העניין הוא שלא בא לי כרגע. נקודה. והוא כבייכול בעצם הכריח אותי לעשות לו טובה ולהעמיד אותי במצב לא נעים. ממתי מכריחים משהו לקיים מצווה?

ואם בא לי מאוד לשבת ליד החלון? ואם חשוב לי השקט כרגע ואני רוצה להיות עם עצמי ככה ולא בצד של המעבר? הוא סה"כ רצה לשבת יחד איתה ולהינות. אז ממתי יש מצווה להנות על חשבון השני??

סה"כ מבקש טובה, ובאפשרותך להענות או לא.

אם בא לך מאוד לשבת ליד החלון, או חשוב לך השקט, תמיד את יכולה לסרב.

חוצמזה שהרבה מצוות לא ממש מתחשק לעשות.

הבנאדם שמבקש צריך לצאת מנק' הנחה שאף אחד לא חייב לו כלום. ואם מישהו עושה פרצוף או משהו על זה שלא עשית לו טובה, הוא חוצפן, לדעתי.

ומנה להתגונן מזה,

לא מלמדת שבתוכך את דווקא כן חוששת מכך? שאולי באמת נהגת שלא כשורה?

גם אני אמרתי כמה פעמים לא לזוגות כאלה.. וגם אני הרגשתי שאני לא בסדר.. אבל למדתי להשלים עם זה..

המצווה היא לקום לאדם מבוגר/מוגבל.. ואבל בשום מקום לא כתוב לזוג שרוצה לשבת ביחד.. אז שעה-שעתיים הם ישבו מופרדים.. סוף העולם?  

אבל אני מאחלת לך שכשתהיי נשואה, ותבקשי...

אז זה שביקשת ממנו... יהיה יותר בסדר ממך.

אין קשר בין לבקש לבין מידות טובות ורגישות.

הרבה אמרו שהם לא יתחתנו עם גינגית, והסוף ידוע.

אז אל תדברי.

שאותו אחד שביקש ממנה לקום, לא קיבל תשובה חיובית, אז הוא ניסה להתעקש ("בשבילי" נשמע לי כמו הפעלת הקסם האישי....)

הוא ביקש טובה, ולבקש - זה לא להעמיד אדם על זה שהוא צריך לעשות לו טובה, אלא לדעת לקבל "לא" ולהשלים עם זה.

ועצם הדבר שאני12345 הרגישה רע לאחר מעשה - מראה שהיא בכל זאת בן אדם.

אבל - מותר לה לומר "לא". אני מתארת לעצמי שמה שהיא עברה זה כך:

היה לה יום רע (גם הרגשת הרווקות לא מוסיפה משהו...), ב"ה היא מצאה מקום נחמד באוטובוס, ואז לא מספיק שהזוג הזה הם ביחד (מצב שהיא עדיין לא הגיעה), אלא נוסף לכל הצרות, גם על המעט שיש לה, על המקום הטוב באוטובוס היא עריכה לוותר?

וזה לא אדם זקן שביקש ממנה לפנות, זה לא מישהו מוגבל - זה פשוט זוג שרוצה לשבת ביחד.

אז כרגע היא מרגישה קצת רע, אבל לומר לך? נראה לי שלו היא כן היתה מפנה את המקום היא היתה מרגישה רע יותר...

(אני12345 - תקני אותי אם טעיתי)

ובמקרה כזה - מה שהיא עשתה זה הרע במיעוטו...

אני12345 - נראה לי שהיית בסדר גמור, מותר לנו להיות אסרטיביים במקרה הצורך, ונראה לי שזה אחד המקרים הללו...

ככה בא בא לי. לחיות בלי מצפון.

שהבקשה היא לגיטימית, אני תמיד מתפדחת לעשות את זה, להקים בנ"א וכו', אבל לגברים בד"כ אין בעיה עם כלום.

ובעז"ה בקרוב בקרוב, גם את, תעלי עם בעלך לאוטובוס, אולי אחרי יום שלא נפגשתם ותרצו לשבת אחד ליד השני ולהעביר חוויות, ברור שיש צורה לכל דבר, ואני מניחה שאם הוא היה בא בגישה יותר מבקשת ופחות מחייבת- זה היה עוזר לו יותר...

אבל רק רציתי להגיד שנכון שהוא רק רוצה להנות אבל אנשים עוזרים אחד לשני גם כשזה לא ממש "מצווה"..

בכ"א יהי רצון שבעז"ה בקרוב בקרוב תהיי מהצד השני של המתרס..

אני לעולם לא אבקש טובות מאחרים ,אלא אם כן אני ממהרת או צריכה נורא לשירותים...

אם אהייה בע"ה בהריון ואראה אוטובוס מלא, לא אעלה עליו!!!!!!!!!!!!

כי לא יהיו לו סיבוכים כמו שלי...

 וכשהוא יקום ארגיש שיש לי גם חשק

נראה לי שזה לא היה מצב של "זה נהנה וזה לא חסר" ואם היא סירבה - גם לה זה היה באותו הרגע מאד חשוב אותו מקום...

שני צדדים למטבע...

אני נסעתי 9 שנים באוטובוסים לבד, מהקד"צ עד החתונה. וממש יחלתי והתפללתי ליום ולרגע שבו אני סוף סוף אתחתן ואוכל לשבת ליד בעלי באוטובוס, בנסיעות ארוכות ומייגעות. וכשזה סוף סוף קרה, לא היתה מאושרת ממני. בעיניי זה אחד הכייפים הכי גדולים בנישואים. ויש מדרש על סיטואציה דומה, שנותן לגיטימציה לתחושה שלי. המדרש אומר על הפסוק "נשי עמי תגרשון מבית תענוגיהן" שהכוונה לאדם, אורח וכדומה, שישן באותו חדר עם בני זוג. וזה אפילו כשהם אסורים. והמדרש מסביר שלאשה זה תענוג מיוחד להיות ולדבר עם הבעל.

מכירים את המושג "פרימוס"? זה כינוי לאדם שלישי שהיה גר בחדר של בני זוג בקיבוצים. כשהיה מצב קשה בארץ ולא היה לקיבוצים מספיק חדרים לכולם, אז לכל זוג נשוי הכניסו לחדר אדם שלישי לגור איתם. כן כן. זו היתה המציאות. אכן נורא. המצב הזה קיבל את הכינוי "פרימוס" כי כמו שהפרימוס, כלי חימום ובישול של פעם, היה עומד במרכז החדר, עושה רעש איום ומפריע נורא, כך גם האיש - פרימוס שהכניסו לכל זוג נשוי בקיבוץ היה מפריע נורא בעצם נוכחותו שם. ואני מדברת גם על סתם שיחה פשוטה בין איש לאשתו.

זה קצת עצוב לי שיש אנשים שכ"כ שקועים בעצב האישי שלהם על רווקותם הזמנית אך מתמשכת, עד שהם לא מסוגלים להרים טיפה את הראש ולראות קצת מעבר לכאב האישי שלהם. ואל תדון אדם עד שתגיע למקומו. וכן, גם אני קינאתי מאוד מאוד בזוגות נשואים צעירים שנראו מאושרים שראיתי באוטובוס כשגם אני הייתי עוד רווקה. אבל אני לא חושבת שאי פעם עלה על דעתי אפילו לא להענות לבקשה שלהם לפנות להם את מקומי כדי שהם יוכלו לשבת יחד. ואין מנוס מלומר, כשתהיו נשואים, תבינו.

היום זה חריף פי כמה, כי עם שני ילדים קטנטנים שוב אין לזוג אפשרות לשבת יחד, כל אחד צריך לשבת ליד ילד אחד ולשמור עליו. אז אם כבר פעם במיליון שנה יוצא לי לנסוע רק עם בעלי באוטובוס, זה מאכזב מאוד אם מישהו מסרב לעזור לנו לשבת יחד. ולמי שאין רכב כמונו, זה עוד יותר מאכזב. עד שסוף סוף יש פעם שנוסעים רק שנינו! רררררררר...  אז אני מבינה שיכולות להיות הרבה סיבות מוצדקות ואמיתיות לזה שאדם יסרב לבקשה כזאת, אבל לשמוע ממישהו שמראש מצהיר שלא יפנה את מקומו כי סתם לא בא לו וזהו, זה קשה לשמוע את זה. אז תחשבו על זה.

תסדרו. למה על חשבון המחשבה שהשני צריך לעשות לכם טובה?? ממתי פונים לשני לבקשות בכזו קלות??

ואני אמרצי משהו על זה שהיו ילדים?? אף פעם לא סרבתי לזוג שעלה עם ילדים. וגם פה אני חושבת שהאישה יכולה לשבת עם ילד במקום אחד ובעלה במרום אחר. לא יקרה כלום.

כלל ראשון במעלה: אל תטריח אחרים.

די כבר עם הרווקים התבכיינים.

היית רוצה להתחלף?

אז שקט.

