זה היה סתם יום שישי. קמתי בבוקר והתארגנתי לגן. הייתי אז בגן חובה. הלכתי לחדר של אבא ואמא. אמא לא הייתה שם.. לא שגרתי בכלל. היא תמיד קמה יותר מאוחר. לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות. אולי הלכה לאנשהו. אבא דיבר בטלפון. כשגמר אמר לי בוקר טוב. "רוצה לעזור לי לארוז לשבת?" הוא שאל.
"בסדר. למי נוסעים?" שאלתי.
"לכוכב השחר"
"ואיפה אמא?" שאלתי
"היא כבר שם"
מתארגנים ונוסעים. בדרך ליד השלט ההוא, אבא זרק את הפצצה. "בלילה, מישהו נכנס לישיבה של יונדב והרג אותו. אתם עצובים?"
"לא". אמרתי אוטומטית. ניסיתי כל הדרך לחשוב מה זה אומר. לא הצלחתי להבין. שאולי הוא נעלם לכמה זמן ועוד מעט כשנגיע לסבא וסבתא הוא יחזור?
הגענו. ראינו את אמא. הי. ממתי היא הולכת עם חולצות קרועות? ועוד חולצה סגולה? משו פה לא מתסדר לי. אין זמן לשאול. היא כבר צריכה ללכת להסעה לישיבה.
כל היום היינו על קוצים. עוד מעט שבת כבר והם עוד לא הגיעו. חשבתי. הלכתי הביתה. הוציאו את הכריות מהספה. לא הבנתי למה. שמעי בחוץ התקהלות של אנשים. יש! הם חזרו סוף סוף! אמבולנס הגיע. הוציאו את האלונקה. ברחתי הצידה. נבהלתי ממש. מה? כל השבוע הוא עומד להיות פה על הספה? אולי בגלל זה הוציאו את הכריות. רק לא זה. הם הלכו. שוב נשארתי לבד. הלכו לקבור אותו.
בשבת בערב, אחרי הסעודה, כשהלכנו לישון, התחפרתי במיטה. שמרתי על קשר עין עם החלון. אלוהים ודע כמה התעוררתי באותו לילה. חשבתי שזה תורשתי. שגם אני עוד רגע מתה. לא יכול להיות שזה יקרה רק לאדם אחד. מסתבר שצדקתי בקשר לזה. הוא לא היה היחיד.
כל השבוע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כל היום היינו אצל משפחות אחרות. מסתובבים בין הגנים למשפחות מהיישוב, לבית.
זה עבר איכשהו. לא הבנתי יותר מידי. רק שילכו מידי פעם לאזכרות.. לא יותר מזה.
אחרי חצי שנה אמא שלי ילדה. אורי מנחם. ככה קוראים לו. שינחם אותנו.
אחרי כמה שנים, בערך כשהייתי בכיתה ח', הכל צף. היה גל טרור. נזכרתי בכל בשיא העוצמה. זה פגע חזק. הייתי על סף התאבדות. מצאתי את עצמי בהערכת מסוכנות ועם פסיכולוגית על הראש. שנאתי אותה. המשכתי איכשהו.
לפני שנה וקצת, היה עוד יום שישי אחד שהתחיל שגרתי לגמרי. אמא 3 ימים אחרי לידה. בית הפוך, ואבא שלא בבית. ב5 ורבע בערך אבא נכנס הביתה, נכנס לאמא לחדר, ויצא אחרי כמה דקות. הוא קרא לכולם. בטח רוצה להגיד שאמא אחרי לידה ועוד מעט שבת אז שנתפוס את עצמנו ונסדר.
לא חשבתי שמה הוא יגיד יחזיר אותי 9 וחצי שנים אחורה..
הוא התחיל לדבר. הקול שלו היה חנוק. "עכשיו, ממש סמוך לשבת, היה פיגוע ליד עותניאל" הוא אמר. עמיאל לומד שם. רק שלא קרה לו כלום. בבקשה אלוהים. בעצם אם היה קורה לו משהו היו מודיעים מסודר. עם הרבנית של היישוב ופסיכולוגית. יש פרוצדורה.
"חוי פצועה קשה". שתיקה. "ומיכי נהרג.."
הייתי בשוק. לא זה לא יכול להיות. התחלתי לבכות. הלכתי לחדר. רציתי להיות איתם. זה לא מגיע לנו!! כבר תרמנו פעם אחת. אנחנו לא יכולים לחטוף עוד סטירות!! זה כואב מידי. "לכי לאמא. היא צריכה אותך" אבא אמר לי. העיניים שלה היו אדומות. גם שלי. המלאך החדש שכב לידה. הוא ישן. לא מגיע לו ככה לסבול. הוא רק עכשיו נולד. מה הוא עשה??
נכנסתי להתקלח. ואח"כ להתפלל מנחה. התפללתי שחוי תחיה. היא פצועה בראש. קשה.
והילדים שלהם. כ"כ קשורים לאבא. לא מגיע להם. עוד 10 יתומים חדשים. הם כ"כ צריכים את אבא שלהם לידם. אלוהים. למה? מקבלים הודעה שתהילה יצאה מניתוח. עשה סיבוב בבטן ולא פגע בשום איבר פנימי. נס. הולכים להדליק נרות. אני עם דמעות בעיניים
לא מכניסים שבת בעצבות. תגידו לי איך??
בערב יש שלום זכר. שמחה ועצב מעורבבים ביחד. חברות מגיעות. אין לי מצברוח אליהם. רק רוצה להיות לבד. עם המשפחה. הכל כ"כ רגיש. במוצש מקבלים הודעה שחוי יצאה מניתוח. היא בלי הכרה. וגם בלי עין.. לא יודעים עדיין מה עוצמת הפגיעה. צריך להתפלל שתחזור להכרה.
אבא שואל אם אני רוצה לבוא להלוויה. אמרתי לו שיש לי משהו. הוא אמר לי לעזוב את זה ושאל אם אני רוצה. אמרתי שלא. אם אני ארצה אני אראה בשידור ישיר. סבתא באה לשמור עלינו. היא רצתה שננגן. התחלנו. אמרתי לה אחרי כמה דקות שאין לי כח.
ראיתי את ההלוויה ובכיתי. שמתי לב שאני צריכה לצאת לבריכה שנרשמתי אליה. קצת להשתחרר.
ביום שלישי ברית.תוך כדי השבעה. ויקרא שמו בישראל.. מלאכי מבשר. כולם בוכים. שם דוקר. כואב. ביום חמישי ניחום אבלים. לא הלכתי. כואב מידי.
מעבירים איכשהו את החופש, ומתחילה שנה. בתחילת היה פיגוע שריסק אותי. ממש. המחנכת שמה לב ולקחה לשיחה. ומאז עברו הרבה מים בנהר. היא רצתה שאלך לטיפול. לא רציתי. הייתה שיחה עם היועצת. אמרה שאני בדיכאון. לא אוכלת. בלי מצברוח, לא ישנה משו..
קשה לי. כואב לי. באלי להתנגד לחיים. באלי שיחזור. כל אזכרה כואבת יותר מהשניה. כל שנה רק מדגישה את החוסר העצום. אומרים שהזמן מרפא את הכאב. אני לא חושבת ככה. כל זנה שעוברת רק מדגישה אותו.
ואז התחלתי לכתוב פה.. המקום היחיד שאני יכולה לכתוב בו הכל לתת מקום לפריקה.
תודה למי שקרא עד פה..
אבל בלי החיוך! הוא מעצבן אותי החיוך הזה...
) . 
- לקראת נישואין וזוגיות