וזה כבר משפיע על התפקוד שלי 

של דיכאון עוצמתי ומיאש 

אני נהיה יותר מדוכא 

ואני חושבת שזה קורה לכולנו.

שים לב- אתה אוהב את העצב הזה? אתה רוצה באמת לצאת מזה?

או שאולי אולי, עמוק בפנים, אתה מרגיש ש..קצת טוב לך בעצב הזה?

חוץ מזה, אני חושבת שיש שני סוגים של עצב.

יש עצב כזה שכדי לצאת ממנו צריך לשקוע בו, לחוות, להרגיש אותו עד הסוף.. להבין מה קורה לי, מה בדיוק אני מרגיש. ואז לנסות לפתור.

ויש עצב כזה שכל נסיון להבין אותו יהיה התבחבשות מיותרת שלא תעזור לשום דבר. עצב כזה שאין עניין לנסות לגלות מה הגורם לו, כי הנסיון הזה יהיה הנכחה של העצב.

במקרה הזה מה שיעזור זה להיות עסוקים.

לעזוב בצד את העצב ולהחליט עם עצמי: עכשיו אני שמח!

ולעשות דברים שמשמחים, בעיקר דברים שאי אפשר לחשוב בהם- ללכת לקנות משהו שישמח אותי, לרקוד אם זה עושה לי טוב, לנגן, לשיר, לצייר תוך כדי פטפוט עם חבר..

בנוסף, כדאי לגלות- מה העצב נותן לך? למה התת מודע משדר לך צורך להיות עצוב? מה אתה משיג על ידי העצבות?

בהצלחה, מקווה שעזרתי.

מצרפת כמה דברים שאולי יעזרו:

זה רק אני או גם אתם? - נוער וגיל ההתבגרות

אז למה יש לנו נטייה להכאיב לעצמנו ? (נפשית) - נוער וגיל ההתבגרות

שימחה.

זה מה שהיא מרגישה.

לא שימחה שמחה,

אלא שימחה פשוטה.

או שזה העדר רגש?

היא כבר לא בטוחה.

היא רוצה להיות עצובה, כועסת או מאוכזבת-

רק לא שמחה.

כי כשהיא שמחה

היא מפחדת-

שמא היא מדחיקה.

וממליצה ללמוד את הספר בצל ידיך. מדבר על זה בדיוק.

בהצלחה!

ולאט לאט אני מבין שככה אני-אני אחד כזה שמדוכא מהחיים. אני נחשב כזה גם ע"פ החברה הקרובה ולכן אני גם מיואש כי ניסיתי כבר כמה פעמים להחליט שמעכשיו אין מצב שאני נכנס לדיכאון וזה החזיק מעמד הכי הרבה יום-יומיים וגם זה בקושי והרבה בעזרת ציניות ועכשיו אני כבר לא יודע מה לעשות ולכן שאלתי כאן      

לכאורה זה אמור להיות פשוט ולא צריך ציווי.

אבל זה לא.

להיות בשמחה זו בחירה של כל בוקר להגיד לעצמי היום אני שמח!

וכל רגע מחדש, להכריח את עצמי לשמח אותי. ולשים לב שזה לא חיוכים וזיופים- אלא הנשמה ששמחה.

זה קשה ברמות, זה להכריח את עצמי ולהתעלם מהיצר הרע שכ"כ לא רוצה שאני אשמח..

וכל הזמן הקולות האלה ששומעים מבפנים של אולי הפעם אני צריך לבדוק מה זה? לגלות מה באמת יש לי?

ואולי הפעם דווקא להתעלם, לא לחשוב על מה שאני מרגיש, ולהכריח את עצמי להרגיש משהו אחר?

ובאמת אי אפשר לדעת, יש פעמים שזה מה שצריך לעשות ויש פעמים שזה אחרת, ואי אפשר לדעת באמת מה אתה צריך לעשות, כי אין בזה כללים, זה הרגשות. ואתה היחיד שתדע בסף מה לעשות עם עצמך!

ועזוב את מה שהחברה חושבת עליך ואפילו את מה שאתה חושב על עצמך.

אדם מונח איפה שמחשבותיו מונחות.

וואו יש על זה קטע יפה ב"בצל ידיך". אני אשלח לך באישי.

ולסיום, תדע שסביר להניח שכל מה שיגידו לך פה לא יהיה בדיוק התשובה שתדבר אליך.

הכל יכול לעורר את התשובה, אבל בסוף את התשובה הנכונה לך רק אתה תגלה.

רק אתה.

בהצלחה רבה!

@שנזכה לשמוח ו- @הכל מאת ה' מעניין אותי אם יש לכן משהו להגיד על השרשור הזה...

ז"א, נכון שלכל עצב יש סיבה.

אבל הרבה פעמים הסיבה היא שיעמום\ חוסר עניין.

נכון תינוק קטן שמניחים בלול בלי כלום- יבכה.

למה? מה חסר לו? נוח לו!

חסר לו מה לעשות.

במידה מסויימת גם אנחנו תינוקות.

אנחנו צריכים עניין, חידושים.

מה גם שבאופן כללי בני אדם שוכחים את התחביבים שלהם.

אנשים מבוגרים(בהכללה כמובן) עובדים במקצוע שהם אוהבים, מתעסקים בתחביב בעצם.

הצורך הזה קיים גם אצלינו, רק שאנחנו יותר עסוקים בלימודים ובגלל זה פחות מתעסקים בדברים שאוהבים.

העצב הוא הרבה פעמים תזכורת בשבילנו לא לשכוח את עצמנו.

אוף לא הצלחתי להסביר את עצמי טוב..

אולי אני אנסה שוב אח"כ.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....