אני מאד מקווה שהבנ"א שתתחתני איתו כ"כ ירצה לשבת לידך בכל דקה פנויה שהוא "יעיז" לבקש טובות בשביל זה...

רק אל תשכחי לספר לנו כשזה יקרה.

אם היה מקום - ייתכן שהבעל לא בדק.

סיפור אישי: אותי עם עוד שתי חברות ניסו להקים פעם באירוע חבורת נשים בתואנה שהן רוצות לשבת ביחד (גם אנחנו רצינו...) וכשאמרתי לה שנקום בשמחה אם היא אישית תמצא ותתפוס לנו 3 מקומות ביחד - הדוברת שלהן התקפלה...

ולמקרה האוטובוס - גם אם היה מקום ייתכן שזה לא היה מקום באותה איכות כמו שהיה לאני12345 (היא כתבה שישבה ליד החלון ויש רגעים בחיים שאת ממש צריכה את זה....

שחשתי קנאה ורציתי "לנקום". לחלוטין זה לא בא בכלל מהמקום הזה!

1. כמו שכתבתי, אני כן הייתי במצבך 9 שנים ארוכות ועצובות. אז אני לא רוצה לחזור ולהתחלף איתך, אבל אני יודעת מצוין מה זה להיות לבד. זה עדיין לא מצדיק אנוכיות. צריך לגדול.

2. אני בפירוש כתבתי שמדובר דווקא על זוג שנוסע בלי ילדים. או שעדיין אין להם, או שהפעם סוף סוף יש להם נסיעה בלי הילדים. כי לזוג עם ילדים במילא בד"כ קמים.

3. אני לא מודדת את העצב של אף אחד, אבל את בהחלט משדרת עצב, כאב וכעס ע-נ-קיים. זו התמודדות קשה, אבל זה עדיין לא מצדיק לשפוך את כל דלי הרגשות על אחרים, באוטובוס או באינטרנט...     

4. ההצהרות הבומבסטיות על איך ומה תעשי או לא בהריון עוד יותר בעייתיות בעיניי. חמודה, אין לך מושג כמה הריון יכול להיות קשה! וכמה זה קשה לנסוע באוטובוס דווקא בתחילת הריון, הקרביים מתהפכים בפנים מרוב בחילות, וכמובן שאף אחד לא קם, כי הרי עוד לא רואים כלום! או להתפוצץ מכאבים מרוב צורך להגיע לכסא החשוב, אבל אין כזה ברדיוס קילומטרים! אז למה למה סתם לצאת בהכרזות מפוצצות כאלה? לא חראם?   

ואני כ"כ מקווה שיהיה לך יותר קל להתמודד ובקרוב תסעי יחד עם בעלך באושר.   

תשובותיי:

1. לא חושבת שהמילה אנוכיות שייכת. לא חושבת שעליי להיענות לכל בקשה של זוג שמעוניין לשבת יחד ועליי לעבור.

2. תגובתי- תסתדרו. אל תטריחו אחרים.

3. הכעס הענק שלי הוא על זה שאני רואה באמת לפי תגובותייך שאין לי זכות להגיד "לא", כי אחרת חושבים אותי לאנוכית.

ב"ה

א) זכותך להגיד לא! בלי רגשות אשם

ב) אני בטוחה שגם עם היתה אישה נשואה לבד הוא היה מבקש ממנה...

1. הזוג ביקש לשבת יחד. וזה לא היה מרחק כסאות ממני. כך, שגם אם הייתה יושבת לבד לידי או ליד מי שאחריי, זה לא היה מסייע לה להרגעת כאבים-אם היו לה.

2. אם היו לה כאבים ולא משנה מה, כי לא זה מה שחשוב כרגע, היה צריך בעלה להגיד שהוא מבקש אם אפשר ..כי אשתו לא חשה בטוב. הייתי קמה.

אני יודעת שיש ביטוי כזה שנקרא: היו נקיים". כדי שמשהו לא יחשוב עליך כך וכך, עליך להגיד. אנחנו לא יכולים לדעת.

איך העולם שלנו יראה אם כולם יממשו את "לא להטריח אחרים" אנשים מטריחים אנשים כל הזמן!!!

ורק ככה העולם יכול להתקיים.

ובקשר להריון... אני כבר לא מדברת... היא תחכה לאוטובוס הבא.. בסדר.

לא.

זוג שסתם רוצה לשבת יחד בלי הסבר ןבשביל זה מקים משהו- זו טירחה .

באמת... כ"כ קשה לקום? חבל שלא הצעת לקום לפני שהם ביקשו ממך...

אם קשה לך, תאמרי. ואל תקומי. אבל סתם? סליחה, זה לא נקרא מידות טובות ורגישות.

וסתם, אף זוג לא מתכנן לפני הנסיעה באוטובוס לבקש ממישהו לקום, אבל רואים בחורה עדינה, כנראה עם מידות טובות, אז שואלים, ומבקשים... זה נהנה, וזה לא חסר... כאילו מה?

ועל זה שתהיי בהריון ולא תבקשי לקום... אהה.

מנסיון, כשיש לך תור בבי"ח לבדיקה, ואם לא תעלי לאוטובוס, תפספסי אותה... אז מה? לא תעלי? בטח.

את תעלי.

רק שכנראה תהיי טפשה כמו אני הייתי. עליתי לאוטובוס, ולא היה מקום, ואני בחודש שמיני. ולא קמו, ולא ביקשתי. והגעתי לבדיקה חצי מעולפת, כמעט שאשפזו אותי.

בשביל זה יש שכל בקודקוד. מקווה.

ואם מבקשים ממך, כנראה שזה נורא חשוב להם, מסיבה כלשהיא, עובדה שהם העיזו לבקש. תחשבי על זה.

דיברתי על זה שלא היה מקום???

מדוע את מכניסה פרטים אחרים לסיפור שלי?

היה להם מקום. יכלו לשבת , רק לא זה ליד זה. אולי קרוב אבל לא באותו מושב. לא היו להם ילדים. אלו הפרטים.

כל מה שאת הוספת לא היה ואלו בכלל מקרים אחרים שלא קשורים בכלל לעניין שהעלתי.

אמרת שאת לא מסוגלת לבקש טובה מאחרים, עד כדי כך, שכשתהיי בהריון, והאוטובוס יהיה עמוס לא תעלי כדי לא לבקש.

וכתבתי לך, זנ הנה וזה לא חסר - לא חסר... כי יש מקום.

נשמע כמו:" רואים משהי שלא תגיד לנו "לא" כי לא נעים לה, אז נפנה אליה."

אז כן. גם אנשים עדינים אוהבים לשבת איך שהם בחרו. אוהבים את עצמם . וזה לא סותר את זה שהם גם יודעים לתת לשני. וזהו. צר לי שאת רוצה לשבת ליד בעלך ולא היה מקום. אני חושבת שתוכלי להסתדר בלי לבקש מהשני. נכון. אני מבינה את אכזבתך שרצית מקום לידו. לפעמים אנחנו לא מקבלים כל מה שאנחנו רוצים. ונדע להתמודד עם זה.

אני לא חושבת שזה המקום שלי להגיד להם את זה במילים הנ"ל. זה דבר שאחרים אמורים לחשוב לבד.

 ומה שאמרתי היה שאני רוצה להישאר במקומי. זה היה במילים אחרות שמהן מבינים את מה שכתבתי למעלה.

ת'אמת אני ממש לא מסכימה עם הגישה שלך, למרות שאני מכירה את ההרגשה,

 וגם אלי פנו בבקשות שכאלה ובאמת לא תמיד זה נח..

לפעמים זה באמת הטרחה של אחרים כמו שאת אומרת ולא תמיד גם מוצדק!אבל! אם מבקשים יפה ויש עוד מקומות שאין סיבה מיוחדת שלא תעברי אליהם, אפשר ולמה לא לעשות טובה..

לי היה סיפור על אותו עקרון אבל שונה - אני וחברה נסענו באוטובוס בינעירוני ואישה בהריון ביקשה לשבת דווקא איפה שישבנו והאוטובוס כבר היה כמעט מלא - נשאר מקום רק בספסל האחורי.. טוב נו, אישה בהריון, ברור שקמים..איכשהו הסתדרנו..

אבל אצל אותה אישה כנראה היתה חשיבה שמותר לה הכל בלי להתחשב - בהמשך הנסיעה או בעצם כולה- כל האנשים שעמדו מסביבה היו צריכים לפרוש מעילים מסביב כדי להגן על עצמם ועל תינוקות שהיו מסביב מפני הרוח העצומה שנכנסה מהחלון שהאישה הזו פתחה ולא הסכימה לסגור..  יש אנשים עם בעיות, לא אומרת שלא, זה תלוי באיזה גישה באים.

