עצמה והיא הסכימה שהיא מצדיקה את עצמה והתחילה לכעוס עלי בכך שאני מאשים אותה :/

@ארץ השוקולד

את זה קצת בתקיפות?

או שהיה שם טון חברי

סמכי עלי שהייתי הכי עדין ביחס לסיטואציה שבחורה מבטלת לי דייט יום לפני פעם שנייה.

כמו שכתבתי, אמרתי לה לפני - אני הכי מבין אותך בעולם וזה הכי יכול לקרות.

אז רציתי שטיפה תהיה שותפה לכאב שלי, היא לא רצתה - חבל.

לא נעים בכלל.

זה שהיא בתקופה מורכבת (אולי זה מה שגורם לחצי קלאצ)

בכל פגישה שמבטלים ראוי להתנצל בצורה מכבדת, בטח בדייט.

בעיני הביטול עצמו נותן רושם לא מאוד מכבד ורגיש, בעיקר בגלל שזה פעמיים ובלי התנצלות והבעת רגישות.

מצד שני התירוץ שלה שהיא חצי קלאצ' לא נשמע לי מעליב במיוחד. זה אולי סתם אינסטינקט בסיסי להתגונן. היא מרגישה שהיא הייתה קצת לא בסדר, אבל זה לא היה מכוון אלא שהיא עצמה קצת חסרת שליטה במה שקורה לה.

יכול להיות שבדייטים יש קצת שחיקה של היחס האנושי,

אבל עדיין באופן כללי רגישות והתחשבות בבני אדם שיש לנו אינטרקציה איתם זה נשמע כמו ציפיות סבירות לחלוטין.

מעליב שאין ביטוי של לקיחת אחריות. זה התלבש אצלי על הנסיון האינסטינקטיבי להתגונן.

אממה, אני הצדקתי אותה בעצמי ולכן ציפיתי שתהיה פנויה להבעת רגשות.

אולי אם הייתי מבקש את זה בצורה אחרת, אולי היא היתה יכולה לשחרר משהו.

ההתנגדות לי לביטוי האינסטנקיביטי שלה סתם יצר אווירה איכסה.

זה מרגיש לי יותר מורכב מזה

מרגיש שהיא רגישה ואולי גם נפגעה מהאמירה של החצי קלאצ'. לכן ענתה קצת כמו בציניות כזאת כמו להדוף כמו הגנה כלפי חוץ. יש מצב שהיא באמת בתקופה כזאת ואתה שמת לב לזה והנכחת את זה, ובאת בטוב, ברצון להכיר אז מצד אחד זה לא היה לך נעים בצדק זה באמת לא כיף..

ייתכן שהיא באה אחרת, ואז היא נבהלה שהיא לא באמת פנויה, ואז היא ניסתה כזה לשחרר, אבל באמת יש כאן אותך מולה וזה באמת פוגע להיות זה שנזרק שוב ושוב במיוחד שאתה בא בטוב.

מצד שני, גם לא היה מקום לתחושה שהיא היתה בה, ולך תדע למה מה עובר עליה.. אני בטוחה שזה לא קשור אליך אלא דברים שלה ולפעמים קשה לעשות הפרדה והכל נצבע בצבע כזה של באסה... ואני חושבת שזה העיקר שזה לא קשור אליך אלא למצב שלה

ויש מצב שהיא מתבאסת על עצמה שהיא פנתה אליך פעם שניה ואז בכלל מבטלת כמו נראית לא רצינית ואם באמת עוד דברים לא הולכים לה, אז גם תוספת לבאסה..

זה ניתוח וספקולציה אין לי מושג אם קראתי טוב את הסיטואציה וכן היה חלק קטן שלא בטוחה שהבנתי אז השלמתי לפי הבנתי

השאלה שעולה אצלי היא איפה באמת נקודת הפגיעה, מה הכי הפריע לך במה שהיא עשתה

כי בקריאה שלי את דבריך זה לא לגמרי הצלחתי לדייק

שהתנצלה ללא להביע הזדהות או חרטה כלשהי

לפעמים זה מאוד מאיים עלינו. אולי זה העניין כאן.

ועוד דבר; כתבתי קודם שאם היא חשה כך שלא תיפגש בכלל,

אבל במחשבה שנייה, זה לא מדוייק. כי זה כנראה גם "אני

רוצה" וגם "אני חוששת/לא חשה בשלה/ לא מסתדרת עם

הרצונות , התקוות, והחששות שלי...

בלבול כזה.

אולי באמת הנכון כאן, כמו בכל מקרה, לנסות להבין

את הצד השני, לשים קצת את עצמי והכבוד שלי, בצד....

מסכנה אם היא מגיבה ונוהגת כך....

לא קל ללמד זכות. במיוחד אם אנו פגיעים, רגישים...

בזוגיות ובכלל בחיים לא כדאי להתקע על עניינים פעוטים כאלה, אלה דברים שקורים והרבה, עדיף לשחרר, בעיקר בשביל עצמך.

בכלל, אדם במצב של חצי קלאץ לא תמיד מסוגל לצאת מעצמו, לשים לב לפגיעה ולהתנצל

אשתדל לקחת אותה למקום שיותר מדוייק עבורי בהקשר הנוכחי.

יכול להיות שהחצי קלאצ' שקיבלת זה ה100% שהיה יכולה לתת כרגע.

יכול להיות שהיא נפגעה שאמרת את זה.

אתה צודק מנקודת המבט שלך אבל זאת אף פעם לא נקודת המבט היחידה.

לכן, לעבור הלאה, לא לצפות למערכות יחסים מושלמות ומתוקנות עם כל האנשים סביבך, אתה תתאכזב המון אם תמשיך ככה.

תשקיע יחס, פגיעות ותיקון במערכות יחסים שקרובות אליך באמת.

להדפיס את התגובה שלך ולתלות אותה על הקיר או בכל מקום בולט אחר.

בכל העניינים שציינת. כל כך נכון!

אתה נשמע כאדם בוגר, אנושי, רגיש.

הכי טבעי זה להיפגע; אם את במצב כזה עכשיו, אנא, אל תלכי

לפגישות ותבזבזי את זמנו סבלנותו, לבו, של האדם השני.

מאחלת לך המון בשורות טובות במהרה במהרה.

שנה טובה!

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!