 וכן, כמו כל טובה אפשר להגיד לא אם זה באמת לא נוח ואז אין סיבה להרגיש רע, לי מפריע שאת מתלוננת שהוא ביקש. זכותו לבקש ואין סיבה שלא יעשה את זה, בדיוק כמו שזכותך לא לעשות טובה ולהגיד לא. וזה לא צריך לעורר כעס אם הוא ביקש יפה כמובן..

מדוע את מדביקה לה כבדות? מה היא עשתה לך (נדמה לי שכתבת בשרשור קודם שהיא בסדר, אז את רוצה שקבל את מה שאת כותבת כפשוטו, נכון?)

ומדוע היתה צריכה לקום מפני שביקשו ממנה? אם האשה היתה בהריון, או סתם לא מרגישה טוב בעלה היה צריך לומר במפורש שאשתו איננה מרגישה טוב, וסביר שהתגובה תהיה אחרת לגמרי.

ושימי לב שלמעשה גם אני12345 לא הרגישה טוב, וגם היא היתב צריכה התחשבות, אז מדוע שתפנה בשביל "אולי" כשהיא "בטוח" היתה צריכה את המקום הזה?

ואם יש תור לבדיקה ועולים על אוטובוס - אפשר לבקש "סליחה, אני לא מרגישה טוב" - רוב הסיכויים שמייד יהיה יותר מאדם אחד שיפנה את המקום...

ולגבי "עובדה שהם העזו לבקש" -בדיוק אפשר לומר על אני12345 "עובדה שהיא העזה לומר לא".

שורה תחתונה - כשיש בעית בריאות - צריך לומר במפורש. בשביל סתם לשבת ביחד - בקשה לגיטימית, אבל זה הנוחות של בני הזוג שרוצים לדבר ביחד מול הנוחות של מה שמרגיש מי שנותן להם מקום.

לא נראה לי שיש למישהו זכות מה יותר עדיף.

ואם בכל זאת נותנים מקום לזוג (מעשה טוב כשלעצמו) זה צריך לבוא ממקום של נתינה בכיף ולא ממקום של "אוף! גם בזה אני נדפקת". אם כך עדיף אולי לא לפנות...

1. זה שלך לא אכפת לא אומר שכך זה לשני.

2. נראה לי שחובה עלינו לקום לפני משהו זקן או שקשה לו. לפני אדם ששואל אותך- ויש מקום , אני חושבת שאין בכך חובה. יפה לקום, אבל לא חובה. וכל אחד ושיקולו.

3. לא היה כאן מניע בגלל צביטה בלב על אחר ובגלל זה נהגתי כך. וחבל לי שאת חושבת שכך מחשבתי.

זה באמת לא מצווה לקום אדרבא ואדרבא שלא חובה לקום.

אבל יש לנו מידות,שתפקידן לא להיות טובות
אלא להיות כמידות הקב"ה
וכמו שהקב"ה הולך איתנו לא מעט לפנים משורת הדין
על מנת להידבק בקב"ה ראוי שגם אנחנו נעשה ככה.

לפעמים אני מסתכלת על דברים כאלה כמצווה הבאה לידי וחבל שאפספס אותה.(לא יודעת מה איתך אני לא חושבת שיש לי עודף זכויות שאני יכולה להיות שקטה..)
ואני יודעת מזה לחזור מותשת,אני יודעת מזה שלפעמים בא לי לשחק אותה ישנה כדי לא לקום ואני מבינה אותך.

אני רק חושבת שלפעמים צריך ללכת לפנים משורת הדין ולהרבות זכויות בכלל עמ"י.
(כשאדם מרבה זכויות בעצמו הוא ממילא מרבה זכויות בעמ"י מפני כך גם ביכולות האדם לשנות גזרות ע"י תפילה כי ע"י התפילה הוא מרבה זכויות)

אגב-הצביטה היא דבר לגיטימי אל תתבלבלי,ותשמחי שהיא קיימת!
כן חברה את רוצה להתחתן!אני רוצה להתחתן לכן הצביטה הזאת קיימת.
היא לא צביטה של קנאה חלילה,אלא צביטה ממקום טהור שגם את רוצה להגיע למקום הזה כבר.
בדיוק כמו הצביטה שאני שומעת שיעור של רב שמצטט כ"כ הרבה דברים וצובט לי שאני לא יודעת כמוהו.
זאת צביטה חיובית!
והיא קיימת בין אם במודע ובין אם לאו.
בידך להפוך את הצביטה למשהו חיובי ולמשהו שלילי.
כשאת נותנת לצביטה להתלונן על זוג נשוי ומאוהב שביקש ממך לשבת יחדיו
את הופכת אותה לשלילית..

ובעז"ה את גם תזכי לזה בקרוב ואני בשמחה אקום בשבילך!

אם יש לך זכות לבקש ממני לנהוג כלפייך לפנים משורת הדין, דעי גם לקבל את רצוני שלא לנהוג כך.

ואני רואה שנשארת בדעתך... אין לי מה להוסיף...

כנראה שהניק שבחרת לעצמך, משקף אותך. "אני! מס ' 1, מס' 2, מס' 3, מס' 4, מס' 5! כל השאר... 6,7,8..."

וברצינות... נו באמת... תקראי הכל... את כ"כ רוצה לדעת שאת היית בסדר, ואת רוצה שיאשרו לך את זה, ואת בעצמך יודעת שזה לא הכי הכי איך שהתנהגת... שאת לא מקבלת את מה שכותבים לך.

את נשמעת כעוסה על כולם!

שתתחתני עם מישהו שיהיה בעל מידות טובות שפשוט יהיה לו ברור שכולם טובים כמוהו
ולכן הוא גם יבקש באוטובוס לקום כדי שהוא יוכל לשבת ליד אשתו ויהיה לו ברור שיקומו כי בוודאי שזה מה שגם הוא היה עושה במקומם.

השתדלתי לענות בנימוס, למרות שהזדעזעתי...

כתבתי את העניין כדי לשמוע דעות ענייניות. וכדי לחשוב עם עצמי מה באמת היה נכון לעשות.

חבל שעניין כזה, שחשוב לדעתי לדבר עליו הגיע לידי התבטאויות אישיות כלפיי  מצידך, שנדמה לי שאינך מכירה אותי דיו בשביל כך.

ניסיתי להביע את דעתי ולבדוק אותה וכתבתי את מסקנתי מכך למעלה.

לעת עתה אני חושבת שנהגתי נכון, אלא אם כן אצליח לקרוא כאן תגובה עניינית אחרת.

אני לא כועסת על כולם. אך אני בהחלט מרגישה שאנשים שפונים אליי בבקשה כזו באים לשני בתחושה שהצדק איתם ואין לשני רשות להגיב אחרת. מאוד חבל שהעניין שהעלתי גרר אחריו תגובות בלתי הולמות.

סליחה אם פגעתי. את צודקת, אני לא מכירה אותך, ואני לא יכולה להגיע להתבטאויות אישיות. את צודקת 100% ואני מתנצלת, באמת שלא היה ראוי, למרות שלא התכוונתי ברצינות.

שורה תחתונה, מה שאני תמיד אומרת לעצמי, אחרי שעשיתי משהו, אז זהו. ואני לא אנתח מה ולמה, אלא אם כן יש לזה השפעה לעתיד. אז אני מייעצת גם לך, זה סתם עיצה טובה, את לומדת לא לאכול את עצמך. אז אם את שואלת בשביל הפעם הבאה, אז ענינו לך תשובות עניניות בכל הוריאציות האפשריות, תקראי, תשקלי, ובפעם הבאה תשקלי, ותעשי מה שאת חושבת. העיקר שתהיי שלמה עם עצמך.

אבל סתם, אנשים שפונים אליך בבקשה כזו, לא בטוחים שהצדק איתם! הם סה"כ ביקשו בקשה קטנה. לא בא לך, אז לא! הם בטוח יקבלו את זה! עובדה שהם לא ניסו להקים אותך בכח... אבל אני אבין ואקבל איזה עיקום אף או משהו כזה עליך. כי - מה כבר ביקשנו???

יש חברות אינדיווידואליסטיות ויש חברות קולקטיביות. חברות אינדיווי' הם כמו בארה"ב- כל אחד לעצמו, פחות או יותר, וחברות קולקטיביות זה כמו הקהילה היהודית של פעם.

יש מושג "אלטרואיזם" שמוטבע בפסיכולוגיב חברתית- כשאת עושה משהו למען מישהו אחר תוך כדי הקרבה של משהו אישי שלך.

בחברות אינדיווי', כאשר יש רק "מימוש עצמי" ו"הוגנות"- האלטרואיזם הוא בד"כ רק באופן שבו אני חייב לעזור, או באופן שזה יתגמל אותי איכשהשו. דהיינו- רק אם זה מצוה או אם יש מקום יותר טוב באוטובוס. וגם אז יעשו חישוב של מה יותר חשוב- אני אשב או הם ישבו.

בחברות קולקטיביות, ישנה הרגשה של אחריות הדדית בין כל חברי הקבוצה, ולכן יצפו ביותר התנהגות אלטרואיסטיות משום שיש הרגשה של "א ני צריך לתת למען השני, כי כולנו אחים".

אני רוצה להאמין שאת באמת רואה בכך קושי עצום לקום מכסאך למען מישהו אחר, ולכן סירבת.

אבל אני גם רוצה להאמין שאת רואה את עצמך כחלק מהעם היהודי כולו, וכחלק אינטגרלי ומשמעותי ממנו, ולכן תרצי לקום, וזה יבוא לפני "טובת עצמי".

מה כבר ביקשו? לשבת ביחד? גם אם התענוג הזה לא אותו דבר כמו התענוג שלך, ניתן גם להגיד להם באותה מידה "כן!" וזה לא כזה ביג דיל.

וסתם סיפור- אני חלשלושה בקיץ, יש לי ממש בעיה לעמוד הרבה זמן במזג אוויר חם בלי מים. הייתה זקנה באוטובוס ועמדתי לה (הייתי רווקה- אז ברור שאני לא בהריון קשה לי וכו'), לקראת סוף הנסיעה כבר כמעט עמדתי להתעלף, וחייל אחד, עייף ותשוש (זה היה יום חמישי וראו עליו שהיה לו שבוע קשה), נתן לי את המקום שלו. הוא רק ראה אותי, ראה שאני עומדת להתעלף- וקם!

אין לך מושג איזה תחושה טובה זה עשה לי. הלוואי שנשאף לרמה כזו ולא לרמה של "אני לא חייבת אז אני לא יעשה את זה".

לפעמים-

את עולה לאוטובוס ורק רוצה להניח את הראש.

לפעמים -

היום שעבר עלייך היה לא פשוט, את רק רוצה לחשוב.

לפעמים-

את עולה לאוטובוס ומאתרת בעינייך את המקום הכי טוב בשבילך, כן, זה, ליד החלון.

זה קורה.

ולכן בקשה מסוג כזה של: "בבקשה תוכלי לעבור למקום אחר כדי ש..." היא לא תמיד במקום.

לפעמים בקשה כזאת, שנאמרת בפומבי, כשאין לצד השני כ"כ אפשרות לסרב, היא לא בקשה מנומסת. התחשבו בבקשה!! (בין אם מדובר על זוג נשוי/ זוג חברים/ות וכד'....) כדאי להשתדל ולא להטריח אחרים. ואם כבר ביקשתם - דעו לקבל גם סירוב.

אני גם נוסעת באוטובוסים וגם אני עייפה אחרי עבודה ותמיד האוטובוס מפוצץ ובכל זאת אני חושבת שאת ממש לא צודקת.
אני יכולה להבין אם יש מחשבות כאלה והן לגיטמיות, אבל צריך להתגבר עליהן ולעשות מה שנכון. אני הייתי עושה את זה בצורה ספונטנית בלי שהיו מבקשים, אבל גם אם את לא רוצה לעשות מיוזמתך ומישהו מבקש אפשר לעשות איתו חסד.
כל החוכמה זה לעשות דווקא כשלא מתחשק ולא כשממש כיף לך לקיים את המצווה.
דרך אגב - כשאני נוסעת עם בעלי ברכב שלנו והוא נוהג ויש בטרמפיאדה שתי בנות ובן, אני עוברת אחורה כדי שישבו בנוח ולא יצטרכו להצטופף כדי לא ליפול אחד על השני. אני לא מצפה מאף אחד שיעשה את זה, אבל זה נראה לי נכון לעשות את זה.ואני עושה את זה אפילו שמתחשק לי לשבת עם בעלי ואפילו שיותר נעים לשבת מקדימה וזה הרכב שלי וכו... למרות שבמקרה של רכב פרטי זה לא כמו אוטובוס ויש מקרים שאני צריכה פרטיות לדבר עם בעלי, או שאני מאכילה תינוק וכו שאז אנחנו לא מעלים טרמפיסטים, אבל זה במקרים חריגים.

"זה נהנה וזה לא חסר".

אם זה באמת מצב כזה - אחלה. השאלה אם זה היה המצב הזה...

אנשים כותבים פה על כמה צריך להתגבר על עצמנו ולוותר, אבל יחד עם זאת אסור לנו לשכוח שאדם איננו יכול להיות טוב לאחרים כל עוד איננו טוב לעצמו.

אז נכון, ישנם מצבים בחיים שנתינה פשוט עושה לנו טוב, אך לא תמיד המצב הוא ככה.

השאלה היא אם המצב שאני12345 נקלעה אליו היה מצב של "זה נהנה וזה לא חסר".

רק היא יודעת...

1. אם יש מקרה שבו מבקשים ממני דבר כמו לעבור מקום באוטובוס אני אשקול את הטירדה שזה גורם לי לעומת התועלת שזה גורם לאחרים בד"כ לדעתי הטירדה (במידה ויש מקום פנוי אחר) נמוכה מזה שבני זוג או סתם חברים יוכלו לשבת יחד (כמו ש אודי-ה כתבה).
2. העיקרון של לא להטריח אחרים ושלא יטריחו אותנו ניראה לי לא מתאים לדעתי החיים בתוך חברה משמעם שאנחנו מוותרים לאחרים ומוותרים לנו. וגם מהסיבה האינטרסנטית שבשביל טירחה קטנה עכשיו נמנעים מלקבל הרבה יותר אח"כ.
3. איך שאנחנו מתנהגים באוטובוס (ולא רק) משפיע על איך יתנהגו אלינו באוטובוס כאשר הנשים בנינו יהיו בהריון או כאשר נעלה לאוטובוס עם ילד קטן.
4. באופן אישי יש לי סריטה שכאשר מבקשים ממני יפה ברוב המיקרים אני אתן.

1. מסכימה איתך. ולכן אולי שיקול הדעת פה הוא אישי.

2. אני עדיין חושבת שלבקש ממשהו דבר כזה, כשאין לך הסבר דחוף מוצדק,  זה להכריח את השני, כיוון שאין לו ממש בחירה. כי ה"לא" שהוא יגיד לך, לא עולה כמובן בדעתך. לוותר לשני, אמור להגיע מרצון משותף ולא מכורח.

3. מסכימה. לכן אולי אקום בפעם הבאה, מהסיבה שלמראית עיין זה אולי לא ייראה יפה. אבל עדיין אני חושבת שזה לא מנומס לבקש. ואני לא אנהג כך.

משום מה לא נראה לי שזוג יבקש סתם כי הוא רוצה שתעמדי..

בד"כ יש לו סיבות..

וגם אם לא תדוני אותו לכף זכות..

בנוסף לכל הדברים הנאים שכתבו לך, גב' אני 12345, עליהם ניתן לומר "שפתים ישק משיב דברים נכוחים", מבקש אני לתרום חלקי.

א. נראה שנקודת המוצא שלך היא ש"את לא חייבת" להיענות לבקשתו. זו מידת הדין, אולי אך "עולם חסד יבנה". לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם רק על הדין. הקב"ה רצה לברוא העולם במידת הדין אך כיון שראה שזה לא הולך, שיתף את מידת הרחמים. אברהם אבינו, לא רק שנענה לכל בקשה אלא אף הקדים את הבקשה. לא חיכה לאורחים אלא חיפש אותם. נטה אהלו דוקא במקומות שיהיו אורחים. כאשר חרבה סדום, העתיק אהלו למקום חדש (רש"י). רבקה יכלה לחשוב שאליעזר לא נהג כלפיה כשורה בכך שביקש ממנה "השקיני נא" וכו'. יכלה לחשוב: הוא מביך אותי. הוא יודע שלא אוכל לסרב לו. הוא גבר ויש לו 10 רוכבים על הגמלים. די לי במה שאתן לו את הכד ושהוא ישאב מים. ודאי שאני לא חייבת להשקות לו את כל הגמלים. יתכן שאם היו שם חברותיה היו אומרים לה: פרייארית. אך אם כל זה היה כך היא לא היתה נקראת "אמנו". כדי להכנס לבית אברהם גומל החסד ולהיות 1 מתוך 4 האמהות היה עליה להוכיח את מידת החסד ולא הדין. ואנו בני אברהם. "ישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים". לכן מאוד כדאי לנו ללכת בדרכיו.

ב. למדנו בפרקי אבות שההבדל בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע הוא שתלמידיו של אברהם הם בעלי עין טובה, לעומת העין הרעה של תלמידי בלעם. כך יש להסתכל על המציאות, בעין טובה.

ג. יתר על כן, מידת החסד היא מצוה, ולא רק מידה נאה. זו הליכה בדרכיו של הקב"ה. היא מתפרטת בהרבה אופנים כגון הכנסת אורחים, לויית המת ועוד. ובגדול (רמב"ם דומני) לעשות כל מה שהיית רוצה שיעשו לך. כל מה ששנוא עליך וכו'.

ד. חז"ל לימדונו (בענין הגר, שברחה משרי גבירתה והמלאך אמר לה 3 פעמים "שפחת שרי") שאם יאמר לך אדם אחד: אזניך של חמור הן, אל תאמין. אך אם יאמרו לך זאת 2 - קח לך רסן... ראי נא ראי כיצד קיבלת תגובות כה רבות שרובן אומרות את אותו מסר, מכיוונים וסיבות שונים.

ה. מאמין אני שהסיבה ששיתפת את כולנו במקרה שלך, היא שגם את בתוכך לא שלמה עם המעשה שעשית וכעת תחשבי פעמיים, ולא רק מפני מראית העין.

ו. תודה רבה ששיתפת אותנו כי בזכותך נתבררה יותר מידתם הטובה של ישראל.

א. שחסד צריך לבוא מרצון חופשי של האדם ולא בגלל שאומרים לו כך לעשות.

ב. אדם צריך לעשות חסד עם עצמו לפני שהוא עושה חסד לאחרים.

אני יכולה לומר על עצמי: (בתור רווקה לא צעירה בלשון המעטה):

היו לי תקופות של עצב - בעיקר בגלל המצב. נראה לי שאם הייתי (אז...) באותה סיטואציה הייתי מפנה את מקומי אבל מרגישה ש"שוב פעם נדפקתי..." ובמבט לאחור - לא הייתי צריכה לפנות. כי באותו רגע הייתי זקוקה לפיסת הנוחות הזו (מקום ליד החלון בו אפשר להתבודד וקצת לאסוף כוחות) והמצוקה הזו (רצון להתאפס) היתה חשובה יותר ממצוקת בני הזוג שרוצים לשבת יחד.(אם אכן זו מצוקה...)

היום (למרות שבעית רווקותי לצערי עדיין קיימת) אינני ממורמרת כי אני רואה הרבה דברים שהקב"ה מיטיב עמי (ולא, יהודית יקרה, - לא עברתי טיפול, אלא הקב"ה הראה לי את הדרך, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו) וסביר שאם הייתי באותו מצב (באוטובוס...) הייתי מפנה את מקומי ואפילו שמחה על המצוה שהקב"ה זיכה אותי.

אבל....

אז זה היה פינוי מקום מתוך רצון טוב. מתוך שלי אין כל חפץ דוקא במקום הזה.

אך כאשר אדם כאוב, והמקום עושה לו טוב, להתגבר על עצמו ולתת את המקום (כאמור לא לחולה או לזקן שאז זה באמת מצב אחר, אלא לזוג שרוצה לשבת יחד) - זה לא חסד!!! זה גול עצמי.

כך שנראה לי שלא רק שאני12345 נהגה כשורה, אלא ייתכן שאפילו לא היתה נוהגת כשורה לו נתנה את המקום באותו מצב בו היתה נתונה...

בפעם הקודמת ציינתי רמב"ם אך לא ציטטתיו. הנה הוא (הלכות אבל יד א):

"מצות עשה של דבריהם (כלומר דרבנן) לבקר חולים ולנחם אבלים... לשמח הכלה והחתן ... ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך', כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים , עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".

וזה מזכיר לנו את כל התורה על רגל אחת, אם כי שם זה בצורה הפוכה שכל מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.

ועוד נזכור שמי שרוצה שד' יעשה לו חסד, עדיף שיעשה גם הוא כמו שאמרו חז"ל שמי שמעביר על מידותיו מעבירין לו ג"כ. בהצלחה

צודקת. לכאורה היית יכולה לפעול לפנים משורת הדין. אבל מצידו זה בקשה פעורה.אם הוא רוצה שאשתו תשב שיתן לה ויחכה עד הבית כדי לשבת לידה.אלא אם כן ביקשו שתעברי ספסל אחד ליד ואז זה סתם לא נעים ולא הכי ביג דיל. ובנוסף אני חושבת שאם הסיבה שלך היא כי זה שאת רווקה זה לא אומר שאת צריכה להדפק אז בזה כדאי לך לעבוד על עצמך ולחיות חיים שמחים וטובים ללא קשר למעמדך האישי.

ברכה והצלחה. ובע"ה במהרה יהיה זה בעלך שיחפש לך מקום באוטובוס.

אני ממש מרגישה הזדהות עם התשובה שלך ובגלל זה אני מבינה ובטוחה כי התשובה והמחשבה שלך היא ממש מתוך קושי וסליחה על התוכחה הטנה זה מעין רגש נחיתות את ממש לא שלימה עם זה שאת לבד, את חייבת בשביל עצמך לעשות סוויץ' בראש ולהכניס לראש שהכל לטובה וגם אם זה מתעכב זה מה' יתברך אף אחד לא אמר שאת צריכה להרגיש רע עם זה שאת לבד, הבחור סה"כ ביקש שתעברי מום הוא לא ביש שתעמדי כלן הנסיעה בשבילו ובשביל אשתו, חייבים לחשוב היטב לפני תשובה, עזבי עכשיו מצווה לא מצווה, בשבילך התשובה שלך ממש נובעת מתוך רגש נחיתות.

אני חושבת שהייתי מפנה את המקום,

אבל אני מודה שלפעמים אני עושה את זה בלי כ"כ חשק....

ואם היו מבקשים ממני בצורה של "להכריח" כנראה שלא הייתי קמה...

כי יש דרך לבקשד כל דבר....

במיוחד בקטע של "בשבילי?"

זה הכי הרגיז אותי

מצב מאוד מתסכל ומבלבל, אבל חשוב שתדעי שזה קורה להרבה מאוד אנשים.  אתם אחרי השלב הראשוני. התחושה הזו ש"ירד לך" יכולה להיות פשוט ירידה במתח הרגשי אחרי שיא ההתאהבות.

ציינת שאת מרגישה באויר שהוא כבר מתכונן להציע נישואין.

בקשר של חודשיים בסהכ, זה קצב מהיר מאוד. כשצד אחד "רץ" קדימה והצד השני עוד בתהליך בחינה, נוצר פער שיוצר לחץ פנימי.

את צריכה לשאול את עצמך - האם ה"רתיעה" היא ממנו, או מהמחויבות הכבדה שפתאום מונחת על הכתפיים שלך?

אולי הגוף מגיב בנסיגה כדי להגן עלייך מהמהירות בה הדברים מתגלגלים.

בחודש הראשון אנחנו מאוהבים ב"דמות" שבנינו לעצמנו. כשהערפל מתפזר, מתחילים לראות את האדם האמיתי.

האם יש משהו ספציפי (התנהגות, ריח, צורת דיבור, משהו באופי, בדמות, אולי במחשבות על העתיד המשותף, על האחריות והתמודדות עם החיים האמיתיים, פרנסה, בית) שמפריע לך?

מה אפשר לעשות עכשיו?

1) קחי מרחק של יומיים-שלושה: אל תיפגשו. תראי אם את מתגעגעת או מרגישה הקלה. הריחוק עוזר להבין מה חסר.

2) בדיקת ערכים: תשאלי את עצמך – מעבר ל"משיכה", האם הוא אדם שאת מעריכה? האם טוב לכם ביחד ביומיום?

3) אל תמהרי להחליט: את בת 22, אין שום סיבה לקבל החלטות גורליות (כמו חתונה) אחרי חודשיים כשאת בספק. מותר לך לקחת את הזמן.

זה מאוד תלוי אישיות ותרבות, אבל יש מקומות שחודשיים זה לגמרי הסטנדרט לפגישות. כמובן אם מרגישים שצריך עוד זמן אז סבבה, אבל בעיניי לא נכון להציג את זה כתקופה קצרצרה.

לפותחת- הייתי ממליצה לשתף אותו שאת לא ממש בקצב שלו. כמובן לא צריך לומר ש"ירד לך" ממנו, אבל כן שיבין שאתם לא באותו קצב.

וכן לעשות פגישה, אפילו ח"פ (יש מקרים שזה לגמרי מספיק) שתעזור לך לזקק את התחושות שלך.

תכתבי אזור בארץ, מאמינה שיהיו כאן המלצות 

בהצלחה!

לגבי הצעה אסביר לו שצריכה עוד קצת זמן

השאלה היא מה אני עושה עם עצמי בזמן הזה..

ותודה, אני מאזור הצפון 

האם הרתיעה היא ספציפית ממנו, מהקשר הזה,

או משהו כללי יותר.

זה בהחלט משהו שיכול לקרות.

ואגב

 אני לא בטוחה שנכון לא לשקף לו את זה. אם זה מה שאת מרגישה, את כנראה מבטאת את זה בצורה לא מודעת. לדעתי, קשר אמור להיות מקום של פתיחות, של כנות - שבו מרגישים בנוח להגיד - אני מרגישה שיש הרבה פוטנציאל בקשר שלנו, אבל פתאום אני מוצאת את עצמי בחששות, שאני לא יודעת בדיוק מה הם ואיך להתמודד איתם, ושזה שלב שאת צריכה לעבור לפני שאת מוכנה לעשות את הצעד הבא.

הוא לא חייב לתת לך פתרון, אבל עצם השיתוף יוצר איזשהו אינטימיות.

לגבי המלצות - את צריכה למצוא מישהי שמתאימה לך. 

קודם כל לשקף לו את זה

שאת שמחה בקשר שלכם ואת רוצה להמשיך טוב לך איתו

אבל את מרגישה שאת לא בקצב שלו ושאת לא יודעת למה

ואת צריכה עוד זמן לעבור תהליך/בירור עם עצמך

הרבה פעמים עצם זה שאת לא מפחדת מלומר לו את זה זה כבר פותח משהו בנפש ואת אולי תביני יותר מה קרה

ואם לא אז באמת שווה פגישה עם מישהו חכם בתחום או איש מקצוע

לנסות להבין אותך ומה חסום לך או חסר לך

המון בהצלחה

יש סיכוי שאני מפחדת לפתוח איתו את זה דווקא בגלל שזה יקרב ביננו.

צריכה כאן בירור רציני עם עצמי..

פשוט לומר שצריכה עוד זמן.

בהצלחה!

ובכל מקרה ומקרה זה הוביל למסקנה אחרת.

הרבה פעמים כשמגיעים לשלב ההחלטות אחד מבני הזוג (או שניהם) יוצר משבר בתת-מודע, והתוצאות של המשבר מובילות להכרעה לכאן או לכאן.

בפעם הראשונה, ארוסתי דאז יצרה משבר שלאחריו יצאנו להפסקה בקשר ונפרדנו.

בפעם השניה, התכוונתי להציע נישואין וכשהיא הבינה את זה היא יצרה משבר שהוביל כל אחד מאיתנו לכיוון ההפוך.

שלאחריו היא התחרטה על המשבר ומאד רצתה להתחתן ואני נכנסתי למומנטום שלילי ביחס לקשר שהוביל בסוף לפרידה.

בפעם השלישית (אשתי כיום), חשבתי שהיא יוצרת משבר ובדיעבד התברר שאני זה שיצרתי משבר מדומיין, אבל זה עזר לאשתי להוריד את החסמים האחרונים שהיו לה, ובסוף אותו היום הגענו להכרעה חיובית.

אז ההמלצה שלי היא לעצור ולחשוב עם עצמך מה גורם לך להרגיש כך, ואפשר גם להתייעץ עם אנשים שמכירים אותך טוב ושאת סומכת על דעתם.

הוא יכול לעזור לבנות עוד קומה בקשר.

דווקא שיוצאים מהפוצימוצי הכיפי של הקשר ואומרים דברים טיפה פחות נעימים אז זה באמת קשה, אבל לטווח טיפה יותר ארוך - זה בדיוק מה יכול לבנות את הקשר.

את יודעת להצביע על נקודת זמן בה התשוקה ירדה?

ייתכן שזה פחד מהעמקת הקשר כמו שכתבו פה, וייתכן שהיה מאורע ספיציפי שהשפיע. אולי התנהגות מסויימת מצידו? 'וידוי' שלו שהוריד לך וכו'. משהו ששיתפת והרגשת שהוא לא מבין אותך?

או שזה דווקא בגלל דריכה במקום וחוסר העמקה רגשית שאת מצפה לה והיא לא מגיעה, ואת מרגישה קשר תקוע מבחינתך למרות שמצידו זה לא מפריע להתקדם...

אני סתם זורק פה השערות.

תנסי לנתח בעצמך מה ומתי השתנה. כך או כך זה יקדם אותך. אפשר ללמוד מזה המון על עצמינו ועל הדינמיקה עם האחר. 

אתה כנראה בוגר מספיק כדי להבין שאנשים לא תמיד נכנסים לתבניות, ותוכל להפעיל את שיקול הדעת שלך כדי להחליט האם החריגה מההגדרות שלך זה משהו שאתה מוכן לנסות או לא, לפי הנתונים הספציפיים. אם השדכן נדבק אך ורק להגדרות היבשות, מה אנחנו מרוויחים מזה שיש בן אדם שעומד מאחורי זה?

לא מכיר שיש בלעדיות אצל שדכנים...

אבל בהנחה שצריך לבחור אז

לרוב באמת עדיף השניה, כי שידוכים מוצלחים הם לא תמיד (או אפילו לרוב לא) זוג שמתאימים בול, אלא זוג שפשוט יש התאמה וטוב להם ביחד

אבל יש פעמים שאתה בלי יותר מידי כוח ללצאת לדייטים, ואתה מעדיף רק לקבל הצעות שהם ממש מתאימות ומדוייקות, כי אז יש כביכול יותר סיכוי שהקשר יצליח לחתונה וגם אם לא לפחות הוא יהיה טוב ופחות דורש...

לא יודע אבל אם הייתי אומר התאמה דווקא מבחינת רשימה או פרטים שכתבת, אלא יש פשוט שדכנים כאלה שיש להם חוש חזק והם מצליחים לקלוט טוב אנשים ולקלוע להצעות שממש מתאימות להם

בהנחה שזה לא בפיקוח רפואי, לא כדאי להמשיך לענ"ד. גראס פוגע בהתפתחות המוח והתפקוד הקוגניטיבי אצל צעירים, פוגע בבריאות הנפש, במערכת החיוניות של הגוף, בפוריות וזה התמכרות.

כמובן שיש חשיבות לכמות שהוא מעשן, אבל במידה וזה לא בפיקוח הייתי יוצא מנקודת הנחה שהוא רק ידרדר.

ולאור כך שאמרת שאת תורנית, איבוד הדעת ע"י אלכוהול וסמים זה שיא השפלות האפשרית לפי חלק מהאחרונים

אם הוא לא מנסה להיגמל במסגרת מקצועית, אין סיבה שזה ימשיך לקרות אחת לשבוע בלבד, ואין ערובה שזה ישאר רק בגראס.. ואני לא חושב שאת רוצה לחיות בזוגיות עם בעל כזה.

השאלה היחידה היא על זה? כי אפשר להבין מהניסוח שלך שהוא גם פחות תורני ממך. שאולי זו גם סוגיה מבחינתך.

אם מבחינתך זה סבבה, אז זה סבבה.

אם מבחינתך זה משהו רע או שעלול להביא לדברים רעים, אז זה רע.

עם כמה שזה מבאס, זו שאלה שאת צריכה לענות לעצמך ובפורום את לא תקבלי תשובות שיותאמו אלייך באופן אישי.

השאלה שהייתי שואל, זה איך עישון גראס יכול להשפיע על זוגיות/משפחה/חינוך?

אבל לא נראה לי שבפורום הזה תוכלי לקבל את התשובה, אולי בפורומים אחרים..

לאחר שתקבלי תשובה על השפעות נפוצות, תוכלי להחליט אם זה באופן אישי מתאים לך או לא.

ולא רק גראס , כל עישון הוא סיבה לפסול .
אם המטומטמים שמעשנים היו יודעים שבזה הם מאבדים כל סיכוי לבת זוג ראויה , אולי הם היו מחשבים מסלול מחדש .

ולא להתחתן על סמך זה שהוא ישתנה ויפסיק מתישהו כי זה יכול גם לא לקרות ואז סתם ציפית והתאכזבת והתחלת את החיים בצורה כזאת מבאסת. גם ככה יש הרבה שוני בין גברים לנשים ויש הרבה על מה לעבוד בשנה הראשונה לנישואים כך שלא צריך להוסיף בעיות אם יודעים אותן מראש.

סמים זאת צרה צרורה ועדיף לא להכניס ראש למיטה חולה.

יש לי חברים שמעשנים והם סבבה לגמרי, אני לא אומר שזה בסדר רק אומר שהם נורמלים ואין להם איזושהי מחלת נפש..

יחד עם זאת, זה שנוא שנאה גדולה אצל השם יתברך-זה אני לא אומר בשמי זה בשם הרב שלום ארוש.

ודבר אחרון, אין אדם שיודע להגיד כן או לא על שידוך, אם תשימי לב, רבנים צדיקים אמיתיים עם יראת שמים אמיתית, אף פעם לא יגידו להוריד שידוך או ללכת על שידוך, הם תמיד ימליצו ואף פעם לא יכריעו כן או לא- מזווג זיווגים הוא רק השם וזהו. אין עוד. תתפללי אליו שיאיר לך מה לעשות.

אם את שואלת כאן שאלה רפואית, מה ההשפעות של העישון עליו ועל סביבתו - זה לא המקום הנכון.

אם את שואלת איך זה משפיע על הזוגיות - זה כבר תלוי בך.

כמו שכל דבר אצלו יכול להשפיע -

איך הוא נראה, מה הוא עשה\עושה בחייו, מה התוכניות שלו לעתיד וכו' וכו' -

יכול להיות שאלה דברים טובים ומקסימים בעינייך, אבל בעיני זה ממש לא מה שאני מחפשת.

[ורק רוצה להעיר לעניין האהבה: האם זה האדם הראשון שכלפיו את מרגישה כך? איך זה משפיע על קבלת ההחלטות שלך?]

הם החשובים.

תחומי העיסוק, מקצוע, הם באמת משהו שלא צריכים להוות משקל בשיקולים במציאת החיבור בין בני הזוג

מכירה המון זוגות סביבי ששניהם בתחומים תובעניים.  

אם זה ששניהם בהייטק, או שילוב שהוא הייטק והיא עו"ד וטוחנת שעות, או הפוך. או הייטק ורו"ח בחברה ציבורית וכל רבעון לחץ עצום בדוחות הכספיים.  

כולם מסתדרים בטוב.  

אם עובדים במשרות טובות ובזכות המשרות יש אמצעים וכסף, יש אפשרות להעסיק מטפלת פרטית ולהצליח גם לעשות קריירה  

גם תלוי באופי של בני הזוג.  כאשר תפעול הבית, ילדים, אוכל, כביסות, רופאים, טיפת חלב, קניות, להישאר עם ילד חולה (וכאן יש יתרון להימצאות מטפלת פרטית) מתחלק היטב בין בני הזוג, אין בעיה ששניהם גם מפתחים קריירה מקצועית טובה. 

דווקא למורות יש הרבה פחות גמישות לקחת חופשות ולהישאר בבית עם ילד חולה. 

שהייטקיסטים רוצים בהכרח הייטקיסטיות ומתאימים להן ומורים למורות..

זה לא מדוייק לגזור אופי מבחירת מקצוע. אני לדוג' מכיר הייטקיסטים שהם כמעט כמו מחשב מול מחשב והייטקיסטים שהם ממש חברותיים.

השרשור הזה יוכל לעזור:

https://www.inn.co.il/forum/t1362853#14778819

ולגבי מקצוע, כאחד שעובד בהייטק זה נראה לי יחסית מהמקצועות שהן פחות תובעניים מהממוצע (כמובן תלוי בחברה ובגבולות שמציבים לבוס).

ולענ"ד יש מספיק מכשולים בדרך לזוגיות, ולא כדאי להוסיף מכשולים שאינם הכרחיים עבורך.

שאתה שואל שאלה בפורום דתי לאומי?

אמנם יש פה טיפה ניקיות בעיקר נראלי מהמגזר החרדי

אבל הייתי ממליץ לך לנסות להגיע למקומות שיש בהם יותר חרדים, לא שאני מספיק מכיר...

שדכנים מיזמים חברים

לא להתייאש

להתפלל

שאל תוותר מיזמים בגלל שהם לא נראים

גם מיזמים שיש סיכוי קטן - מצטרף למכלול הסיכויים

אתה יכול לפרסם שם גם את עצמך.

https://chat.whatsapp.com/BZv5k2y7qYr3RZMmSKjAmd
 

טובים השניים- שידוכים למגזר דתי💜

אל תתייאש. אתה נשמע בחור טוב ואיכותית שהרבה בנות ירצו. רק צריך לחפש במקומות הנכונים. אתה לא צריך לרקע שלך להוריד לך. ההפך. זאת המעלה שלך שעל אף שלא למדת בישיבה אתה משקיע עצמך בלימוד והתמדה. תציג את עצמך באור הטוב והחיובי שלך, שהצד השני יוכל להתרשם מזה.

תן לחבר טוב/רב/שדכן שמבין אותך לומר את האמת ולפרגן עליך. אדם לא נמדד רק בנתונים הטכניים. בהצלחה!

שידוכים כהלכה

ושגרירים בלב

בשניהם יש בסיגנון הזה

ואם תשלח כרטיס אני יכולה להעביר לחברה שהיא שדכנית במגזר הדתי חזק 

יצאתי עם אנשים שדומים לתיאור שלך - 

אבל איתך כנראה לא הייתי יוצאת, בגלל העניין החרדי.

לא הרתיע אותי לצאת עם מישהו שלא למד בישיבה מסודרת (או בעל תשובה). אבל אני גם לא חרדית, ונראה לי ששם זה באמת יותר קשה.

לשאלה שלך איפה אפשר לנסות -

התשובה שלי זה לנסות בכל מקום.

יש רשימת שדכנים ומיזמים בשרשור הנעוץ בראש הפורום. (כולל נגיד מיזם דת"ל שמיועד למי שמחפש\ת אברך).

למה לא להתקשר לרבניות ממדרשות?

אין מה להתבייש. 

אולי כדאי לחשוב על מי שאתה מחפש, איפה היא תחפש? האם אתה נמצא שם?

אני בטוח שהם מתכוונים לטוב, אבל עוד מיזם או פחות מיזם כבר לא משנים יותר מדי.

וזה בלי לדבר אם הם יהפכו בעתיד למסחטת כספים כמו חלק מהעסקים האלו. 

ב. אם ננקה את המרחב מאינטרסים כלכליים, על מה אנחנו נשענים?

עוד מאותו הדבר לא נותן כלום.

לגבי אינטרסים כלכליים - צריכים להיות משניים. אחרת את הופכת להיות מוצר. במקרים קיצוניים - יהיה עדיף לשדכן שתשארי רווקה ותשלמי כמה שיותר זמן. 

כסף הוא מניע. ותחרות בעיני יכולה להיטיב - וכן, אנחנו סוג של מוצר. בין שתרצה ובין אם לא.

אני מאמינה שהם הקימו מיזם כי הם מאמינים שיש להם משהו שונה, שהם לא עוד מאותו הדבר.

אוי ואבוי למי שמתייחס לבן אדם כמוצר. מה שבטוח - לא טובתך היא שעומדת לעיניו.

אביא לך דוגמא - שדכן שדורש שתירשם אצלו בתשלום כדי שיעביר את ההצעה שלך משודכת שלו.

הבן אדם פוגע באופן אקטיבי המשודכת שלו. היא משלמת לו כסף כדי שיביא לה הצעות והוא מונע ממנה כי הוא מנסה לסחוט את הצד השני.

וזה בלי לדבר על תופעה חדשה של שדכנים שלוקחים כרטיסים שמסתובבים, שמים את המספר שלהם ודורשים כסף ממי שפונה. 

ובסה"כ,

יש הרבה מיזמים\אתרים\אפליקציות וכו' בשוק.

חלקם עולות כסף.

ואני בוחרת למי מהם אני רוצה לשלם, וממי מהם אני נמנעת.

יש גם משהו נעים במחשבה שאני משלמת על שירות, מאשר מתחננת לחסדיו של מישהו.

אין בעיה לשלם לשדכן על הצלחה, יש בעיה לשלם לשדכן שמנסה לסחוט את הצד השני ובדרך לא מעביר לך הצעות!

הבן אדם פוגע בך אקטיבית ואת עוד משלמת לו! 

ואז גם השדכן, האינטרס שלו הוא להביא לידי זיווג מוצלח ולקצר את זמן החיפוש

ובכללי, חושבת שמי שלא עוסק בזה כמקצוע, מעוניין שימצאו את שאהבה נפשם…

חברה פעם העלתה לסטטוס בווצאפ (שיש בו רק חברות שלה) שהיא מעוניינת ומחפשת, ואם למישהי יש רעיון היא תשמח שתציע

היה לי ממש כיף לקרוא את זה וגם זה עורר בי מחשבה אקטיבית על הבנים בסביבתי שעשויים להיות רלוונטיים (כולל חברים של אחי וכו)

ב"ה כבר התארסה. אבל זה אדיר בעיניי לבוא ולהגיד את זה לסביבה הקרובה. 

מה הבעיה בעוד מיזם?

אם הרעיון שלו ייחודי וטוב - מדהים.

אפילו אם הוא בנאלי - גם מיזמים בנאלים משדכים זוגות בסוף.

אני לגמרי יכול להבין את היאוש. אבל הוא לא כלי עבודה.

זה שיא הרציונליות. לנסות שוב ושוב אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה זו ההגדרה של אי שפיות. איינשטיין שם שם.

א. המיזם מציע עניין ייחודי, אתה לא חושב כך?

ב. מיזמים בנאלים ומשמעממים -מקימים בתים בישראל - זה לא נכון?אם זה נכון, מעולה שהקימו אותם ולמה שלא יקימו עוד

במחילה, לא הייתי מספיק בעולם הדייטים בשביל לגבש דעה ולהבין בעצמי.

לפעמים אני תוהה כמה הפער הוא בדיוק של תכונות האופי/רצונות של האדם. וכמה זה אולי מחשבות שהאדם בא איתן מראש, במקום בכללי שהוא נמצא בו כרגע, על מה שם דגש בדייט, ואז גם להצליב את כל זה עם הבן/בת זוג בדייט! אוהו זה מסובך…

הרי זה לא שהרווקים שמעוניינים בזוגיות זה אחוז קטן מהאוכלוסיה. וגם, אני לא חושבת שיש פה איזה תכונה שיטתית שאפשר לשים עליה את האצבע ולהסביר את רוב הסיבות לרווקות.

ואני רק תוהה, בכמה מהמקרים חסר הלדייק בהתאמה מראש, ובכמה מהמקרים זה יותר עניין של "מזל" ואולי אם היית פוגשת עכשיו את ההוא שיצאת איתו לפני שנה, אולי זה היה הולך מדהים ויאללה חתונה.

(הבעיה היא כמובן שזה לא מתמטי, אלא בעיקר עניין של הלב, ובשביל שיהיה סיכוי לדייט צריך להתמסר אליו באיזושהי רמה, מצד שני אם זה לא הולך, משהו בהתמסרות יכול להיות שוחק וכואב. וכמובן כמובן שכל אחד אינדיווידואלי

רק תוהה אם *זה* המיזם שחסר. כאילו, אם הוא יתן מענה, או אולי יכול חלילה לגרום למפח נפש מיותר)

^ברור לי שכל אחד ואחת שונים. ברור. שואלת ברמה הכללית. 

אם הייתי יודעת מה העניין, הכל היה נראה אחרת, לא?

אין נראה לי תשובה אחת נכונה לשאלה שלך.

אני חושבת שמיזם 252 פנה לכיוון הזה - לא שידוכים, אלא ליווי והדרכה בתהליך. הם טוענים שמאות זוגות התחתנו בזכותם - לא הכירו בזכותם, אלא התחתנו בגלל הליווי.

באופן אישי, רוב האנשים שיצאתי איתם (ויצאתי עם לא מעט) - הקשר נגמר מהר (פחות משלוש פגישות). ואני די מדויקת, ומבררת, ולא יוצאת עם כל אחד. 

מצד שני, יש אנשים שיצאתי איתם, ונגיד הפריע לי משהו מסוים. אם כעבור שנה-שנתיים-שלוש הייתי יודעת שזה השתנה - יכול מאוד להיות שניסיון נוסף יוביל לתוצאה שונה. (בעיקר עניינים של בגרות ובשלות). גם אני כמובן עברתי מסע עד לנקודה הזאת, ובהחלט ייתכן שמשהו שפעם לא התאים בכלל היום יהיה יותר מוצלח.

בהסתכלות אחורה, מהחוויה האישית שלי, אין מישהו שאני נפרדתי ממנו (הפוך יש) והיום אני מתבאסת על זה.

כלומר, האם יכול להיות שברמת הכלל, מה שחסר זה פחות העניין של הדיוק ויותר העניין של לצאת יותר.

(אם יצאת יותר יש יותר סיכוי שתמצאי איש שמתאים לך וטוב לך איתו, מצד שני, חבל לצאת עם גברים שזה בכלל לא רלוונטי).

מבינה?

ממש לא התכוונתי שתדעי להגיד מה הבעיה, כי כמו שכתבתי, אני לא חושבת שזה בהכרח עניין של תכונה בבן אדם. (לכולנו יש תכונות שהן פחות, אבל היופי זה שזה אצל כולנו, אז זו אולי התמודדות אבל לא בהכרח חסם)

את שואלת אם אני מעדיפה לצאת עם כמות או עם איכות?

לדעתי רוב האנשים פה לא נהנים במיוחד לצאת שוב ושוב לדייטים.

אם אסתכל על העולם בצורה כזו, יש אלפי אנשים בטווח הרלוונטי שלי מכל מיני בחינות, ואם אנסה לצאת עם נניח מאה כדי למצוא את ההתאמה הטובה ביותר - דווקא אז הסיכויים נמוכים מאוד בעיני, וזה זמן מבוזבז (צריך זמן כדי לצאת עם כ"כ הרבה). ובכלל, זה יגרום לזה שתמיד בראש יכולה להיות המחשבה - אולי אם הייתי בודקת עוד הייתי מוצאת מישהו יותר מתאים. מבחינתי, יש אדם אחד שקיים בעולם שרלוונטי לי כרגע - זה שאני יוצאת איתו, ואני צריכה להחליט אם כן או לא. כל שאר האנשים בעולם לא מעניינים אותי. לא אכפת לי אם יש מישהו עם סיכויים יותר גבוהים - האם הקשר הזה מתפתח טוב או לא?

ברור שנרצה להיפגש עם מישהו שרלוונטי לצרכים ולרצונות שלנו, לא?

בעיניי גם אין דבר כזה "האחד"  

כלומר, בוודאי שבסוף אני רוצה אחד, אבל זה לא שיש את ה-

הרעיון שלי זה לא לצאת עם כמה שיותר ולברור. הרעיון הוא שבסוף רוצים זוגיות שתמשיך לנישואים, לא?

ושהרבה מהרווקים רווקות שאני רואה סביבי זה לא עובד עוד בשלבים יחסית ראשוניים.

ואז צריך הצעה חדשה, נכון? כאילו אם לא עבד

ואז השאלה שלי היא כמה צריך עוד בשלב ההצעות לדייק. כי אני לא חושבת שזה בהכרח עניין של דיוק של התכונות שאני מחפשת, כמו שזה עניין של איזשהו חיבור שלא בהכרח אפשר להגדיר בפרמטרים.

שתהיה כימיה טובה, משיכה, הערכה, הנאה מהמפגשים המשותפים.

והרבה מהזוגות שאני רואה (כולל אותי עצמי), שהכירו בצורה שהיא לא הצעה/שידוך, לא היו יוצאים מראש עם מי שבסוף הם התחתנו איתו.

וזה ממש לא אומר לוותר ולהסתפק בבינוני. בכלל לא. כמו שזה אומר שחיבור וקשר טוב יכול להתקיים גם בלי התאמה של המון פרמטרים. מבינה?

ואז אני אומרת, מדובר פה על מיזם שידוכים, כן? אני מצפה שמי שפונה אליו הוא לא יוצא כרגע עם מישהו. ואז השאלה האם בשביל ההצעה הבאה צריך סופר לדייק? או אולי הדיוק מיותר, ומספיק הכמה דברים בסיסיים (נניח רמה דתית דומה)

כשיוצאים לדייט, זה מתוך משאלה ורצון שהאדם שאני פוגשת עכשיו, איתו זה יעבוד ובע"ה בהמשך נישואים.

אממה, לא קלים שידוכינו (עובדה שיש המון רווקים רווקות שמעוניינים בזוגיות וזה לא בא בקלות בכלל)

באופן אישי אני חושב שרוב החברים הרווקים שלי ואני יחסית בוגרים מאוד ביחס לחברים הנשואים. ההבדל המשמעותי הוא שלהם יש אחריות ובגרות מהסוג החשוב שלא ניתנה לנו עדיין האפשרות להתפתח אילו.

ובאופן כללי על המיזם: הרושם שלי הוא שבכל המיזמים האלה מדובר באותם אנשים ובגלל זה הם מיותרים. אפשר להסתכל על המיזמים בתור הקרחון שמעל פני המים, בעוד רוב האנשים הרלוונטיים לא נמצאים באף מיזם. ולכן כל המיזמים האלה נכשלים, כי זה אותו דבר מאותו דבר…

לא התכוונתי לכך שרוב הקשרים שלי נגמרו בגלל חוסר בגרות.

לא אמרתי שום דבר על מידת הבגרות של רווקים לעומת נשואים. לא אמרתי שצריך להגיע לרמת בגרות של 10\10 כדי להתחתן.

אמרתי שהיו לי קשרים - שנמשכו יותר מכמה פגישות בודדות - ומה שהפריע לי בהם זה תכונה שבעיני יכולה לעבור שינוי - בגרות - ולכן אם כעבור זמן הייתי פוגשת את אותו אדם, יש מצב שהקשר היה נגמר בצורה אחרת.

(אם ניקח לדוגמה משהו אחר: אם היה מפריע לי שהוא מאוד גבוה, גם כעבור זמן פער הגובה עדיין קיים).

אגב, יצא לי להכיר ממש בקטנה את הלל דחבש ז"ל, יהי זכרו ברוך

אם אני יודעת שבסוף אני אגיע לאותה נקודה של אושר וסיפוק, אני מוכנה לעבוד קשה במשך העשור הזה. בכל מקרה זוגיות זו עבודה קשה. עדיף לי עשור של עבודה קשה ביחד איתו, מאשר עשור של המתנה לבד.

חוץ מזה שככל שהזמן עובר אנשים משתנים ואיתם גם הציפיות הולכות ומשתנות אז כנראה שעוד עשור מה שאקבל ללא פשרות, לא יהיה מה שאני רוצה עכשיו.. 

כל עוד ההתפשרות לא פוגעת במטרת בניית הבית

ועדיין כדי לגלות את זה כמה זהמדויק ושלם (אי מושלם) צריך הרבה עבודה 

אני אומר לו שיציע הצעה וזה יבוא בקרוב